מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עג

חמור וא"כ ממילא להרמב"ם לשיטתי' דפסק כר"נ דאיקבע חמור ל"ל כלל קרא ללמד בקבוע לא אזלי' בתר רוב דבלא"ה ליכא למילף היכי דאיקבע דקיימ"ל כר"נ דגבי א"ת בעי' ב' חתיכות מעיקרא והטעם אפשר דדריש ג"כ מצוות וא"כ הה"ד לר"ש בסנהדרין ע"ט שהקשה עליו תוס' כקו' הפרמ"ג הנ"ל איכ"ל הכי דהרי כתבו התוס' בסוכה דף וי"ו ע"ב ד"ה ר"ש דמוכח לכאורה לר"ש דס"ל סברת איקבע כר"נ עיי"ש וא"ש

ו) במנחת חינוך פלפל בכמה גוונא לענין ב"נ ושיטת האומרים דלגבי ב"נ לא אמרי' כל דפריש מרובא פריש א"כ אם הי' ט' חניות מוכרת נבילה ואחת מוכרת אבר מן החי ונמצא דפריש בשר מחד מניי' דאסור הבשר לב"נ דנהי דנבילה מותר מ"מ הא אצל ב"נ לא אמרי' כל דפריש וכו' וכבר כתבתי דנראה לי דגם בב"נ אמרי' כל דפריש אלא אפי' אי גבי ב"נ לא אמרי' כל דפריש אפ"ה נראה לי דשרי הבשר לב"נ דכבר כתבתי במק"א דגבי ב"נ איכ"ל דספק שרי וכן מצאתי בשו"ת מרן החת"ס בחלק ששי סי' כ"ה וכן הוא ג"כ בפרמ"ג בפתיחה כוללת אות מ"ג שהעיר בזה מכ"ש לדעת הרמב"ם שביאר החוו"ד דס"ל דהתורה על הוודאי נאמר וא"כ גם בב"נ דווקא וודאי בשר בנפשו שהוא אמה"ח מוזהר משא"כ ספק כנ"ל: מצוה עט להרמב"ם ל"ת מ"ז ולהרמב"ן מצוה ע"ה ול"ת מ"ד

מצות ל"ת על הב"ד שלא לרחם על העני בדין שנאמר ודל לא תהדר בריבו ועיי' במנ"ח שכ' דהלאו הזה נראה שהוא ג"כ אפילו באנשים שאינם ראוין לדון אלא שקבלו אותם עליהם אית בהו ג"כ הלאו הזה שלא לרחם על העני עיי"ש ולפי הנראה לי אינו עובר בלאו הזה גם בלאו דלא תטה משפט דהלאו דלא תטה משפט היינו אם עובר על גבולי הדין לפי מה שנתנה התורה אבל כאן טעם הדיין הואיל ועלינו לפרנסו ונמצא מתפרנס בנקיות כיון שבלא"ה מחויב ליתן לו אלא שעי"ז בא לעני הפרנסה בנקיות אין זה בכלל הטיית הדין ולכך איצטרך ע"ז לאו בפ"ע: מצוה פ' להרמב"ם היא מ"ע ל"ג. ולהרמב"ן היא מצוה ע' ומ"ע ל"ב

