מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סח

ג) והנה הרמב"ם פכ"ו מסנהדרין פסק וכן איתא במכילתא הנ"ל דפעמים חייב אדם על קללתו ד' מלקות כגון בן נשיא שקלל וגם הוא דיין חייב ד' ולכאורה קשה לי הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור אלא לדידן באיסור כולל או מוסיף ואיך אפשר שיחולו כאן הד' איסורים על אדם אחד נהי דלאו קללת חברו עם קללות האב בהדי הדדי קאתי משנולד ונעשה בר דעת ואיסור קללת דיין דבא אח"כ הוי איסור מוסיף דמוסיף לי' איסור על כל אדם אבל איך יחול שוב איסור נשיא על איסור דיין דלא הוי כולל ולא מוסיף ואאחע"א וצ"ע. ונראה לי דאיסור הקללה אינו מצד הנקלל שיהי' שייך אאחע"א אלא דהמקלל עצמו אסור לו להיות אכזר שיקלל את האדם ורוע זדון לב וכל שאדם גדול יותר וחשוב יותר ממילא זדון ורוע לבו גדול יותר ולכך חייב על כולם בפ"ע וא"כ אין ענין לשאר איסור חל על איסור כנ"ל להסביר: מצוה עב והיא ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ"א ולהרמב"ן הוא מצוה ס"ד ול"ת ל"ח

שלא להקדים חוקי המתנות שראוי להיות מאוחר דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר והא דנקט לשון דמעך לשון דמעה פירש"י מפני שפוסל בהם מדומע והקשו עליו דזה מדרבנן ולענ"ד ליישב דרש"י סובר דתרומה דפוסל ומשוה הכל טבל הוא כפי' הרא"ש בנדרים י"ב סע"א דבטבל קודם שיפריש מהם התרומה ג"כ אית בי' חלק של קודש שאסור לזר אלא שאינו מבורר ולכך הכל אסור וע"י הפרשה הוא מברר איסורו ומתיר השיריים וא"כ שפיר נקרא דימוע ולכך נראה דנקרא כל טבל דימוע וגם אם רש"י סובר כדעת הירושלמי המובא בתוי"ט רפ"ד דדמאי דבתרומה או תרומת מעשר שחזרה למקומה הדימוע מה"ת ונעשה טבל כמעיקרא וכיון שטבל אפילו טבל של מעשר שני ומעשר עני הוא מה"ת ולשאר פוסקים אית בי' איסור מיתה ולהרמב"ם אית בי' איסור לאו ועכ"פ כיון דהטבל אסור משום דאית בי' תערובת הראוי לכהן או לגבו' ולכך שפיר נקרא דימוע. ובזה יובנו דברי רש"י בשבת קכ"ז ע"ב דפירש"י באם הקדים מעשר ראשון בשבלים לא עבר על לאו זה ולהנ"ל מובן היטב דדווקא בשעה שנעשה טבל באיסור אכילה ונקרא דימוע שייך בי' הלאו דמלאתך ודמעך לא תאחר אבל בשעה שאין נקבע עדיין למעשר ויכול לאכול ממנו מה"ת אפילו אכילת קבע א"כ לא נקרא דימוע שאין בו עדיין תערובת של תרומה ולכך לית בי' הלאו דמלאתך ודמעך אא"כ הוקבע למעשר וקביעות זה יש בו ב' תירוצים בתוס' שם בחד תי' בעי' שיהי' נקבע למעשר בראיית פני הבית או שאר דברים הקובעים ולחד תי' אפילו נתמרח ג"כ עובר בלאו ואפשר דזה רק מדרבנן

ב) והנה התוס' תמורה דף ד' ד"ה ואיתמר הביאו הירושלמי אפילו אם קורא שם בב"א עובר בעשה והמנ"ח תמה מדוע לא הביאו זאת הפוסקים ולענ"ד דלשון לא תאחר משמע דהלאו הוא דווקא מאחר ואי נימא דאית בי' איסור אפי' בב"א עכ"ח ממקרא אחר ילפי' דקרי לי' ראשית ובתמורה דף ד' ע"ב אמרי' דלריב"ח אין לוקה על לאו זה ואמרי' שם הטעם דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו תרומה עיי"ש בפירש"י ואי סק"ד דש"ס דידן ס"ל דאית בי' לאו ועשה א"כ חד עשה לא יוכל לנתק לאו ועשה כשם שאמרי' לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כדאמרי' התם ריש תמורה ה"נ לא אתי חד עשה ועקר לאו ועשה כן נראה לענ"ד וא"כ עכ"ח ריב"ח לית לי' הא דהירושלמי

