מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עא

בנ"ד דקרא דאל תשת ידך עם רשע דפסק החינוך כדעת הרמב"ם דאפילו אם יודע שהוא אמת אפ"ה אינו רשאי לצרף אם כן עכ"ח אינו מצד חיסור ממון ולמה יהיה חשוב זה כלאו הניתן לתשלומין וצ"ע: מצוה עו ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ"ה. ולהרמב"ן היא מצוה ע"ב ול"ת מ"ב

שלא לנטות אחרי רבים לחוב בשביל אחד בדיני נפשות שנאמר לא תהי' אחרי רבים לרעות ורש"י בחומש כ' שאין לשון הקרא מיושב על אופניו עפ"י דרש הזה אלא שכך הוא דברי קבלה ובס' גור ארי' כ' שגם הלשון יש לכוון עפ"י דברי הקבלה דלהטות משמע הטי' גדולה או ב' הטיות במשמע להטות דהיינו ב' ר"ל דיש שנים יתירים כעין זה משמע ברמב"ם פ"ח מסנהדרין ולענ"ד נ"ל להסביר הדבר דבעלמא יש פלוגתא אי רוב חכמה עדיף או רוב מנין וכבר האריך בזה בס' תורת האדם לרמב"ן ואם אמנם שספרו אינו בידי מ"מ ראיתי מ"ש בב"י באו"ח סי' תקי"ח והפרמ"ג בהקדמתו ליו"ד מסתפק אי הא דאזלי' בתר רוב חכמה אם הוא מה"ת ומביא הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב דנראה מדבריו דהוא מדרבנן ותמהני עליו שהרי הטור באו"ח סי' תקי"ח הביא דברי הרמב"ן דאם מופלג בחכמה אמר שלא להאכיל לחולה ביוה"כ ורופא אחד אמר להאכיל סמכי' על המומחה יותר אפילו בפקוח נפש וא"כ עכ"ח דאורייתא הוא ואפשר דילפינן לי' מאחרי רבים להטות לפי מסקנת הש"ס בחולין י"ב דגם רובא דל"ק אזלינן בתרה ולא פלוג א"כ הה"ד רוב חכמה לא גרע מרובא דל"ק וכ"ז בעלמא אבל לענין סנהדרין גם הרמב"ן מודה דתליא ברוב דגברא ולא ברוב חכמה דגזה"כ הוא ובזה לכאורה קשיא על רש"י בחולין י"ב דפי' במסקנא מאחרי רבים ילפינן גם רובא דל"ק אדרבה מהתם יהי' מוכח מדהקפידה התורה דווקא על רוב גברא ולא אזלינן בתר רוב חכמה א"כ משמע מהתם דלא אזלי' בתר רובא דל"ק וצ"ל כאידך הטעם שפירש"י דמהלמ"ס ידעי' רובא דליתא קמן

אלא דלכאורה קשה לי בריש סנהדרין דף ב' במתני' דיליף מאחרי רבים להטות דבעי' בד"נ שנים יתרים לחובה דאם הפי' לזכות באחרי רבים להטות זה כבר ידעי' מרישא דקרא דלא תהי' אחרי רבים לרעה דמשמע אבל לזכות אזלי' בתר רבים וקשה דלמא לעולם מיירי לזכות והקרא בא לאשמעי' דאזלי' בתר רוב חכמה ורבים לשון גדולה אחרי רבים להטות היינו גדולים בחכמה דמצינו בלשון הקודש רב גדול וחשוב וצ"ל דפשטות לשון רבים משמע על רבים בכמות

ב) ועיין בטור סי' תקי"ח דס"ל בשם אביו הרא"ש דאפילו במחצה על מחצה לא אזלי' בתר רוב חכמה והב"ח הקשה עליו מע"ז דף ח' דמבואר דאזלי' בתר רוב חכמה וזה יש ליישב דס"ל כהגה"מ פ"א מממרים דריב"ק פליג ע"ז וכ"כ הכ"מ שם ובאמת דבריהם קשים לי שהם כתבו זה גם לדעת הרמב"ם דהרמב"ם פוסק כריב"ק וס"ל דפליג ולא אזיל בתר רוב חכמה הרי בפ"ב משביתת עשור דין ח' כ' דמקצת רופאים אומרים כך ומקצת אומרים כך אזלי' בתר רוב חכמה או בתר בקיאין והרמב"ן דימה דין זה לזה וצ"ע. ובמק"א הארכתי