מצוה לפרוק מבהמת חבירו הרובצת תחת משאו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו וקיי"ל דצריך לפרוק בחנם ועיי' בנמק"י ס"פ אלו מציאות דף ל"ב ב' פירושים לפי' הראשון אמרי' דפריקה בחנם אם הפורק אינו בטל וטעינה בשכר אפילו אינו בטל אבל בשם הרנב"ר הביא דפריקה בחנם אפילו בטל מסלע וטעינה בשכר היינו אם בטל מסלע כאבידה ועי' בהגהות הרי"ף שהקשה עליו מהא דמצריך בדף ל"ו אבידה טעינה ופריקה כיון דאין דיניהם שווין בוודאי צריכי תרוויי' ולענ"ד סברת הרנב"ר שהרי באבידה אם בטל נוטל שכר משום דאבידתו קודמת וזה ילפי' מאפס כי לא יהי' בך אביון מזה ילפי' דאבידתו קודמת כדאמרי' בעלמא חייך קודמין אבל אם לחברו הפסד וגם איכא צער בע"ח ולו אין לו רק הפסד אי צער בע"ח דאוריי' ומצוה עליו להציל הבהמה מן הצער הרי לענין מצוה קיי"ל דצריך לבזבז ממונו עד שליש להידור מצוה ועד חומש מדינא וא"כ ה"נ צריך לבטל ממה שהי' יכול להשתכר כדי לקיים המצוה שלא לצער בע"ח משא"כ בטעינה דהוא רק משום הפסד והפסד באבידתו קודמת ור"ש דס"ל דשניהם בחנם ולפי' הר"ן אפילו בטל מסלע צריך ג"כ לטעון בחנם צ"ל דס"ל דגם אצל טעינה איכא קצת צער בע"ח כדקרי לי' בדף ל"א ע"א שם דטעינה ג"כ איכא צער כיון דנפלה בדרך ולכך שוב אין זה שמחויב לטעון דמי לבעל הבהמה שזה הטוען אין לו אלא פסידא דממונא משא"כ לבעל הבהמה יש ג"כ צער דבע"ח צער כל דהו וס"ל לר"ש דגם צער כ"ד אית בי' משום צער בע"ח משא"כ לת"ק דסובר רק צער גדול כמ"ש הנמק"י דהיינו פריקה וכ"ז למ"ד צער בע"ח דאורייתא אבל אי נימא צער בע"ח לאו דאורייתא אפילו צער גמור גם הר"ן מודה דאם הפורק או הטוען בטל מסלע צריכין לשלם לו כמו אבידה כיון דבצער ל"ל בה ורק בהפסידא וקרי' בי' אפס כי לא יהי' בך אביון כמו באבידה וא"כ נראה דבדף ל"ו דמצריך להו קאי למ"ד צער בע"ח דרבנן ומיושב קו' הגה אלפסי כן נראה לי

ב) והנה אנן קיי"ל דצער בע"ח דאורייתא כמבואר ברי"ף בשמעתין ובכ"מ בפי"ג מה' רוצח דין ט' ובמנ"ח פלפל בזה ורצה לומר דלרמב"ם צעבע"ח ל"ד ולבסוף ג"כ מסיק דמשבת דף קכ"ח מוכח דפסק הרמב"ם ג"כ דצער בע"ח דאורייתא דקיי"ל התם דמותר לבטל כרים וכסתות מהיכנו משום דצער בע"ח דאורייתא ודוחה איסור ביטול כלי מהיכנו וכן כתבתי גם אני במק"א וכן מצאתי כעת בס' מנ"ח מה שקשה לי על דברי הרא"ם בס' יראים והובא במרדכי בפ"ק דע"ז והוא בס' יראים בסי' שי"ב דצער בע"ח דרבנן ובסי' רס"ז בס' יראים משמע דפסק צבע"ח דאורייתא, וגוף הדין דצבע"ח דאורייתא צ"ע מנלן דאסור לצער בידים בוודאי אסור שהרמב"ן בחומש פ' תצא כ' דמצות שלוח הקן הוא משום צער האם שלא נתאכזר וכן מצות שחיטה בסימנים דווקא כ' מקצת מפרשים דהוא משום צבע"ח אבל אם הבהמה מצער מצד עצמה שנהי' מחוייבים לסלק הצער ממנה לא אדע מנ"ל שהרי באדם איצטרך קרא על זה וילפי' מקרא דלא תעמוד על דם רעך עיי' בסנהדרין מ"ג ע"א אפילו לגרום הצער מצינו לפעמים דגם גרם צבע"ח אסור כמו כל גרמא ואפשר משום דכתיב ורחמיו על כל מעשיו ואנו מצווין לילך בדרכי ה' ובב"מ פ"ה משמע דזה הוי רק מדת חסידות ואמתא דרבי עשתה מעשה לצעורא בע"ח ורבי מחל לה על שהם מחייבים לסלק הצער שבא לה ממילא צריך ביאור מהיכא יליף לה והיכא דהצער בא לה ממילא דצריכין אנו לסלק ממנה קשה מנלן. והנה רש"י בשבת קכ"ח ע"ב ד"ה צער בע"ח כ' דילפי' מעזוב תעזוב ואיכא למ"ד דדריש טעמא דקרא משום צער בע"ח נראה כוונתו דקאמר בב"מ ל"ב מדברי שניהם נלמוד משמע דגם מדברי ר"ש נלמוד דצעבע"ח דאורייתא ור"ש מצינו בעלמא דדריש טעמא דקרא ולדידי' איכ"ל דיליף מעזוב תעזוב אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים דהרי גם טעינה דליכא צבע"ח אפ"ה אנו מצווין עליו וצ"ל דכוונת רש"י הואיל ופריקה בחנם וטעינה בשכר וזה לא ס"ל לר"ש דהוא ס"ל דתרוויי' בחנם אפי' אי רש"י קחי לרבנן וס"ל דאפשר דרבנן ג"כ דרשו טעמא דקרא מ"מ קשה דשם ילפי' דפריקה בחנם מכח ק"ו דצבע"ח דאורייתא והרי אי פריקה בשכר לרש"י הוי אמרי' דצבע"ח דאורייתא ויש ליישב זה עפ"י דברי השטמ"ק דכתב דגם בלא ק"ו הוי ידעי' דמחויב לפרוק מטעינה ול"ל פריקה ועכ"ח דפריקה בחנם ושפיר ילפי' מינה דצבע"ח דאורייתא ואע"ג דנקט הש"ס בק"ו נקיט הש"ס לפי האמת דידעי' דפריקה בחנם א"כ אמרי' דצבע"ח דאורייתא והוי ק"ו. או דרש"י קאי לאידך לישנא דילפי' הק"ו משום דבטעינה ליכא חסרון כיס ולפריקה אית לי' ח"כ כן צריך ליישב שיטת רש"י. אלא דאכתי קשה הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לדידן דלא דרשי' טעמא דקרא כמו שהאריך הלח"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה וקיי"ל דצבע"ח דאורייתא מנ"ל דאפילו אינו מצערו בידים ונראה לי דילפי' מהא דאמרי' בברכות פ' כיצד מברכין דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת ומזה נראה אפילו לגרום צער הבהמה או שהבהמ' ממילא מצטערת וצריך ליתן לה מזונות בשעתה כפי מה שהיא מורגלת דאם לא יתן אית לה צער כיון שהיא כבר מורגלת לעונה זו מזה נוכל למילף אפי' צער דממילא אסור להניח צער בהמתו אלא דלפי"ז נ"ל דווקא הבעלים עצמם שהם מחוייבים לזונם וכיון שהבהמה עושה צרכיו והוא לתועלתו צוה הקב"ה שהבעלים מחויבים ג"כ לשקוד טובתה שלא לבוא לה צער אע"ג דהבהמה אינה מכוונת לטובת הבעלים מ"מ כך הוא דרכה של תורה כיון שבא לאדם טובה על ידה ראוי להכיר טובה לא להיות משלם רעה תחת טובה גם על טובה שבא שלא בכוונה ולכך א"ש דצבע"ח לענין בהמתו הוא דאורייתא ולפי"ז נראה דיש לחלק בין הבעלים לאיש אחר וכיוצא בזה כ' מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' שי"ח לחלק בין בכור לשאר קדשים עיי"ש