ג) הנה לשון הקרא לא תאחר וכמו שפירשו לא תשנה את הסדר הי' נראה לכאורה דווקא אם מקדים בפועל מעשר ראשון לתרומה הוא דעובר על לאו אבל אם רק באמירה בעלמא קורא שם למעשר ראשון קודם לתרומה לא יעבור אבל באמת בתמורה שם ד' ע"ב דקרי לי' שם לאו שאין בו מעשה נראה דעל אמירה בעלמא עובר אלא דאכתי קשה לי על הש"ס דהתם דקאמר מעיקרא טעמא דריב"ח משום דהוי לאו שאין בו מעשה מ"מ איך סתם ריב"ח הא משכחת לה ג"כ דקעבר מעשה דמפריש בפועל והוי מעשה וכ"ש דקשה על שיטת הה"מ פ"י משכירות דכ' דכל היכא דמשכחת מעשה אפילו בלי מעשה חייב גבי חסמה בקול וא"כ ה"נ כיון דמשכחת במעשה יהי' חייב אפילו כלא מעשה ויהי' מוכרח לכאורה כשיטת החינוך דס"ל להיפך דהיכא דמשכחת בלא מעשה אפילו אי עביד במעשה ג"כ פטור מיהו זה ל"ק על הה"מ דהה"מ כ' כן רק לדעת ר' יוחנן דס"ל גבי חסמה כקול לוקה וריב"ח איכ"ל דס"ל כר"ל דגבי חסמה בקול פטור אלא דקשיא לכאורה על הרמב"ם בשלמא לחינוך איכ"ל דקאי לשיטתי' אבל הרמב"ם דהוכיח השעה"מ פ"א מחמץ ומצה דלא ס"ל כחינוך ופסק כריב"ח עמדה הקו' וצ"ל דהטעם של הרמב"ם הוא כמסקנת הגמרא שם משום דהוי ניתק לעשה וא"כ א"ש מה שכתבתי לעיל דלא ס"ל כהירושלמי

ד) ובגמרא תמורה ד' פריך על ריב"ח דאמר דאינו לוקה ורצה הש"ס לומר משום דהוי לאו שאין בו מעשה ופריך מ"ש ממימר דאמרי' הואיל ובדיבורי' עביד מעשה חשיב כמעשה וא"כ ה"נ נימא כן וקשה לי טובא דאמרי' בזבחים כ"ט ע"ב דהמחשב ומפגל בקדשים לוקה ופריך הא הוי לאו שאין בו מעשה והקשה השטמ"ק בב"מ דף מ"ג מאי פריך דלמא משום בדיבורי' מתעבד מעשה ותי' בחד תי' כיון דקיימ"ל דגם במחשבה מפגל אלא דמיירי שדיבר וגילה מחשבתו ובכה"ג קאמר דלוקה דעל המחשבה לחוד א"א ללקות והאדם המדבר דבר סתמא דמילתא דקודם שדיבר הי' זה מחשבתו לדבר וא"כ קודם דיבורא כבר נתפגל במחשבתו ולכך לא חשיב דבדיבורי' מתעביד מעשה יעיי"ש וא"כ לכאורה קשה לי הרי הרמב"ם פ"ד מתרומות דין י"ו ותוס' גיטין ל"א ע"א ד"ה במחשבה כתבו דתרומה ניטלת במחשבה אפילו במחשבה בעלמא וא"כ אפילו קודם דיבורו נעשה תרומה ולא מחשב בדיבורי' מתעבד מעשה כתי' השטמ"ק הנ"ל וא"כ מאי פריך ממימר דגבי מימר שפיר בדיבורי' מתעביד מעשה וצ"ע

וכן קשה לי שם בתמורה דף ד' ע"א דפריך דר"א אדר"א לפמ"ש תוס' דמנחות דף נ"ד ע"ב ד"ה מאומד דלגבי מעשר שני ומ"ע אינו ניטלת במחשבה וא"כ מאי פריך דלמא דווקא תרומה לבכורים דנוטלת במחשבה לכך לא חשיב מעשה ואינו לוקה משא"כ אם הקדים מע"ש למעשר ראשון דמעשר אינו ניטלת במחשבה דבדיבורי' מתעביד מעשה ולכך ס"ל גבי הקדים מע"ש לראשון דלוקה וצ"ע

