מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עה

חד לאמדוהו למות וחי וחד לאמדוהו לחי ומת וקשה להו קו' ר"נ דאמדוהו לחי נילף מצדיק אל תהרוג ועכ"ח דס"ל לרבנן דצדיק אל תהרוג בא לדרשה אחרת כדרש הרמב"ם כהמכילתא שאין מחזירין לחובה ילפי' מהאי קרא דאמדוהו לחי ומת דפטור וא"ש דהרמב"ם כהמכילתא משום דאנן פסקי' כרבנן דר"נ. והא דדריש מנקי וצדיק רק חד דרש דאין להרוג באומדנא נראה שהקרא עצמו מרמז לן טעם החינוך והרמב"ם הנ"ל שאם יהי' רשות להרוג באומדנא אפשר להרוג נקי אפילו צדיק גמור

ב) ועתה נבוא לאידך קו' של הרמב"ן שהקשה על מה שלמדו מכאן דאם אחד העיד שעבד לחמה ואחד ללבנה דפטור ת"ל דגם בממון אינו מועיל עדות כזה ותו קשה ממכות וי"ו ע"ב ילפי' קרא דלא יומת עפ"י עד אחד דאפילו אם ע"א ראה מחלון זה ואחד מחלון זה דאין מצטרפין וכ"ש באחד אמר לחמה וא' ללבנה ולענ"ד נראה ליישב דביבמות ק"ד בסוגיא דע"א במלחמה משמע דגבי ע"א יש לחוש דאומר בדדמי עיי"ש בהרא"ש וברמב"ם ולפי"ז לפי מה שכבר למדנו ממקרא הנ"ל דאין לסמוך באומדנא להרוג ממילא ידעי' בא' אומר לחמה וא' ללבנה שאין על המעשה אלא ע"א ובע"א חיישי' שאומר בדדמי שוב אין להרוג וממילא ב' הדרשות הם אחד ומיושב קו' הראשונה. וקו' השני' ממילא ג"כ מתורץ דבממון כה"ג שע"א אומר שבזמן פלוני לוה לו מנה וע"א אומר שבזמן אחר לוה לו מצרפים משא"כ לענין הריגה וד"נ דתלי' שראה באומדנא ואין הורגין ע"ז דמחזקי' לי' בחזקת וצדיק אל תהרוג. ומה שהקשה הרמב"ן הא בלא"ה אין מצרפין דהו"ל עדות המחלקת נ"ל דיש חילוק בעדות מחולקת שזה ראה בחלון אחד מ"מ ידעי' שהמעשה אמת ונהי שגזה"כ דאין להרוג ע"ז מ"מ ידעי' שהוא רשע ופסול רשאין לסבב מיתתו כדרך שכ' הרמב"ם בה' רוצח פ"ב דין ה' משא"כ באחד אומר לחמה ואחד ללבנה דאמרי' באומדנא הוא אמר אין רשאין לסבב מיתתו. ועוד נראה דנ"מ לענין מת ומשלם דקיי"ל דאפילו במקום דאינו נהרג כיון דחייב מיתה קמי' שמיא אלא שלא התרו בו פטור מממון וא"כ נראה דהה"ד בעדות מחולקת משא"כ היכא דא' אומר בחמה דאפשר אחד אומר באומדנא

ג) הרמב"ן הקשה עוד על הרמב"ם דל"ל קרא דבאומדנא אין הורגין הא גם לענין ממון לא קיי"ל כרב אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו יהי' חייב ולי נראה ליישב דאיכ"ל דבתר דגלי לן קרא דנקי וצדיק אל תהרוג דבד"נ אין הולכין אחר אומדנא והתוס' בסנהדרין ל"ב הקשו על כל החילוקים איך אפשר לומר כן הא כתיב משפט אחד יהי' לכם ודיני ממונות כד"נ ותי' דהתם יש לחלק מסברא אבל לענין אומדנא לא אדע סברא לחלק וממילא ילפי' מהדדי ואדרבה על ר"א דס"ל דאזלי' בתר אומדנא קשה ונהי דאיכ"ל כפי מה שכתבתי לעיל דלר' נחמי' בסנהדרין ע"ח לא ס"ל הדרש דמכילתא דנקי וצדיק מ"מ בסנהדרין ל"ז דקאמר התם יש לחלק בין ממון לנפשות עמדה קו' התוס' הא כתיב משפט אחד וצ"ל דילפי' מקרא או ראה או ידע דקיי"ל דעדות מתקיימת בידיעה בלא ראי' ובראי' בלא ידיעה והיינו ע"י אומדנא וא"כ הרי המקרא הזה או ראה או ידע מיירי בממון א"כ מוכח דבממון מועיל אומדנא. אלא דלכאורה אכתי קשה מנ"ל דבא הכתוב לחלק בין ממון לנפשות דלמא או ראה או ידע כפשטא דראו עדים שנתנו לו המעות ואינם יודעים אי בהלואה או במתנה והלוה כופר הנתינה לגמרי וא"כ הו"ל ראי' בלא ידיעה וידיעה בלא ראי' משכחת כשהודה בפניהם כדאי' התם בשבועות וכי תימא הא אין רבותא ומאי קמ"ל הא גופא קמ"ל כריה"ג שם בשבועות ל"ד דהכתוב מיירי בשבועות עדות בממון וא"כ עדיין אין מוכרח לחלק בין ממון לנפשות אמנם לאידך מ"ד שם בשבועות דילפי דהקרא מיירי בממון מלימוד אחר מגז"ש דתחטא תחטא ומאו או וא"כ כבר ידענו דהקרא מיירי בממון ולמאי איצטרך או ראה או ידע ועכ"ח בא ללמד דאומדנא מועיל ושפיר יש לחלק בין ממון לנפשות מטעם זה