ופלוגתא הזאת מצינו לענין מחצה על מחצה אבל אי איכא רוב מנין בוודאי אפילו אם המיעוט הם חכמים או בקיאים יותר בוודאי אזלי' בתר רוב מנין לכ"ע ולפי מה שכתבתי לעיל מובן הדבר מילתא בטעמא דהרי רוב מנין הם רובא דאיתא קמן ורוב חכמה הוא רדל"ק ובוודאי עדיף רובא דא"ק מל"ק היכא דסתרי אהדדי ובב"י סי' תקי"ח כ' דהפלוגתא הנ"ל שייך רק לענין שאר דברים אבל בסנהדרין לכ"ע אמרי' דהוי גזה"כ כ"כ החינוך בסי' ע"ח ומדברי הר"ן ביומא פ' יוה"כ משמע דלא מחלק בין סנהדרין לשאר דברים דגם בסנהדרין אזלי' בתר רוב חכמה א"כ קשיא למה אמרי' דאם אחד בסנהדרין אמר אינו יודע צריך להוסיף עליהם ואמאי כיון דהוי מחצה על מחצה ניזל בתר רוב חכמה וצ"ל כמ"ש החינוך בתי' השני דבסנהדרין הי' כולם מופלגים בחכמה ובלא"ה אי אפשר להכריע אם מעלת רוב חכמה יוכל להכריע מעלת הרוב גברא בדיעות ולכך אזלינן בתר רוב דיעות שמסתם להם נודע האמת ועכ"פ כיון שלפעמים נגד הרוב מנין יש רוב חכמה מן המיעוט ולכך איכ"ל דהתורה החמירה בד"נ דבעי' דווקא שני גברא יותר וכעין דאמרי' בחולין צ"ז הואיל ואין כל הבצים שוות בעי' א' יותר מס' ה"נ כיון דאין חכמות כולם שווין והריגת נפש הוא דבר גדול מאוד ולכך בעי עוד אחד להשוות חכמות הסנהדרין ולא חילקה התורה אם כולם שווין או לא דלא נתנה התורה לשיעורים וכל שאפשר למעט הנס ולסמוך שבוודאי השי"ת לא יביא תקלה על ידיהם המיעוט הנס עדיף ובזה נראה לי ליישב לשון רש"י ריש סנהדרין במתני' ד"ה שומע אני דבטובה וזכות הלך אחריהם שאפי' מיעוט המזכין ורבי' המחייבין כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות עכ"ל ודברי רש"י תמוהין אדרבה כיון דאפי' מיעוט מזכין פטור א"כ אינו מוכח דאזלי' לטובה בתר רוב ולהנ"ל א"ש דהא דאפילו מיעוט מזכין פטור ולא אזלי' בתר רוב היינו משום דחיישי' לרוב חכמה דשמא המיעוט מופלגים בחכמה ומכריעין את המרובין וא"כ מזה עצמו מוכח דאזלי' בתר רוב מצוה עז ל"ת אליבא דכ"ע והיא להרמב"ם ל"ת מ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ע"ג ול"ת מ"ג ולהסמ"ג אינו נמנה זה כלל ללאו בפ"ע

