מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עב

ומ"מ בדרך שאלה יכולין לומר ונראה לי כוונתם לענין ד"נ כתיב והצילו העדה לא סגי לצרפם למנין אם יאמרו בדרך שאלה כיון דבעינן עדה המצלת שיאמרו דעתם בדרך החלטה ולכך יש לחוש אי יאמר הרב לרעה שוב אין רשאין לחלוק עליו רק בדרך שאלה וזה אינו מועיל בד"נ אבל בד"מ אין לחוש לזה דלא בעי' והצילו כן נראה לי כוונת התוס' וליישב מה שהקשה התוסיו"ט והמהרש"א עליהם

ב) והנה יש בכלל הלאו הזה ג"כ כמ"ש החינוך שלא יתחילו בחוב תחלה והכוונה לא תענה על רב לנטות לרעות כמ"ש לעיל דהאי לרעות קאי ג"כ על מיצעתא דקרא והמנחת חינוך תמה בזה אם יהי' מוכרח לפתוח בזכות הרי כבר אמרנו מי שלמד זכות שוב אינו רשאי ללמד חובה ולענ"ד אין הכוונה שיאמר בדרך החלטה שנראה לו שהוא זכאי שע"ז אמרו שאין רשאי לחזור אבל אם אומר בדרך שאלה ובדרך פלפול ושמא ובכה"ג בוודאי רשאי ללמד חובה אח"כ וא"כ המצוה שיפתח בזכות בדרך שמא ואפשריות דהיינו שישים ללבו שרצון השי"ת שיחזירו לבקש זכות על הנדון וכמו שהסביר בחינוך טעמא דמילתא. ולקמן במצוה ע"ח כ' החינוך דזה שפתח בזכות נסתלק מלומר חובה ומזה נראה דס"ל להחינוך דהאומר זכות שוב אינו רשאי ללמד חובה קודם גמ"ד אלא שנראה מדבריו שהדיין הראשון כשפותח מן הצד אינו רשאי לפתוח אא"כ יודע לומר זכות ולכך ממילא זה שפתח בזכות לעולם אינו יכול להיות מן המחייבין קודם גמר דין כנ"ל כוונתו: מצוה עח להרמב"ם היא מ"ע ל"ב. ולהרמב"ן היא מצוה ע"ד ומ"ע ל"ב

מ"ע על הב"ד להטות את הדין אחר רבים שנאמר אחרי רבים להטות ופשטא דקרא בין בד"מ ובין בד"נ ואפי' למתניתין דריש סנהדרין דמוקי סיפא דקרא דאחרי רבים בד"נ דווקא בב' גברא לפי מה שהסברתי להשלים עי"ז גם ערך רוב החכמה וכולל ב' מיני רבים בגוף וגם ברוב חכמה שלכך בעי' המחייבים שנים יותר מהמזכים דקרא משמע דקאי גם על ד"נ הואיל ורישא דקרא דכ' לא תהי' אחרי רבים לרעות היינו בד"נ מ"מ בוודאי גם בד"מ מיירי אבל ר' יאשי' בסנהדרין ג' ע"ב סבר דקרא רק בד"נ מיירי ובד"מ ילפי' רק מק"ו וקשה לפי"ז דהו"ל למימר דיו דווקא בשנים כמו בד"נ וצ"ל דהיכי דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו והנה מקרא הזה נראה דמוכח דהמיעוט כמאן דליתא כיון דמיירי גם בד"נ דכתיב המצוה והצילו העדה ואפ"ה סמכה התורה על הרוב בד"נ ולא נצטווינו בכה"ג להרבות ולהוסיף על הדיינים דלכתחלה לא הי' ראוין למיסמך על הנס שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י הב"ד והי' לן לומר להוסיף עד שיהי' מספר כ"ג ועכ"ח רוב ב"ד הוי כוודאי אפילו לענין ד"נ דבעי' והצילו העדה ואפ"ה ברוב קטלינן דהמיעוט כמאן דליתא דמי ק"ו בממון ועפי"ז מיושב קו' התוספות בסנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ שהקשו לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אמאי סמכינן גבי סנהדרין על הרוב ולהנ"ל א"ש דהמיעוט כמאן דליתא וכן כתבו התוס' ליישב קו' זו ר"פ המניח. ומטעם זה המיעוט אין רשאין לעשות כדברי עצמן אלא כמו שהסכימו עפ"י הרוב ועיי' בתומים בקיצור ת"כ אות קכ"ג