ואפשר לומר הא דתרומה ניטלת במחשבה היכא דליכא עבירה אבל במקדים תרומה לבכורים וכיוצא דאיכא עבירה לא אמרי' דנוטל במחשבה מיהו עדיין קשה מנ"ל להקשות, ועוד קשה לי מאי פריך שם על ריב"ח ממימר לפי פי' הרא"ש בנדרים הנ"ל דלכך לא מקרי תרומה קדושת הפה משום דגם מעיקרא הי' אסור משום חלק התרומה דאית בי' אדרבה ע"י הפרשתה הוא מתיר את השיריים וא"כ בדיבורי' שעושה זה תרומה לא מתעביד מעשה ואינו דומה למימר מיהו זה יש ליישב כיון דבדיבורי' מתיר השיריים אין לך מעשה גדול מזה וא"כ עכ"ח טעם דהרמב"ם והחינוך דכ' דאינו לוקה במקדים תרומה לבכורים עכ"ח הטעם כמ"ש לעיל דס"ל דהו ניתק לעשה והכ"מ פ"ג מתרומות הביא ראי' מלשון המשנה פ"ג מתרומות דתנן דגם בלא תעשה מה שעשה עשה מזה משמע כהרמב"ם דאין לוקין וקשה לי דהרי גבי מקדיש בעל מום למזבח תנ"ה בתמורה דף ה' ואפ"ה פסק הרמב"ם רפ"א מאיסורי המזבח דלוקין והחינוך סי' שנ"א כ' הטעם גבי מקדיש בעל מום דלוקה משום דבדבורי' מתעביד מעשה וא"כ ה"נ וצ"ע: מצוה עג ל"ת לכ"ע להרמב"ם הוא ל"ת מ"ב ולהרמב"ן היא מצוה ס"ט ול"ת ל"ט

שלא לאכול טריפה שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ופשטא דקרא מיירי בדרוסה שנדרסה באופן שסופה למות שהרי כתיב לכלב משליכין אותו כמ"ש הרמב"ם פ"ד ממ"א כיון דאסר הקרא דרוסה משום דסופה למות מסתברא דהה"ד בשאר טריפות שקבלו חז"ל שסופן למות הם בכלל ולוקין עליהם ומ"ש הרמב"ם במנין המצות דדווקא דרוסה הוא מה"ת כבר תמהו עליו וביארו כוונתו דדרוסה מפורש בתורה משא"כ אינך ומטעם זה כ' הרמב"ם בפ"ה משחיטה דאעפ"י שכולם הלמ"ס אפ"ה דרוסה חמיר וכל ספק שנסתפק בדרוסה אסור וגם בזה הקשו דלא מצינו דבר שחמיר דרוסה משאר טריפות ועיי' פר"ח ובתב"ש רס"י כ"ט ולענ"ד אפשר לומר כפי מה דקיי"ל ביו"ד סי' נ"ז סעי' ט"ו אפילו וודאי דרוסה יש לה בדיקה א"כ אפילו וודאי דרוסה הוי רק ספק ובקרא כתיב לכלב תשליכון איתו משמע דאסור למכרו לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל אע"ג דהוי ס"ס באמת בתה"ד סי' קע"ח כ' דגם בשאר הטריפות המכירה רק אסור מדרבנן ואני כתבתי בתשובה דאיכ"ל דהוי דאורייתא ועכ"פ מזה נראה דהתורה עשאה דרוסה כוודאי טריפה וזה הוא החומרא שכ' הרמב"ם אע"ג דהוי רק ספק התורה שווי' כוודאי כ"ז שלא נבדקה וגם אפשר הא דקיי"ל דבהמה שנדרסה אין לה תקנה בשחיטה דחיישי' שמא במקום דרוסה שוחט וזה ג"כ נראה מלשון הקרא ילפי' לה דציוותה התורה לכלב תשליכון אותו משמע דאין לה תקנה והיינו בוודאי דרוסה החמירה התורה ושווי' כוודאי כל זמן שלא נבדקה אבל בספק דרוסה דינו ככל איסורי תורה ובזה מישב מה שמקשין על הרמב"ם בחולין מ"ג ע"ב