מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עד

שם רובץ ולא רבצן וכו' וזה מוקי הש"ס שם ל"ג כריה"ג דצב"ח דרבנן מיהו יש שם ט"ס עיי"ש וי"ל כמ"ש התוס' שם ואיכ"ל ולא רבצן בחנם אלא בשכר) אלא שלפי"ז עמדה הקו' בשבת קכ"ח דמוכח שם דצבע"ח אפילו ממילא הוא מדאורייתא ופירש"י דמכאן ילפי' לה ולפי מה שכתבתי זה יש לחשוב כמצערה בידים וצ"ע. והשטמ"ק שם כתב דצער בע"ח מהלמ"ס ילפינן או מרחמיו על כל מעשיו

ג) ולכאורה יש נ"מ לפי מה שכתבתי למעלה בין אי ילפי' צער ב"ח דאורייתא מפריקה כפירש"י או מקרא דונתת לבהמתך או כמ"ש השטמ"ק מהלמ"ס או מורחמיו על כל מעשיו דהנה הנמק"י כ' אע"ג דצבע"ח דאורייתא היינו דווקא צער גדול אבל צער קטן לא עוד כ' דהא דהתירה התורה בזקן ואינו לפי כבודו דאין צריך לפרוק משום צער בע"ח מותר לצורך אדם הה"ד בשביל כבודו ולפי"ז נראה דהה"ד דמותר משום ריווח ממון דהוי כלצורכו וכ"כ במנחת חינוך מש"ה על צבע"ח רשאי ליקח שכר נראה דכ"ז אפשר לומר אי ילפי' מרחמיו על כל מעשיו או מקרא דונתת לבהמתך אבל אי ילפי' כפירש"י מפריקה והתורה חייבה פריקה בכל עת אפילו אם אינו צער גדול וגם מוכח דאפילו אם יש לו הפסד צריך לסלק הצבע"ח שהרי פריקה בחנם לא מבעי' לשיטת הרנב"ר דצריך להפסיד אפילו הי' יכול להשתכר סלע ובלא"ה ג"כ אפי' אדהכי והכי בטל משוקא וא"כ מוכח דאפילו אית לי' פסידא הוא מחויב לסלק הצבע"ח. ועפי"ז נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם פי"ג מרוצח ובכ"מ שם דין ט' הקשה כיון דהרמב"ם ס"ל צבע"ח דאורייתא למה פסק בהמת גוי ומשא של ישראל וגוי מחמר אינו מחייב לפרוק עיי"ש והטור בחו"מ סי' רע"ב הקשה ג"כ על הרמב"ם דלמה הוצרך לומר בבהמ' ישראל ומשא גוי דווקא בישראל מחמר אחריו אי משו' צערא דישראל חייב לפרוק תפ"ל משום צער בע"ח ולהנ"ל נ"ל ליישב דהש"ס קאי על מה שאמר מדברי שניהם נלמוד דצעבע"ח דאורייתא ור"ש סובר דדרשי' טעמא דקרא ומשמע לי' דשניהם שווין בדין וא"כ גם לרבנן טעמא דקרא משום צבע"ח וא"כ מוכח אפילו בצער קטן אפילו איכא פסידא דידי' חייב לסלק הצער דבע"ח ואפילו אינו בעליו אבל למאי דמסיק קרא דנקט עמו דווקא אז חייב בחנם אבל אם הלך הבעל בהמה אינו חייב אלא בשכר וכן במשא שאינו ראוי ג"כ אינו חייב בחנם א"כ עכ"ח טעמא דקרא דהוצרך לפרוק אינו משום צב"ח וא"כ עכ"ח צריך ללמד ממקום אחר ואי ילפי' מונתת לבהמתך דווקא הבעלים חייבים ולכך יש לחלק בין הישראל מחמר אחריו או גוי מחמר דאם ישראל מחמר והוא בעליו כל ישראל עריבים חייב משום צערא דישראל משא"כ אם הבהמה של גוי והגוי מחמר אין הישראל מחויב לפרוק אלא היכא דאיכא משום איבה ושפיר פסק הרמב"ם דדווקא בבהמת ישראל והישראל מחמר אחריו ולפי"ז פריקה בחנם הוא גזה"כ ולא משום צבע"ח דווקא וגם אפשר לפי המסקנא דצבע"ח ממק"א נפקא יש חילוק בין צער גדול לצער קטן כמ"ש הנמק"י כן נראה לענ"ד נכון