ועפי"ז מיושב קו' התוס' בשבועות ל"ד דהתם לא מפלגי' בין ד"מ לד"נ הא בסנהדרין ל"ז אמרי' דרב אחא גופא מודה בד"נ ולהנ"ל א"ש דוודאי בשבועות דקאי לריה"ג דיליף מזה דהקרא מיירי בממון וא"כ אין הקרח דאו ראה או ידע מיותר ואיכ"ל דמיירי ידיעה בלא ראי' כגון שהודה דאע"ג דפשיטא מ"מ הא קמ"ל קרא דמיירי בממון ולעולם אין חילוק בין נפשות לממון מדכתיב משפט אחד אבל בסנהדרין איכ"ל דמתני' ס"ל כאידך מ"ד דיליף מתחטא תחטא וידעי' דהקרא מיירי בממון ולא איצטרך ע"ז או ראה או ידע דליכא למימר דמיירי דהודה בפני עדים דזה פשיטא ועכ"ח דקמ"ל דאזלי' בתר אומדנא בממון וא"כ שפיר יש לחלק בין ממון לנפשות מגזה"כ ושפיר כ' בסנהדרין דאיכ"ל דמתני' מחלק בין ד"מ לנפשות

ד) ואפשר דהאי דלא אזלי' בממון בתר אומדנא הוא רק מדרבנן דהרי אמרי' בר"פ המוכר פירות דאומדנא הוי רק כרוב ולענין ממון ס"ל לשמואל דלא אזלי' בתר רוב וכתב התוס' ר"פ המניח דהטעם דאמרי' סמוך מיעוטא לחוקת ממון והוי כפלגא ופלגא ואנן דלא קיי"ל כר"מ מבואר ביבמות קי"ט ברמב"ן וברשב"א ובנמק"י זה הוי רק מדרבנן א"כ אפשר לומר דגם באומדנא הוי רק מדרבנן אבל מה"ת מוציאין ממון ע"י אומדנא ולכך איצטרך נקי וצדיק אל תהרוג דבד"נ אפילו מה"ת לא אזלי' בתר אומדנא ומיושב קו' הרמב"ן דלעיל. ולסברא שכתבתי דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק מדרבנן מיושבים כמה קו' שהביא ההפלאה בספ"ק דכתובות ואכ"מ

ה) ולכאורה נ"ל להביא ראי' להרמב"ם הנ"ל מחולין צ"ו דילפי' דאטביעת עין הורגין ועל פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לא קטלי' והאיך פשיטא זה לר' אשי ועכ"ח דס"ל כהמכילתא הנ"ל דנקי וצדיק אל תהרוג דווקא בטב"ע אבל לא על אומדנא ה"נ לא קטלי' בסימנים דכשם דבאומדנא לפעמים אפשר שיטעו ואינו כן ה"נ בסימנים אפילו בסימן מובהק יש מקום לטעות דגם לאחר יש סימן זה כמו שביאר החינוך

