מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עו

האומר ברי לי נגד הבעל הוי ברי נגד גרי ושוב סגי האומדנא דלא חציף מה"ת ולכך לא חששו וע"ז סמכי' על השליח ומיושב שיטת רבינו אביגדור דל"ק עליו אמאי האמינו חז"ל לשליח ולא חשש דלמא יאמר הבעל ברי לי כן נלע"ד: מצוה פג והיא להרמב"ם ל"ת נ'. ולהרמב"ן היא מצוה פ' ול"ת מ"ח

מל"ת על הדיין שלא ליקח שוחד שנאמר לא תקח שוחד ואפי' לדון אמת ואפילו שוחד דברים אסור והמעיי"ח הקשה למה לא מנה לאו זה ולאו דפ' שופטים דשוחד לא תקח לב' מצות אחד על שוחד דברים וב' על שוחד ממון כמו שדרשו ומנו לענין אונאה ותי' דגם מחד קרא הי' דרשי' מדלא כתיב ובצע לא תקח משמע דגם שוחד דברים בכלל ולענ"ד בלא"ה ל"ק דאונאת ממון ואונאת דברים הם ב' עניינים לכך נמנו לב' משא"כ כאן הן שוחד דברים או של ממון מעוורים עיני הדיין וכיון דשניהם ענין וטעם אחד נמנה לחד. והנה הרמב"ם כ' שם לקח שוחד צריך להחזיר אם תבעו הנותן וכ' הב"ח דהרמב"ם למד זה מהא דקיי"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולזה אפילו אם לקח שוחד כדי לזכות הזכאי חייב להחזיר ובכה"ג חו"מ סי' ט' כ' דכיון דלקח כדי לזכות הזכאי א"צ להחזיר, והתומים בסי' ט' הקשה דא"כ איך לא מנה הרמב"ם לאו זה בכלל הלוקין שהרי טעם דאין לוקין כ' החינוך משום דניתן להשבון ואי ככנה"ג דאם לקח כדי לזכות הזכאי א"צ להשיב א"כ בכה"ג הי' חייב מלקות ועוד הקשה למה בתמורה דף ו' דפריך מאי איכא בין אביי לרבא הו"ל למימר החזרת שוחד איכא בינייהו לרבא צריך להחזיר ולאביי א"צ להחזיר ולענ"ד לקיחת שוחד כתבה בתורה הטעם כי השוחד יעור והעידה התורה שאע"ג שהוא לוקח כדי לזכות הזכאי סוף הדבר יבא לעוות משפט וגם אמרו רז"ל למה נקרא שוחד שהוא ובעל דינו חד ונעשה כקרובו ונוגע בדבר וא"כ נראה דטעם החזרת שוחד אינו משום רבא דלא מהני שהרי כ' הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ח דהיכא דהדבר אינו אסור מצד עצמו לא אמרי' דל"מ וא"כ ה"נ כיון דהתורה לא אסרה לקיחת שוחד משום עצמה אלא משום דהתורה ירדה לסוף דעת הבריות שע"י שוחד יבוא לידי עוות משפט או ברוב הפעמים או דחוששין לשום מיעוט בממון וא"כ כיון דלקיחת שוחד אסור רק משום עוות משפט ואינו אסור מצד עצמו בכה"ג לא אמרי' ל"מ ואפ"ה איכ"ל אע"ג דלא הי' צריך להחזיר אין לוקין משום דלקיחת השוחד אינו גמר האיסור והוי כלאו שאין בו מעשה כעין שכ' הכ"מ בפ"ו מה' ק"פ דנותן פסח לערל אינו לוקה וכתבתי בכללים דכל שאין המעשה גמר העבירה הוי כלאו שאב"מ ואין לוקין ואפשר שכוונת החינוך ג"כ כך הוא מה שכ' הטעם משום דלא ניתן להשבון היינו שאם הי' מחזיר שוב אין חשש עוות הדין וא"כ בלקיחתו לא עשה מעשה של גמר האיסור. עכ"פ לפי הנ"ל מצד ל"מ א"צ להחזיר אפ"ה נראה דשפיר כ' הרמב"ם דצריך להחזיר משום דלפי הנ"ל אם לקח שוחד ודן דין אפילו אם דן דין אמת אין הדין דין אם יש נ"מ מזה יכולין הבע"ד להחזיר דהרי אפי' לוקח ממון כדי לדון דין אין דינו דין ומכ"ש בשוחד שאמרו חז"ל שהוא ובע"ד כחד וכקרוב שדן אם לא קיבלו שניהם אין דיניו דין וא"כ אפילו נתן לו ע"מ לדון דין אמת מ"מ כיון דאין דינו דין א"כ צריך להחזיר מה שקיבל דהרי לא נתן לו אלא על דעת שידון לו דינו ויהא פטור מחברו ולא יהי' אגוד בי' וכיון שזה אי אפשר אם נוטל שוחד ממילא צריך להחזיר כנ"ל טעם הרמב"ם הנ"ל

