מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ע

אחיכם כתיב וכן הביא נמי הרמב"ם בפכ"א מסנהדרין והמעיי"ח הקשה דהוי לי למנות זה ללאו ועשה ולענ"ד ל"ק דהרי מבואר הטעם בקרא שלא ישמע שמע שוא דהיינו שלא יהי' צדיק הראשון בריבו ויקבע בדיין טענת הראשון ויוכל לצאת עי"ז משפט מעוקל ולכך כדי לשפוט בצדק אסור לשמוע אחד מבלי חברו וכבר מנה הרמב"ם מ"ע זו לשפוט בצדק בסי' רל"ו א"כ א"צ למנות שוב שומע בין אחיכם למ"ע שאין זה אלא כחלק ממצות בצדק תשפוט עמיתך משא"כ לענין הלאו דעדיין לא שמענו לאו ע"ז ולכך נמנה רק הלאו. ובלא"ה נראה דהלאו כולל יותר מן העשה דהעשה שמוע בין אחיכם נראה דכולל על כל הדיינים שאם כל הדיינים ישמעו רק מאחד יש לחוש שיצא משפט מעוקל אבל אם רק אחד מן הדיינים שומע טענתו מבלי חברו זה אינו בכלל שמוע בין אחיכם דאכתי איכ"ל דאין לחוש למשפט מעוקל שהרי שני הדיינים האחרים יעמידו הדבר על אמיתו וגם הדיין ששמע ממנו יראה האמת ע"י השנים אפ"ה אסרה התורה מהלאו דלא תשא אפילו לדיין אחד דלא ישמע אותו מבלי חבירו

ב) והנה לכאורה קשה לדעת הרמב"ם דס"ל סד"ר מה"ת לקולא וביאר החוו"ד דהתורה על הוודאי נאמרה א"כ קשה איך סק"ד שבוודאי יאמר שוא ושקר הרי אינו רק חשש ואיך אסרה אותו התורה שלא ישמע שמע שוא ואפשר שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שרוב הפעמים יאמר שוא וחשבי' לי' כוודאי או יותר נראה כיון שהתורה ירדה לסוף דעת של אדם שמקצת בעלי דינים אם יטענו בפ"ע יאמרו שקר וכיון שהדיין הוא דיין קבוע ובכל עת יבואו לפניו משפטים אם יהי' רשות לשמוע לאחד סוף הדבר שישמע מאחד שוא שאפי' את"ל שזה לא יטעון שוא דלמא יטעון השני או השלישי או הרביעי והוי כעין ס"ס וע"י הרבה בוודאי יבוא לידי טענת שוא ולכך עשתה התורה שלא ישמע שלבסוף יבוא לידי שוא. ולפי"ז אפשר דווקא בדיין קבוע נאמר הלאו הזה אבל אם קיבל עליו נהי דאפשר דאסור מצד ספק ומצד מדבר שקר תרחק מ"מ הלאו הזה איכ"ל דלית בי' ובזה מיושב קו' המנחת חינוך שהקשה על מה שכ' החינוך שזה אינו נוהג אלא בזכרים הא משכחת לה בקיבל עלה ולפי סברא הנ"ל אפשר דגבי קבלה דאינו שכיח כולו האי לא נאמר הלאו. והנה הרמב"ם פכ"א מסנהדרין כ' ג"כ דילפי' מקרא מדבר שקר תרחק ונראה לי דאפשר לומר דלולי דכתיב גבי שקר הרחקה לא הי' עובר משום לא תשא לפי הנ"ל שהרי אינו וודאי שקר אלא שציוותה התורה לנו להרחיק שלא לבוא לידי שקר ואם אינו מרחיק הוי בכלל שמע שוא