אמנם בתוס' סנהדרין הקשו עוד דבר"פ בן סורר ומורה מוכח דבד"נ ג"כ אזלינן בכ"מ בתר רוב ואיך נימא דבממון לא אזלינן בתר רוב דעלמא מיהו התוס' בכתובות דף ע"ו ע"ב בסד"ה על בעל החמור כ' והיינו טעמא דשמואל דלא אזלי' בתר רוב משום דאין יכול לטעון ברי ולשחיטה מכרתי ואפשר שזה ג"כ כוונת התוס' בסנהדרין דכ' דרובא דשמואל גריע ולא חשוב כי הנך רובא ולענ"ד כמ"ש התוס' כתובות הנ"ל דאין יכול לטעון ברי

ב) הפרמ"ג בפתיחה לתערובת כ' דקשיא לי' מנ"ל מקרא דאחרי רבים דנימא דאיסור בטל ברוב דכאן אינו ביטול אלא דסמכי' על רוב ולענ"ד יש ליישב עפ"י דברי הש"ך בחו"מ סי' כ"ה סקי"ט שהוכיח דבב"ד קיי"ל דאפי' בדאורייתא סמכי' על הרבים אפילו אינו מסכימים מדעת אחת אלא שיש לכל אחד טעם אחר אפ"ה אזלי' בתר רוב ולכאורה היא גופא תקשי כיון דלענין הטעם אינם שווין ואינם מסכימין ויש לכל טעם רוב נגדו ונתבטל הטעם וממילא לא ישאר רוב ונראה לי ליישב דקו' חדא מתורצת באידך דהר"ן בנדרים דף נ"ב הסביר דלרבנן דס"ל עולין אין מבטלין זא"ז הוא משום דהוי היתר בהיתר וא"כ איכ"ל דגם כאן הוא מטעם זה דהתורה אמרה אחרי רבים להטות בסתם אפילו אינו מטעם אחד ועכ"ח הטעם משוה דאע"ג דפליגי בטעם כיון דבזכות או חוב מסכימין והן שווין הוי כמו היתר בהיתר ולא נתבטל ולא נצטרפו עם הכנגדם דאומרים בדינו להיפך ולכך ממילא מצטרפין והם לענין הדין רוב וכ"ז אם טעמא דרוב בב"ד משום ביטול אבל אי נימא טעם הרוב בב"ד משום דמסתמא הרוב משיג על האמת יותר עמדה הקו' בכה"ג דאין מסכימין לטעם אחד למה כתבה התורה דאזלי' בתר רוב ועכ"ח שפיר מוכח מכאן ביטול ברוב

ג) מיהו כ"ז כשהב"ד לפנינו עי' בסוף ס' גט פשוט בכללים ובתומים בקת"כ אות קכ"ג אבל זה שאנו אזלי' בתר רוב הפוסקים הנמצאים אין זה כעין האי רוב דב"ד אלא כעין הרוב דכל דפריש מרובא פריש ומסתמא יצא האמת מהרוב ולכך אם הוא מב' טעמים אינו מוכרח לפסוק כה"ג כהרוב ואפ"ה פסק שם סעי' ה' כדעת המהרי"ק בשורש מ"א דאפילו אינו מסכימים מטעם א' אזלי' בתר רוב והש"ך הכריע בדאורייתא אין לסמוך ע"ז אלא בדרבנן דאע"ג דהמהרי"ק הביא ראי' מחולין ל"ו דאפשר דהתם בתרומת ירק דרבנן מיירי. מיהו לדידי ק"ל זה כמה שנים על המהרי"ק מהא דקיי"ל הלכה כדברי המכריע ופירש"י בחולין פ' ראשית הגז ובפסחים כ"א ובב"ק קט"ו משום דנעשה המכריע כרבים ואפ"ה אמרי' שם הכרעה שלישית אינו מכרעת ופירש"י משום דב"ש וב"ה גילו דעתם דלא ס"ל סברת הבעל מכריע ואיכ"ל דלא ס"ל כלל האי טעמא א"כ מוכח אע"ג דשווין בדינם אם אינם שווין בטעם לא מקרי רוב וצ"ע. ובאמת בלא"ה קשה לי להסביר סברת הלכה כמכריע משום דהוי רבים דהא ב"ש וב"ה טובא הוי ואמרי' פ"ק דיבמות דב"ה הי' רבים מב"ש אלא משום דב"ש מחדדו טפי וא"כ מה יוסיף אם יהי' עוד דיעה אחת דמכריע וצ"ע ובמק"א הארכתי