ב) ועפ"י האמור למעלה יובנו היטב דברי הרמב"ם שכ' דצריך להחזיר כשיתבענו והקשו מ"ש מגזל דצריך להחזיר ולהנ"ל א"ש דוודאי מסתמא יש גילוי דעת דמוכח שלא נתן לו השוחד אלא באופן שיהי' דיניו דין וקיי"ל דגילוי דעת דמוכח מהני ועדיף מתנאי ועיין בקידושין דף נ' ע"ב ולכך צריך להחזיר אבל אם אינו תובע איכא גילוי דעת להיפך שנתן לו במתנה גמורה ומחל לו מיד בשעת נתינה בכל אופן שיהי' ולכך כשלא יתבענו שפיר כ' הרמב"ם דא"צ להחזיר והכוונה כמ"ש הלבוש דאז נראה דמחל לו מיד בשעת נתינה ונתן לו בכל אופן שיהי' וכ"כ הלבוש בחו"מ סי' ט' דאם תבע אמרינן דמסתמא הי' ירא מהדיין שיטה דינו ונתן לו כדי לשפוט כדין אבל אם אינו תובע אמרינן דמחל. ובזה מיושב מה שהקשה בקצוה"ח על מעשה טו"ז שפסק דאפי' זה שנתן הוא משועבד ומחויב לאחר וממילא השוחד הזה משועבד משום שיעבודא דר"נ אפי"ה כ' הטו"ז משום שלא תבעו אינו יכול לגבות והקשה הקצוה"ח הא קיי"ל שיעבודא דר"נ אינו יכול למחול ולהנ"ל א"ש דהכוונה של מחילה מיד בשעת נתינה נתן לו בחלוטין וכ"כ בס' ברכי יוסף בחו"מ סי' ט'

ג) כבר כתבתי למעלה דאין לוקין על לאו זה וכ' בחינוך הטעם משום דניתן להשבון לכאורה קשה לי ע"ז מ"ש מהא דכ' הה"מ בפ"ג מה' ומלוה לוה דין ד' דאם לקח בעכ"ח משכון לא לאו שניתן לתשלומין כיון דאין האיסור משום חסרון ממון אלא שלא יעשה דין לעצמו וא"כ ה"נ אם ישיב לו מ"מ הרי אין האיסור משום ממון דאפי' שוחד דברים אסור אלא משום קירוב דעת הוא אסור א"כ מה מועיל אח"כ אחר הדין לכך נראה דהכוונה כמ"ש לעיל דאם לא הי' דן אותו והשיב לו השוחד לא עשה עדיין שום איסור דהאיסור הוא רק משום דין והוי לאו שאין בו מעשה: מצוה פד והיא להרמב"ם מ"ע ל"ד. ולהרמב"ן מצוה פ"א ומ"ע ל"ג

מ"ע להפקיר כל מה שצמח וגדל בשנת השמיטה שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו ושדהו או מאסף הכל לביתו ביטל מ"ע זו אמנם רש"י בחומש פי' מקרא זה לאסור החרישה וזריעה ומנטשתה יליף לאסור לקשקש ולזבל וכן דרשו חז"ל במ"ק דף ג' מיהו מסיק שם דזה רק אסמכתא וא"כ לדינא איכ"ל דגם רש"י מודה למנין מ"ע זו להפקיר אלא כיון דבקרא שלפני זה כתיב שש שנים תזרע ואספת על עבודה ולכאורה י"ל דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בפ"ו דפאה דלב"ה דיליף הפקר מכאן דיש לך נטישה אחרת עכ"ח קרא על הפקר קאי אבל לב"ש דלא יליף הפקר מכאן איכ"ל כרש"י וע"י בר"ש שם בפ"ו דפאה שהביא ירושלמי דר' יוחנן ס"ל דגם ב"ה לא ילפינן מכאן והעיקר נראה כמ"ש הרא"ם דרש"י כ' כן רק לאסמכתא

