מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סט

דפריך על עולא דאמר ישב לה קוץ בווושט אין חוששין שמא הבריא ומקשה מס"ד דחוששין והקשו המפרשים לשיטת הרמב"ם הא דרוסה חמיר ומה פריך ולהנ"ל חומרא דדרוסה הוא דווקא בוודאי דרוסה

ב) ממקרא הזה ילפי' כמה איסורים חדא בשר מן החי הוי בכלל טריפה שתלש ממנה מחיים ול"ק על זה דיהי' לאו שבכללות דענין אחד היא דגם זה שם טריפה וגם יליף מבשר בשדה בשר שיצא חוץ למחיצתו בין ק"ק ממחיצתם ובין קדשים קלים מחוץ לעיר ומחיצת פסח חוץ לחבורה ועובר שיצא ממנו אבר חוץ למחיצתו כשהוא ברחם אמו כולם הוי בכלל בשר בשדה שדינם כטריפה על כולם נאמר לא תאכל והתוס' במכות י"ח כ' דלא חשיב לאו שבכללות משום דכולם ענין אחד וזה קשה הא הנך שיצאו חוץ למחיצה אין ענין אחד עם דרוסה עוד כ' תוס' כחולין ק"ב ע"ב ד"ה אכל דאפ"ה הוי כלאו דנא ומבושל והוי כאלו כתב בשר בשדה וטריפה לא תאכלו ובזה יש ליישב קו' המעיי"ח שהקשה דדברי התוס' סותרין אהדדי דתוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו דנבילה כתבו דאין לוקין על חוץ למחיצה ובחולין ק"ב הנ"ל כתבו דלוקין ולפי הנ"ל א"ש דכבר כתבתי לעיל במצוה זי"ן לענין נא ומבושל דעל לאו דנא לכ"ע לוקין חדא רק על לאו דמבושל דמעטפו שיהי' דינו כנא אמרי' בפסחים מ"א ע"ב תרי לישנא לחד לישנא אפילו חדא אין לוקין ולהאי לישנא קאי התוס' ביומא הנ"ל ותוס' חולין קאי לאידך לישנא דגם אמבושל לוקה חדא כן פסק הרמב"ם שם לענין מבושל וכן כאן דחדא מיהו לקו וגם על בשר שיצא חוץ למחיצתו

ולכאורה קשה לפי"ז על הרמב"ן דגבי נא ומבושל מונה אותו לב' מצות א"כ גם כאן דבשר בשדה טריפה הי' לו למנות לב' מצות ונראה לחלק דדווקא היכא דכתוב וי"ו היינו כמו נא ומבושל הוי"ו בא לגלות דהלאו דלא תאכלו קאי על שניהם כמו דאמרי' ס"פ דשבועת הפקדון דעם וי"ו הוי פרט ובלא וי"ו שייך להדדי ולא קאי עלי' לשון שבועה וא"כ ה"נ דפירש בקרא ובשר בשדה דינו כטריפה כדאי' ר"פ בהמה המקשה ולכך גם להרמב"ן אינו נמנה לב' מצות וכעין זה כ' התוס' בחולין י"ג כן נראה לי

מיהו עובר שהוציא אבר לחוץ כ' הה"מ פ"ה ממ"א דין י"א לדעת הרמב"ם אינו לוקה וצ"ע מ"ש מאינך שיצא חוץ למחיצתו וכ' הרמב"ם דהוי רק כבשר המדולדל וכח"ש וקשה מ"ש מאינך ובאמת במנין המצות סי' קפ"א כ' דלוקין גם אאבר שיצא חוץ למחיצתו וצ"ע