ד) במקום אחר כתבתי לפי הנראה לי דסברת כל דפריש מרובא פריש וגם הסברא דמסתם הרוב מהב"ד ישיגו האמת ושכיח טפי ממה שנימא דהמיעוט כיוונו האמת וזה א"צ קרא דסברא הוא כדאמרי' בכתובות דף כ"ב אלא דעיקר הקרא של אחרי רבים להטות דהתורה גילה לן דהמיעוט בטל אצל הרוב בזה אמרתי ליישב קו' הפרמ"ג שהבאתי לעיל והראי' לזה דגבי סנהדרין הוא מטעם ביטול דהרי הסנהדרין צריכין מנין ידוע או של כ"ג או של ע"א או של ג' כמו דיליף פ"ק דסנהדרין אם חסר אחד מהמנין אינם יכולין לדון ואפי' אם רק אחד אומר איני יודע צריך להוסיף על הדיינים ואפ"ה אם י"ב מחייבין וי"ג מזכין או בהיפך יגמור הדין עפ"י הרוב וקשה להבין איך אפשר זה שאם י"ב אומרים בהיפך מהרוב גרע מאלו אחד מהם אומר איני יודע בשלמא אם כולם אומרים איני יודע ל"ק לי דלא מהני דבוודאי עדיף אם יש כאן דעות הסותרת שע"י מו"מ וע"י דעות שונות יצא הדין לאמתו יותר זה מקשה וזה מתרץ אבל אם כבר יש כאן י"א הסותרין דברי הרוב ואחד אומר איני יודע זה קשה למה צריך להוסיף הדיינים למה יגרע אם א' אומר איני יודע מהאומר היפך מהרוב שהרי ע"י חלקי הסותר מב' הצדדים יתברר הדין ולמה יגרע אם אחד אומר שהוא מסופק אם כדעות המזכין או כדעות המחייבין עכ"ח טעמא דקרא דהיכא דיש סתירה בין הרוב ובין המיעוט נתבטל המיעוט אל הרוב ולכך בעינן דווקא שיאמר המיעוט דבר שסותר אבל אם אומר אינו יודע מיעוט כזה שאינו סותר הרוב הוי כהיתר בהיתר דאינו בטל א"כ מיושב קו' הפרמ"ג הנ"ל ולפי"ז נראה דאפילו בב"נ אמרי' הסברא דכל דפריש מרובא פריש וכן אם יסתרו הדיינים מיעוט כנגד הרוב גם בב"נ אזלי' בכה"ג בתר רוב אלא הא דחדשה לנו התורה מגזה"כ דהמיעוט נתבטל שהמיעוט עצמו צריך לעשות כהרוב זה שייך דווקא בישראל אבל כל דפריש גם בב"נ אמרי' כן נראה לי

ה) ומטעם זה נ"ל ליישב קו' המרדכי שהקשה דאיך אמרי' גבי קבוע לא אזלי' בתר רוב הא ב"ד קבוע ותי' הדיבור נייד לכאורה אין ביאור לדבריו ואמרתי כוונתו דקשי' לי' דאיך אמרה התורה דהמיעוט בטל לגבי רוב הא הוי כאילו ניכר בדעתו ודבר הניכר לא שייך ביטול וע"ז תי' הדיבור נייד כוונתו אפילו היום אומר לו זכאי למחר בעצמו יחזור מדבריו ויאמר חייב או בהיפך וגם אפי' אם לא חזר זה אינו ניכר וידוע אם לא יבוא לידי חזרה ולכך שפיר שייך בי' ביטול ועפי"ז אמרתי ליישב קו' הפרמ"ג בסי' ק"י שהקשה על הרמב"ם דפסק כר"ש בסנהדרין ע"ט ע"א דוארב לו בא ללמד שיתכוון אליו וא"כ מנ"ל קבוע דהרי קבוע ילפי' שם מקרא דוארב לו ונלענ"ד דבלא"ה קשיא לי ל"ל קרא כלל למעט דבקבוע לא אזלי' בתר רוב לכאורה ידעי' זה מסברא דהרי בכריתות דף מ"ח ס"ל דספק איסור דחייב א"ת בעי' ב' חתיכות ופירש ר' נחמן שם הטעם משום דבעי' איקבע איסורא והיכא דלא איקבע איסורא ס"ל להרמב"ם דספק מה"ת לקולא וא"כ חזינן היכא דקבוע חמור ויש חשש טפי ואע"ג דחידש לן הקרא דאזלי' בתר רוב אכתי א"ל דווקא היכא דלא קביע דאינו חשש גדול אבל היכא דקבוע איסורא דחמיר מנ"ל דאזלי' בתר רוב ואפשר דהתם בסנהדרין קאי הסוגיא אליבא דרבה ור"ז דלא ס"ל בכריתות שם סברת ר"נ דאיקבע