ב) בס' מנחת חינוך הביא הספק אם כוונת המצוה אקרקפתא דגברא שמחויב להפקיר בדיני הפקר ואם לא הפקיר אינו הפקר או דילמא דאפילו אם הבעלים אינם מפקירים הוי אפקעתא דמלתא דהב"י סובר דתליא בבעלים וכן הסכים בס' פאת השולחן והמהרי"ט בח"א כ' דאפקעתא דמלכא היא וכן נראה באמת פשטות הגמרא בנדרים דף מ"ב ע"ב דאמרי' רחמנא אפקרי' וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שמיטה הי"ג דהקרקע הפקירה התורה לענין שיהא המודר רשאי לכנס לתוכו וא"כ כך הוא דבוודאי המצוה על הבעלים להפקיר אבל אם אין הבעלים רוצים להפקיר ועוברים על עשה אז רחמנא אפקרי' ובמכילתא אמרי' דמנטשתה ילפי' דצריכין הבעלים לפרוץ בין פרצת הגדרים לשם סביבות הכרמים והגינות אלא משום תיקון העולם שלא יפסידו להם גם אילנות תקנו חז"ל שלא יהי' מפורצים אלא אם ירצו הבעלים וא"כ בשביעית הפירות הם מופקרים ואפקעתא דמלכא אבל האילנות והקרקע יותר מכדי דריסת הרגל הצריך ללקיטת הפירות אינו מופקר אא"כ יפקרנו הבעלים ולכך אמרו בנדרים מ"ב דהמודר אסור לכנוס לתוך השדה דשמא ישהא בעמידה עיי"ש. בפ"ו דפאה ס"ל לב"ה דהפקר בעינן לכל משום דילפינן מדרשא דונטשתה דיש לך נטישה אחרת שהיא כזו משמע דרק אקרקפתא דגברא דומיא דהפקר בעלמא דאינו הפקירא דמלכא אמנם לפי הנ"ל דמונטשתה ילפינן דיעשה הבעלים פרצות וזה רק מצד הפקר דבעלים שיהא מופקר לכל וע"ז דרשו שפיר דגם הפקר דעלמא יהא כן כנלע"ד ושתי הסברות אמתיות

ג) והנה אם לא הפקיר יש פלוגתא בין תוס' לרש"י אם הפירות אסורים בדיעבד דלדעת רש"י יבמות דף ק"ב וברמב"ן בחומש הפירות מותרים באכילה ולהתוס' והרמב"ם אפילו בדיעבד הפירות אסורים ובס' ערוך לנר ביבמות דף ק"ב הקשה ארש"י דלמה לא יאסור משום לא תאכל כל תועבה ותי' משום דלא קעביד מעשה בפירות עצמן ולענ"ד לפי המבואר בחולין קט"ו בחד גירסא ילפינן ממעשה שבת דכשם דבמעשה שבת גילה לנו התורה היא קודש ואין מעשי' קודש ק"ו בשאר דברים עיי"ש בתוס' וא"כ ל"ק כאן אלא לפי אידך גירסא מ"מ נראה פשוט דדווקא אם התועבה יגרום ההיתר ולולי התועבה הי' אסור לכך אמרינן דהתועבה אינה יכולה לגרום ההיתר או ההכשר לאכול או להנות ממנו אבל דבר שהי' מותר בלא"ה באכילה או בהנאה לא מצינו שום איסור, שיהא אסור ע"י אותו מעשה וא"כ הכא שגם קודם ששמרו הי' מותר ומוכשר לאכילה אין לאסרו משום דנעשה שם עבירה

ר) ולדעת תוס' שם דהפירות אסורים הקשה איך שומרי ספיחים נוטלין שכרן בשביעית הא נאסרו ע"י השמירה ובעינן ממשקה ישראל ובס' מנ"ח כ' כיון דהבעלים מפקירן אפילו שמרו אחר לא נאסרו ע"י שמירת אחר וכן מסתבר מיהו בס' ערוך לנר הנ"ל הקשה איך היו רשאים לשומרו הא עוברים על עשה הנ"ל וגם בזה בוודאי נראה פשוט דהעשה הוא רק על הבעלים ובלא"ה נ"ל על ב' קושיות הנ"ל דהשמירה שאסרה התורה היינו שידוע כי לה' הארץ אבל אם שומרים אותו לצורך גבו' אדרבה ע"י שמירה זו ניכר טפי שלד' הארץ שצריכין להקריב מן הגידולים עומר ושתי הלחם ואף השומרים לצורך גבו' כעין שלוחי דרחמנא כמו שאמרו גבי כהנים וא"כ אין כאן מצוה שלא לשמרו בכה"ג ומכ"ש