ג) וכ' במנ"ח לפי מה דאמרי' ביומא דף ל"ו דלאו דנבילה וטרפה הוי ניתק לעשה משום דכ' גבי טריפה לכלב תשליכון אותו ובנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ומטעם זה כ' דאיכ"ל אפילו שלכד"א נמי אסור דהרי אם אוכל שלא כדרך אכילתן מבטל הוא לעשה דלכלב תשליכון ולגר אשר בשעריך תתננה ומטעם זה חמה דמדוע לא הביאו הפוסקים דטריפה ונבילה איכא לאו ועשה ולענ"ד אנן לא קיי"ל דטריפה ונבילה הוי לאו ועשה דהרי בפסחים דף כ"א ע"ב ילפי' מגר אשר בשעריך כר' אבוהו דכ"מ שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובנבילה דכ' אותו למעט חולין בעזרה או כל איסורין שבתורה כדאיתא התם וא"כ איצטרך קרא ללמדינו דין זה וא"כ לא בא הכתוב לעשה ור"ע אפשר דאזיל לטעמי' לפי סק"ד דש"ס בפסחים דף כ"ג דר"ע סבר דווקא אכילה משמע אבל הנאה לא משמע וא"כ לא איצטרך קרא על היתר הנאה לכך סבר דהוי עשה והיינו כחזקי' דסובר דדווקא לא יאכל משמע הנאה ולדידי' שפיר איכ"ל דהיתר הנאה דטריפה ונבילה בעי על עשה וכן איתא במכילתא והובא ברש"י שם דטריפה דלכלב תשליכון אותו בא ללמד שלא לקפח שכר הכלב ונבילה לגר אשר בשעריך דמצוה להקדימו לכך חשיב לי' לעשה כן נראה לי דסוגיא דידן לא כר' ירמי' דף ל"ו וא"כ נבילה וטריפה דמי לכל איסורין שבתורה שאין אסורין אלא כדרך הנאתן וכן מוכח בפסחים דף כ"ד ע"ב דאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם משמע דווקא כה"כ

ד) ולענ"ד אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל ס"ד מה"ת לקולא אפ"ה מודה בטריפה ספק נמי אסור והטעם נ"ל לפמ"ש החוות דעת בסי' ק"י דטעמא דהרמב"ם הוא משום דס"ל דהתורה רק על וודאי נאמרה וטריפה ונבילה היינו וודאי טריפה והה"ד בעשה דרק על וודאי נאמרה ור"פ אלו טריפות ילפי' דטריפה אינה חי' מקרא דזאת החי' חי' אכול ושאינה חי' לא תאכל וא"כ משמע דווקא וודאי חי' אכול אבל ספק חי' לא תאכל והוי לאו הבא מכלל עשה על ספק טרפה ובזה מיושבים הקו' שהקשו הראשונים עליו בחולין י"א ובזה אמרתי ליישב מה שקשה על הטור בסי' כ"ט והרמב"ם פ"ד ממ"א ובפ"ד מה' שחיטה דכ' דמלכלב תשליכון אותו ילפי' דטריפה סופה למות והקשו הא בגמרא ילפי' מזאת החי' ונראה דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' בע"ז דף ו' דאפילו למ"ד טריפה חי' מ"מ מתנוונת והולכת ואינו נקרא מכל החי וא"כ מנ"ל מזאת החי' דטריפה אינה חי' דלמא לעולם חי' ואפ"ה אמרה התורה זאת החי' דווקא מי שבריאה ואינה מתנוונת והולכת ועיי' בתוס' חולין ק"מ ד"ה טהורות ועל פיהם יש ליישב עיי"ש

ולי נראה ליישב דאי הכי מה קמ"ל קרא הא לאו ידעי' כבר מפורש בקרא ואי דלעבור עליו בלאו הבא מכלל עשה הא היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דלאפושי באיסורא בא ועכ"ח בא ללמד דטריפה אינה חי' וא"ש אלא דלכאורה דלפמ"ש לעיל בשם הרמב"ם עמדה הקו' דלמא לעולם טריפה חי' ואיצטריך קרא ללמד אפי' ספק יהי' אסור דמקרא הוי ידעי' דווקא וודאי טריפה ולכך איצטרך זאת החי' דבעינן דווקא וודאי חי' ונראה דזה הוא דדחקו להרמב"ם להביא הא דטריפה אינה חי' מקרא דלכלב תשליכון דס"ל דר"ל דיליף מזאת החי' קאי על מתני' ור"מ ס"ל בכריתות י"ח דלא בעי' איקבע איסורא וממילא ספק אסור מה"ת ול"צ זאת החי' למדרש דספק יהי' אסור ולכך עכ"ח ללמד בא דטרפה אינה חי' אבל הרמב"ם לשיטתי' דספק מה"ת מותר ואינו מוכח מזאת החי' ולכך הוכרח להביא מלכלב תשליכון כן נראה לי