עיקר מצות ל"ת זו הוא אזהרה לדיין שלא יענה לחוב או לפטור להשען על הדיין הגדול ועל הרוב מבלתי שיהי' הדבר ברור אצלו או בקבלה או עפ"י עיון שכלי דנאמר הלאו הזה בלשון לא תענה על ריב לנטות דהיינו שלא יאמר וינטה אחר סברת חבירו או ישתוק מלומר מה שנראה לו בדין ההוא ועוד ילפי' מפי השמועה מפסוק זה שמתחילין מן הצד בדיני נפשות, ושאין מחזירין לחובה בכשטעה בדבר שאין הצדיקים מודים בו ועוד למדו מכאן שמלמד זכות לא יחזור וילמוד חובה ונראה מדברי הרמב"ם מלשונו במנין המצות שעיקר הלאו בא שלא יסמוך על דעת חבירו כמ"ש בתחלת דברו אמנם מדבחר הקרא לשון עני' לא תענה ולא כתיב מיד לשון לא תטה בריב אחרי רבים וכיוצא מינה ילפי' מקצת מדרשות הנ"ל דלשון עני' מצינו בלה"ק שהוא לשון הסכמה עם דבר אחר או לשון סתירה ומלשון ריב דכתוב חסר י' דרשי' ג"כ אחת מדרשות הנ"ל ולכך דרשו שנכלל במקרא הזה א' שלא יסכים עם אחרים דהיינו שהוא בעצמו לא יעיין ויחקור בדבר אלא יסמוך על רוב או על הגדול, שנית דרשי' לשון עני' לשון סתירה. שלא יסתור דבריו לחזור מזכות לחוב ולרעות דקרא קאי גם על המיצעתא דקרא שלא ינטה מדבריו לרעות והיינו שלא בשעת גמר דין דלשון עני' היינו בשעת הפלפול וב' דינים אלו הם דווקא בד"נ. ובמנחת חינוך הקשה טובא איך אפשר דבדיני ממונות וקנסות יהי' רשאי לסמוך על הגדול ולענ"ד ל"ק שבוודאי צריך הדיין לעיין בשכלו ויראה איך הדין נוטה אבל בדיני נפשות לא סגי בזה שהרי משפט זה צריך לענות הדין שיחקרו וידרשו חקירה אחר חקירה דרישה אחר דרישה ובדרישה וחקירה זו על זה נאמר הלאו דלא יסמוך על הרבים או על הגדול אבל בדיני ממונות הרי אין צריך לענות הדין ודרישה אחר דרישה לכך אין שם הלאו הזה דלא יסמוך עוד על הגדול וכן אין בו איסור לחזור מדבריו מזכות לחובה אפילו קודם גמר דין דדוקא בד"נ דמצוה לחזור לזכות משום שנאמר והצילו העדה וכיון שכבר עלה בדעתו לזכות אינו רשאי לחזור במהרה אלא צריך לעיין ולחקור אולי יכול לעמוד באותו זכות

ושוב ילפי' ממסורה מדכתיב רב חסר דאינו רשאין לחלוק על הגדול ואפי' למ"ד דיש אם למקרא מ"מ הרי כ' התוס' בסנהדרין דף ע"א ד"ה כולה היכא דאיכא מקרא ומסורת דאינן סותרין דרשי' תרווייהו ולכך שפיר דרשינן מרב דאין מתחילין מן הגדול והרמב"ם פ"י מסנהדרין כתב דאין מתחילין בגדול אבל לאחר שאמרו אחרי' יכול הגדול לומר דעתו ואין צריך שיהי' הגדול אחרון דווקא אבל הרע"ב פ"ד דסנהדרין מ"ב כ' דווקא בסוף יאמר הגדול ובירושלמי משמע דב' אמוראים פליגו בזה ונראה דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אחרת בפירוש דאין מתחילין בגדול הנמק"י שם בסנהדרין פי' דאין איסור לחלוק על הגדול אלא דהתורה חששה שמא יאמרו אין אנו כדאין לחלוק עליו וינטה אחריו וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מסנהדרין דין ו' דס"ל כנמק"י ותיו"ט שהביא בשם הרמב"ם להיפך היינו הרמב"ם בפי' המשנה עיי"ש אבל הסמ"ג כ' דבאמת אין רשאין לחלוק על הגדול והפר"ד תמה עליו איך אפשר שיכריח לומר כדבריו בעכ"ח והמעיי"ח תי' דהתקנה שיסלקו עצמן מן הדין והתוס' בסנהדרין שם כתבו תקנה אחרת דיאמרו דעתן דרך שאלה ולא בדרך שחולקין עליו וא"כ איכ"ל דהנך תרי פלוגתות תלי' בהדדי דלהנמק"י דרשאין לחלוק עליו אלא חיישי' שלא יחלקו והיינו אם לא שמעו מפי אחרים שחלקו על דעתו קודם שענה הוא אבל כיון שקודם שאמר הגדול הי' דעות שאין מסכימין עם הגדול שוב אין לחוש שיאמרו הקטנים שאין אנו כדאים שכבר יש להם חכמים המסייעים להם אבל הרע"ב שסובר שיאמר הגדול דווקא אחרון אזיל לשיטת הסמ"ג הסובר דאסור לחלוק על הרב לכך בעי' שיהי' דווקא אחרון

ועפי"ז נראה לי כוונת התוס' סנהדרין ל"ו ד"ה ד"נ שחקרו דנימא דגם בד"מ יהי' הדין כן וכ' דבד"מ לא חיישינן