ד) והנה דרשו חז"ל מקרא דחמור שונאך דאוהב לפרוק ושונא לטעון חייב להקדים השונא לטעון כדי לכוף את יצרו לא חיישי' לצבע"ח והתוס' הקשה לפי דאמרי' בפסחים דף קי"ז דשונא דקרא מיירי שראה בו דבר איסור בחבירו והוכיחו ולא שב מדרכו שאז מצוה לשנאותו א"כ קשה אמאי נימא דיקדים השונא כדי לכוף יצרו הרי בהיתר הוא שונא והתוס' בב"מ כ' דבאמת כאן לא מיירי משונא דרשאי לשנוא אותו והתוס' בפסחים כ' אפילו בשונא דמותר לשנוא מ"מ ממילא נסתבב שנאה אחרת ג"כ עיי"ש והרמב"ם שם פי"ג מרוצח נראה ג"כ דמפרש כפי' התוס' בפסחים מיהו לענ"ד שהרמב"ם מתרץ קו' התוס' באופן אחר על דרך שאמר שהע"ה במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו שעי"ז שיראה השונא גודל רחמנות וצדקות המאכיל לשונאו זה ישבר יצרו ובעיניו יראה ששלא כדין הוא עושה וישוב מדרכו הרעה וכן הכא ע"י שיראה הבעל בהמה שיודע בחברו שראה אותו עובר עבירה והוכיחו על כך אפ"ה בעת צרתו הוא עומד עליו ומציל את נפשו מרעה זה ישבר יצר העובר עבירה שיראה שזה אוהב אותו באמת א"כ זה שהוכיח אותו הוא רק לטובתו ולאהבתו ובעצמו יראה רשעו וגודל חסרונו וישוב מדרכו הרעה וא"כ ע"י טעינה זו יפעול ב' פעולות שיציל אותו מהפסד ממון שהוא בו וצרתו וגם יתעורר עי"ז לשמוע בקולו ולשוב בדרך הטוב ויהי' בזה השבת נשמתו לטובה ולכך כיון שעושה בזה ב' דברים ולכך הוא קודם לפריקה דאוהב כן נראה לי להסביר דברי הרמב"ם בסברה נכונה: מצוה פא להרמב"ם היא ל"ת מ"ח. ולהרמב"ן היא מצוה ע"ו ול"ת מ"ה והסמ"ג לא מנה זה לל"ת

ל"ת על הב"ד שלא יטו משפט חוטא מפני רשע שנאמר לא תטה משפט אביונך בריבו ופי' במכילתא שהוא אביון במצות וכבר כתבתי בגליון מצות השם דמה שאמרו בגיטין דף ט"ו ע"ב בני רוכל תקברם אמם ופרש"י משום שרשעים היו לא דייקו בדינם וקשיא לזה ועוד קשיא לי הא דאמרי' בב"מ ע"ג ע"ב רב סעורם הוי תקיף אינשי דלא מעלי ועביד בהו עבידתי' וכו' ואפשר כיון דיליף מקרא דדינו הכי אין זה בכלל הטיית משפט וכן נמי דרשי' לענין קללה בעמך בעושה מעשה עמך דווקא אבל הא דבני רוכל קשיא ואפשר דהרמב"ם מפרש הואיל ורשעים היו אנן סהדי דגמרי ומקני לביתה ובכה"ג דיש סברא ואומדנא גם ר"א מודה דדברי שכ"מ כמסורין דמי

ב) והנה הסמ"ג לא מנה זה ללאו בפ"ע משום דקשיא דנהי דסק"ד דמשום דרשע הוא רשאי להטות קמ"ל וא"כ השתא דגלי קרא הרי הוא כאדם אחר כמ"ש המעיי"ח בכוונתו ונ"ל דלדעת הרמב"ם קאי הלאו על הנך עניינים דרשאין לעשות לאינש דלא מעלי כגון תקיף אינשי דלא מעלי או קללה והכאה באין עושה מעשה עמך דרשאי מיהו היינו דווקא אם נתברר הדבר שהוא רשע אבל אם אין כאן עדים עליו אעפ"י שזה שכנגדו ובעל ריבו טוען ברי שהוא כן אפ"ה לא יטה משפטו ולא תאמין לאיש ישר זה יותר מזה. וכן איכ"ל בכל דבר שתלי' בטענת ברי ושכנגדו איש מהימן וזה אביון במצות א"כ מצד סברא ואומדנא יהא שרי להטות משפט ולומר שמסתמא זה הישר אתו האמת ולכך קמ"ל קרא דלא תטה ושיהי' לענין זה שווין אע"ג דאומדנא הוא מ"מ מצד חומר הטיית הדין החמירה התורה שלעולם יהי' שווין וזה בא לגלות חומר הטיית הדין ולכך ראוי למנותו ללאו בפ"ע לאחמורי טפי כן נלע"ד נכון. ואח"כ מצאתי כעין זה במנחת חינוך