ג) והנה הרמב"ם שם כ' דגם הבע"ד המטעים דבריו לדיין ג"כ עובר משום לא תשא והכ"מ הקשה שם מדוע לא כ' מעיקרא דבין הבע"ד ובין הדיין עוברים על לאו זה ונראה דבע"ד עובר דווקא אם אינו נזהר בדבריו ורוצה להטעים כדנקט הש"ס ר"פ שבועת העדות אבל אם הבע"ד רוצה לדייק בלישני' ושלא לומר רק האמת כאשר הי' לית בי' לאו ובזה מיושב לשון הרמב"ם מה שהקשה עליו הכ"מ דמלשונו משמע דהבע"ד אינו עובר אלא משום מדבר שקר תרחק היינו דלפעמים אם מדייק אינו עובר מ"מ ראוי להרחיק אביזרא דשקר ואסור משום מדבר שקר תרחק אבל האיסור לאו דבע"ד דאינם יודעים אם שקר והכתוב קראה שמע שוא איך רשאין לשמוע אפילו בגברא דלא ציית הרי לעבור על ל"ת צריך אפילו לבזבז כל ממון כדקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז ולאו זה מה"ת ונמנה ברמב"ם במנין המצות ובאמת גם על הא דקיי"ל בחו"מ סי' קכ"ד בנשים יקרות ות"ח דשולחין סופרי דיינים הא איכא משום לא תשא ש"ש ואיכ"ל גם התובע אזיל להתם מיהו בירושלמי פ' כה"ג שהובא בר"ן ר"פ שבועת העדות ובשאר ראשונים משמע דרשאין להעמיד אנטלר הי' קשה כנ"ל ואפשר כיון דהוא מדעתו הוי כאילו המני' כמו שליש דפי' תוס' בגיטין פ' האומר דאפי' על השקר המני' וה"נ המני' שיטעון הדברים כהוויותן וא"כ איכ"ל דלא קרינן בי' שמע שוא וא"כ כ"ז מדעתו אבל שלא מדעתו לא אדע איך אפשר לעבור על לא תשא ש"ש ונהי דיש לגבר אלים ואם א"א בענין אחר אמרי' ביבמות צ' דאפילו בקום ועשה יש כח לעשות סייג לתורה ולענוש באופן שאינו כתורה ועובר על התורה רשאי לעשות לצורך שעה אבל לא מצינו אלא הוראת שעה בזה כן נראה לי. ואין לוקין על לאו זה עיי' בחינוך הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובלא"ה נראה שהוא לאו שבכללות שכולל ג"כ על לאו דלה"ר עי' ברמב"ם בשורש ט' ממנין המצות: מצוה עה היא ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ"ד. ולהרמב"ן הוא מצוה ע"א ול"ת מ"א

שלא יקבל עדות בעל עבירה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכבר כתבתי לעיל במצוה ל"ז בלאו לא תענה רעך כמה פסולי עדות וראוי להעתיק בכאן מ"ש שם מאות ה' ואילך: והנה הרמב"ם פ"י מעדות כ' דלאו זה כולל ג"כ דעד היודע בחבירו שהוא רשע לא יצרף עמו להעד אפילו שיודע שהעדות הזה הוא אמת ועי' בש"ך בח"מ סי' ל"ד סק"ב שבסוף דבריו כתב פי' הזה בהרמב"ם ורצה להסביר משום דהוי כנמצא אחד מהם פסול דבטל כל העדות ובתומים כ' שם דא"צ להסביר דגזה"כ הוא עיי"ש וכבר כתבתי דמרן הגאון בחת"ס הקשה בחיו"ד סימן י"א להכריח דדווקא אם הרשע כבר העידו עליו בב"ד בעדים המועילים והביא ראי' לזה דאל"כ למה חייב העד השני קרבן שבועה כיון שכפר הראשון ונשבע עליו אפי' יחזור תכ"ד מ"מ הוא רשע ואינו רשאי לצרף עמו ואינו ראוי להעיד עמו ולמה יתחייב קרבן שבועה וכבר כתבתי בזה לעיל ובאמת לשון הגמרא בשבועות דף למ"ד ע"ב דיליף כן מקרא דמדבר שקר תרחק משמע דאע"ג אם הוא בעצמו יודע שחבירו רשע אין לצרף עמו וכן משמע ר"פ זה בורר דאיתא דנקיי הדעת לא היו מעידין אא"כ היו יודעין מי מצטרף עמהם והיינו משום חשש הנ"ל שמא הוא רשע ומסתמא אם הי' נודע עפ"י עדים הי' הדבר מפורסם ועכ"ח אפי' אם רק ידוע לו אין רשאין לצרף עמו ומטעם זה נראה דהביא הרמב"ם דין זה מקרא דאל תשת ידך עם רשע אע"ג דבגמרא שבועות ל' יליף זה מקרא דמדבר שקר תרחק וקו' מרן זצ"ל נראה לי דאע"ג דאינו רשאי לצרף עמו הו"ל להעיד כע"א דמחייב שבועה ויאמר בפירוש שאינו מצרף עם האחר חלא שהוא מעיד כע"א כיון שעפ"י עדותו דע"א נתחייב הבע"ד שבועה ואין הב"ד רשאין להניחו לישבע אם יחזיר העד הראשון ויודע ששקר נשבע ואפילו אם לא נאמין לו דא"א משים עצמו רשע אפשר דשכח ופלגי' דיבורי' ומחויב שבועה כמו בנסכא דר"א ומתוך שאיל"מ וכ"ש אם יחזור ויאמר שהי' שוגג ושכח וא"כ נראה דשפיר מחויב השני קרבן שבועה ומיושב קו' מרן ז"ל. אלא דאכתי קשה למה נקרא עד חמס והש"ך בסי' ל"ד ובתומים הנ"ל ביאר הואיל שעפ"י דין תורה אינה יוצאה בדיינים בכה"ג והוא גרם להוציא הוי חמס ולהנ"ל הרי אפילו אם לא צירף עמו היה מוציאין ממנו שמתוך שאינו יכול לישבע משלם בשלמא בפסול מבורר על ידי עדים היה לו לברר שחבירו נפסל בב"ד אבל בפסול דלא יודעים בי' אין ע"א מעיד והוא אומר שחבירו פסול שנשבע לשקר ולמה יקרא חמס ונראה דאפילו בכה"ג איכא למימר אי מצרף עם הפסול הוי חמס דקיי"ל אם נמצא אחד קרוב או פסול עדותו בטילה ה"נ בטל עדותו כמו שהסביר הש"ך ס"ק ל"ג מיהו זה אתי שפיר לדידן אבל לר' יוסי במכות דף ו' דס"ל בממון לא אמרינן בנמצא אחד פסול כל עדותו בטילה אם כן לא הוי חמס זה נראה לי טעם הברייתא בשבועות דף למ"ד דלא ילפינן מקרא דאל תשת ידך עם חמס אלא מקרא דמדבר שקר תרחק ואם כן שפיר אתיא כר' יוסי ולדידי' ליכא לפרש בכה"ג דאם כן האיך מסיים הקרא דלא יהיה חמס ועכ"ח יליף מקרא דמדבר שקר תרחק ובזה מיושב היטב קו' הכ"מ הנ"ל דלמה לא מביא הרמב"ם הקרא דמדבר שקר תרחק דאנו לא פסקינן כר"י אלא כרבי דאמר דכל עדות בטילה וא"כ שפיר יכול למילף מקרא דאל תשת ידך עם רשע והוי לאו