ועפי"ז אפשר ליישב ג"כ דברי הרא"ם בס' יראים דס"ל דבכור הוא ממון גבו' אפילו בזה"ז עי' בב"ק י"ב ע"א פלוגתא דריה"ג ורבנן ולכך סובר בבכור אין אנו מצווין על צער ב"ח עצמו משא"כ כאן לענין פריקה כיון דהבעלים מצווין על צבע"ח וכל ישראל ערבים ולזאת חייבה התורה לסייע שלא שלא יעברו הבעלים. ואפשר לומר עוד סברא כיון דחזינן דהתורה חייבה לאדם בהיזק וממונו שהוזק את האדם הן שורו או אשו היזק חייבים בעניו לשלם דממונו כגופו ולכך גם כאן בפריקה דצער בא ע"י המשא הוי ממונו כאלו צער בידים ולכך מחויב בעל המשא לפרוק מה"ת משום צעב"ח ומשום ערבות גם ההולך עמו לסייע לו לפרוק ולפי"ז יש ג"כ ליישב שיטת הרא"ם הנ"ל דס"ל גבי הכנסת כיפה דהוי רק גרם צבע"ח ואינו אסור מה"ת משא"כ כאן בפריקה דממונו מצערו והוי כמאן דעביד בידים מודה הוא דצבע"ח דאורייתא וא"ש דברי הרא"ם (ובאמת לשון הרא"ם קשה בלא"ה דכ' דלענין פריקה אפי' הבעל אינו רוצה לפרוק מיהו צריך ליתן שכרו וצריך לפרוק משום צבע"ח והיינו כמ"ד צבע"ח דאורייתא כדאי' בב"מ ל"ב ע"ב ושוב הביא