ועפי"ז נ"ל דיש ליישב קו' התוס' שם דהקשה דהא דמוציאין אשה עפ"י ע"א שאומר עפ"י סימנים שמת בעלה ואח"כ זינתה לאחר שנודע בוודאי שבעלה אז הי' מת כבר וא"כ תלי' שהיתה בשעת נישואי שני' פנוי' ועכשיו בשעת זנות היא א"א עיי"ש ולהנ"ל א"ש דכ"ז דלא קטלי' עפ"י סימנים הוא רק משום דנקי וצדיק אל תהרוג א"כ איכ"ל דהתורה אמרה דלא נהרג עפ"י אומדנא או עפ"י סימנים דווקא היכא דאפשר למתלי דהוא נקי אז לא קטלי' לי' דאפשר דהוא נקי אבל היכא דבעל אותה אשה דעכ"פ הוא עבר על איסור דאפילו אם אינה א"א מ"מ עבר על לאו דלא יהי' קדש וגם עפ"י הסימנים הוא א"א גמורה תו ל"ל דלא קטלי' משום דנקי וצדיק אל תהרוג דהוא בכל אופן אינו נקי רק דלענין מיתה אפשר דלא היתה א"א ע"ז איכ"ל דסמכי' על סימני'. וכיוצא בזה כ' הפ"י לתרץ על קו' תוס' הנ"ל ואפשר לכוון זה בדבריו אלא שלא הביא המכילתא

ו) אלא שקשה לי בלא"ה ל"ל קרא ע"ז כפי מה שכ' הפ"י והמהרש"א ביבמות פ"ח על מה שכ' התוספת דגם נגד חזקה מהני ברי לי והפ"י בכתובות כ"ב ע"ב בסוגי' דתרי ותרי האריך בזה וא"כ ל"ל קרא אפי' אם אינו אומר הוי רק כמודה בקנס וכמודה דקטל וקיי"ל דאינו נהרג עפ"י עצמו שאם אמר בעצמו שהרג לא קטלי' לי' וכדאי' במכות ה' וא"כ בלא"ה אינו נהרג וא"כ ל"ל קרא וכעין דאמרי' בשבועות ל"ד ע"א לענין קנס מיהו הרשב"א המובא בקצוה"ח סי' ש"נ אות ד' נראה מבואר היכא דיש עדים אע"ג דהי' יכול לפטור עצמו ע"י שום טענה לא מקרי מודה בקנס א"כ ה"נ מיהו עדיין קשה לי דהרי כ' התוס' בקידושין מ"ג ע"ב דעד הצריך שבועה או מיגו לא מקרי עד דכיון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום צריך שיקויים הדבר דווקא על פיהם ולא ע"י שום חזקה או מיגו וא"כ בכה"ג דהי' יכול לטעון ברי נגד העדים וא"כ אין מתקיים הדבר אלא עפ"י שתיקתו ואנן בעי' שעפ"י שנים עדים יקום דבר ונראה מכאן ראי' למ"ש בסדרי טהרה סי' קפ"ה ססק"א דנגד חזקה בשעתה אינו נאמן ברי לי והה"ד הכא נגד עדים או חזקה וכיוצא בזה ושפיר הי' יכולין להרגו ואיצטרך נקי וצדיק. אמנם להפ"י הנ"ל דס"ל דאפילו נגד חזקה בשעתה נאמן לומר ברי לי לכאורה עמדה קו' הנ"ל ונראה דאיכ"ל דנאמן לומר ברי לי ילפי' מקרא דנקי אל תהרוג לבתר דגלי קרא דנקי וצדיק אל תהרוג איכ"ל משום דבעי' שתיקותו משום דהוי יכול לומר ברי לי ושפיר איצטרך קרא ומיושב ג"כ קו' הרמב"ן הנ"ל

ז) ובאמת קשה לי כיון דקיי"ל דעפ"י אומדנא אין הורגין ובסוף יבמות פליגו אי עדי נשים הם כעדי נפשות או כעדי ממון וגם באע"ז סי' מ"ב הביא דעת האומרים דבעדי קידושין לא מהני אומדנא וא"כ ק"ל בריש גיטין אמרי' דמה"ת לא בעי הגט קיום ורק מדרבנן לכך האמינו השליח הא הטעם דמה"ת לא בעי קיום הוא כפירש"י שם דלא חציף אינש לזיופא וזה הוי רק אומדנא וסברא וכיון דבעדות נשים לא מועיל אומדנא א"כ לבעי מה"ת קיום וצ"ע. ואפשר לחלק דגוף העדות בעי' שיאמרו דבר מבורר לא עפ"י אומדנא אבל לענין קיום האומדנא הוא רק ראיה שכתבו עדות מבורר וע"ז לא נאמר דלא אזלי' בתר אומדנא דווקא בגוף העדות כגון האי דשמעון בן שטח אבל כל שהעדות הוא מבורר אלא שהראי' שנאמר העדות הזה שפיר איכ"ל דמועיל האומדנא דלא חציף אינש

ומטעם זה נ"ל דס"ל לר' אביגדור בשו"ת הרא"ש המובא בב"ש סי' קמ"ב דאם הבעל טוען ברי שהוא מזויף בעינן קיום מה"ת היינו כפ"י הנ"ל דנגד חזקה בשעתי' מהני ברי לי מה"ת אלא שי"ל כיון דרק מטעם ברי אתי' עלה אי איכא ע"א