ואין לוקין על לאו זה והחינוך כ' ב' טעמים א' דהוי לאו שאין בו מעשה והב' דאפילו יש בו מעשה פטור משום דהוי לאו שניתן לתשלומין ובהגהות מל"מ הקשה למה צ"ל הטעם דאפי' יש בו מעשה פטור משום דהוי ניתן לתשלומין הא החינוך ס"ל דבלאו שיש בו מעשה מכל מקום כיון דאפשר שלא יהיה בו מעשה אין לוקין עליו וכבר כתבתי בגליון מצות השם דהשעה"מ פ"א מהחו"מ כ' דהיכא דהשתא לא משכחת לה בלא מעשה אמרי' דנקרא מעשה וחייב ואפילו בגוונא דלא היה משכחת לה בלא מעשה בכה"ג אם עשה מעשה מקרי מעשה ואם כן הכא היה חייב לכך צריך לומר החינוך טעם הב' משום דהוי ניתן לתשלומין אלא דגוף הטעם של ניתן לתשלומין לכאורה תליא בב' הסברות למה הרשע פסול לעדות והתומים בסי' כ"ח סק"ב כתב משום דחזינן דמשקר ואם כן אית בי' חשש חיסור ממון וצריך לשלם אמנם בס' יריעות שלמה בבית יד בה' א' הביא בשם תוספות בכורות דף ל"ו דרשע פסול רק משום גזירת הכתוב משום דמצד הסברא היה נאמן דהא רשע לדבר אחד לא הוי לכל התורה כולה לכך צריך לומר הטעם רק משום גזירת הכתוב וממילא לא חשדי' לי' דמשקר אלא דאפ"ה גזרה התורה להרחיק הרשע שלא יצרפו אותו לעדות שיבדל מכלל הגולה ואם כן אם עבר וצירף עמו הרשע זה אין ניתן לתשלומין דהא לא חשדי' לי' שיהיה משקר וא"כ לפי סברא זה לא שייך טעם הב' דחינוך דניתן לתשלומין. אמנם אפילו אי נימא דהחינוך סבר מטעם דחשדי' דמשקר מכל מקום