ה) הנה כל הטריפות קיי"ל דהם הלמ"ס והא דאמרי' כל יתר כנטול דמי בוודאי גם הוא הלמ"ס ובאמת כ' הרשב"א והובא בפוסקים סי' נ"ז דיתרת יכולין לחיות יותר מי"ב חודש וקשה איך מרומז זה בקרא בין בזאת החי' ובין בקרא דלכלב תשליכון אותו משום דסופן למות וצ"ל דעכ"ח הוי רק הלמ"ס והדגול מרבבה כ' בסי' כ"ט בוודאי טריפה אפילו חי י"ב חודש אסור דאיסור זה ג"כ אינו נשמע מלכלב ומזאת החי' ועכ"ח מהלמ"ס ועיי' ברשב"א בתשובה סי' צ"ח שהאריך בזה. ולענין יתרת הקשה הב"י ביו"ד סי' מ"א על הטור דפסק בב' כבדין טריפה משום דיתר כנטול ושוב בסי' נו"ן פסק היכא דתנן ניטל טריפה חסר מתחלת ברייתו כשר כדכ' הרמב"ם בפ"ח משחיטה וגם הטור בסי' נו"ן הביאו וא"כ בכבד שנאמר ניטל הכבד טריפה א"כ חסר כשר ויתר דהוי כחסר מתחלת ברייתו יהי' כשר וקשיא על פסק הלכה דבסי' נו"ן פסק הרמ"א דבמקום הפ"מ יש לסמוך על הרמב"ם ובשני כבדים פסק הלכה פסוקה דטריפה ונראה ליישב דבתה"ד הקשה על הרמב"ם דפי' כל מקום שנאמר חסר היינו מתחלת ברייתו הא תנן כמה חסרון בשדרה והיינו בנחסר לאחר מותו ונראה ליישב דהרי רש"י ר"פ אלו טריפות דף מ"ג ע"א פי' דחסר מקרי אם אינו חסר הכל נקרא חסר ואם חסר הכל היינו ניטל וכך משמעות הלשון והנה הפלתי בסי' מ' בענין חסר הלב כ' והביא כן מעדות רופאים מומחים דחסר לב משכחת לה דכח הלב ניתן למקום אחר ומקום הלב נעשה והוחלף למק"א או בשינוי צורה ולוה אני אומר שנראה לי שכל ענייני החסרים בטבע ומלידה אזל הכח ההוא אל חבר אחר או יש במקומו מקצת בשר או אבר שקיבל הכח ההוא דלעולם אינו חסר לגמרי דאבר מוליד אבר וזה סברת הרמב"ם וכוונתו דגם הרמב"ם מודה לפירש"י דחסר היינו דמקצתו ניטל ונשאר מקצת אלא שהרמב"ם שהי' בקי בטבע וברפואה חידש לן זה כל שנוטל ממנה מלידה הוא רק חסר מקצת שכחו נשאר באיזה מקום בברי' ההוא ולא נחסר לגמרי וגם הוא מודה חסר מקצת מקרי חסר ולא חידש אלא שכל שנוטל בטבע ומהריון לידה הוא רק חסר במקצת וכיון שקבלנו האיסור בניטל דהיינו בכולו ממילא חסר בטבע כשר דהוי רק חסר במקצת ומיושב קו' התה"ד. ולפי"ז נראה דסברת הרמב"ם א"ש היכא דתנן סתם ניטל טריפה אבל היכא דבעי' שישתייר שיעור ידוע כגון כזית כפול או כעדשה אם נשתייר פחות מזה טריפה וממילא גם אם חסר בטבע אע"ג שוודאי נשתייר בו מקצת מי יוכל להכריע אם יהי' כחו כשיעור כזית ולכך שפיר פסק הרמב"ם דנהי דהלמ"ס דניטל יהי' טריפה לענין כבד אפ"ה אפינו חסר מתחלת ברייתו ג"כ טריפה דבעי' דווקא שישתייר כזית ולכך א"ש דשני כבדים טריפה גם לדידן אפילו במקום הפסד מרובה אע"ג דקיי"ל בסי' נו"ן דהיכא דנוטל טריפה חסר כשר במקום הפ"מ אבל בשני כבדין דבעי' דווקא שישתייר בניטל כזית טריפה וא"ש הרמב"ם והטור הנ"ל

וכן הא דקיי"ל בעלמא דכל יתר כנטול דטריפה היינו היכא דניקב טריפה כ"ש חסר וניטל דטריפה דהרי גם בניקב נשתייר גם מקצת כחו אפ"ה טריפה הה"ד בניטל ובחסר וגם ביתר דכנטול וכחסר דמי כנלע"ד נכון בעזה"י: מצוה עד שהיא ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ"ג. ולהרמב"ן היא מצוה ע' ול"ת מ'

שלא ישמע הדיין טענת בעל דין שלא בפני חברו שנאמר לא תשא שמע שוא וכן אזהרה זאת על הבעל דין שלא ישמיע וכן בכלל הלאו הוה אזהרה שלא לקבל ושלא לספר לה"ר ובר"פ שבועת העדות יליף זה מקרא דמדבר שקר תרחק ובסנהדרין זי"ן פ"ב יליף נמי הא דאסור לשמוע דברי אחד מקרא דשמוע בין