ולפי חד מ"ד בירושלמי המובא בר"ש פ"ד דדמאי מי"א בא הקרא ללמד על הדיוק בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו שספק לקט לקט עיי"ש ולדידי' הדין בוודאי כהסמ"ג דאינו נמנה ללאו מיהו בש"ס דידן יליף בחולין קל"ד דספק לקט לקט מעני ורש הצדיקו לא איצטרך לדיוקא ועכ"ח לגופא בא ולכך מפרש הרמב"ם כנ"ל: מצוה פב להרמב"ם היא ל"ת מ"ט ולהרמב"ן היא מצוה ע"ח ע"ט ול"ת מ"ו מ"ז

ל"ת על הב"ד שלא לחתוך דין באומד הדעת שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג וכן אם יש ב' עדים ואחד מעיד שעבד לחמה והשני מעיד שעבד ללבנה וכיוצא בזה אין הורגין וביאר הרמב"ם במנין המצות ל"ת ר"צ שלאפשר רוחב גדול ואם התירה התורה לדון ולחתוך ד"נ באפשר הקרוב מאוד היינו חותכין באפשר הרחוק מזה וימותו אנשים במיעוט אומד ולכך סגר השי"ת הפתח שלא יענש אא"כ יעידו העדים שיודעים בוודאי שזה עשה המעשה והרמב"ן שם בהשגות הקשה ע"ז איזה קו' חדא שהרי בסנהדרין ל"ג ילפי' ממקרא הזה דמחזירין לזכות שאם יצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין שנאמר ונקי אל תהרוג ובהיפך אם יצא זכאי ואמר א' שיש ללמוד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג כיון שנצדק בב"ד ולכך מונה ג"כ זה לב' לאווין כפי שיטתו לעיל במצוה זין בנא ומבושל עיי"ש

והנה קו' זו יש ליישב לכאורה דדין זה דיצא מב"ד חייב דמחזירין לזכות קשה פשיטא איך סק"ד להרוג איש שאפשר שיזכה והתורה אמרה והצילו העדה וחי בהם כתיב וצ"ל דהו"א כיון דאלקים נצב בעדת אל וכיון שנגמר הדין בסנהדרין לחייב מסתמא הוא חייב כמו שהסביר הרמב"ן בחומש פ' שופטים דלכך בעדים זוממין לא מחייבי' אם כבר עשה משום דמסתמא אין הקב"ה מניח לב"ד לבוא לידי תקלה א"כ הו"א הה"ד לענין גמר דין ולכך איצטרך קרא

ואכתי יש לומר דלפי"ז לא צריך לימוד הזה אלא כל כמה דלא קים לן דאין להרוג באומדנא אבל כיון דאית לן קרא שלא להרוג באומדנא א"כ ממילא ידעי' דהה"ד שאין להרוג באומדנא שאין הקב"ה מניח לב"ד לטעות ול"צ קרא ע"ז וא"ש דברי הרמב"ם דפסק כהמכילתא דדרש המכילתא שלא להרוג באומדנא ודרש הגמ' דמחזירין לזכות עולין בקנה אחד ומיושב חצי קושיות הרמב"ן. אלא דאכתי נשאר אידך קו' דצדיק על תהרוג איצטרך דאין מחזירין לחוב והרמב"ם עשה מזה דרש אחד ונראה שהרמב"ם הוכיח דינו מסנהדרין ע"ח ע"ב דאמרי' דלר' נחמי' דרשי' הקרא דכי יריבון ולא ימות ונפל למשכב וכו' וקרא דאם יקום וגו' ונקה חד לאמדוהו למות וחי וחד להוקל מחולי אבל אמדוהו לחי ומת דפטור ס"ל לר"נ דלא צריך קרא ע"ז דהרי כבר יצא מב"ד זכאי ולמדו כבר מקרא דכתיב וצדיק אל תהרוג אבל לרבנן שם דדרשו הקרא לב' אומדנות