מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סז

ב) והנה אנן קימ"ל כחכמים בסנהדרין נ"ו דאינו חייב אלא במברך שם בשם המיוחד ולפי פירוש רש"י שם משמע דדרשינן הא דכפל שם ונוקב שם ה' ושוב כ' בנקבו שם יומת גמרי' דתרוויי' קראי אהדדי נאמרו דרישא ונוקב שם ה' היינו שם המיוחד קאי על שם שמברך בו ושוב מסיים בנקבו שם דאם מפרש שם המיוחד כדי לברך השם ומפרש גם שם המתברך בנקבו שם היינו שם הנכתב מעיקרא היינו שם הוי' יומת אמנם דעת הרמב"ם דווקא המתברך צריך להיות בשם המיוחד אבל בשם שמברך חייב אפי' בכנויים וא"כ עכ"ח מפרש הרישא דקרא דכתיב שם הוי' היינו על שם המתברך ונקבו שם דלא כתיב בי' שם הוי' היינו בשם המברך ומטעם זה קשה לי על הרמב"ם פ"ט ממלכים דין ג' דב"נ חייב על ברכת השם אפילו בכנויים וכ' הכ"מ דפסק כר' יאשי' וקשה מנ"ל דגבי ב"נ לא בעי' בין במתברך ובין במברך שם הוי' דילמא דווקא בשם הראשון שמברך בו סגי בכנוי אפילו בחנון ורחום וצ"ל כיון דאפיק ב"נ מדין ישראל במקצת שוב ליכא למילף מן ישראל כמ"ש המהרש"א שם ומהיכא נילף דבעי' שם המיוחד לשם המתברך מיהו עדיין קשה דהרי ב"נ ילפי' אזהרתו לברכת ה' מן ויצו ה' הנאמר בבראשית ושם נאמר בשם המיוחד א"כ אכתי נימא דבשם המתברך יצטרך שם הוי' ויותר קשה לי על דברי הרמב"ם פ"ה מממרים דפסק דגם במקלל אבותיו אינו חייב אלא בשמות המיוחדים ופי' הלח"מ כמ"ש הת"ח להר"ן בחי' דמקרא ונקבו שם יומת ילפי' תרתי כיון דכתיב רחוק מן קרא דונוקב שם ה' ולכך אמרי' דקרא ונקבו שם יומת בא לכלול כל מקום שיש בו מיתה כגון דמקלל אביו ג"כ בעי' בשם המיוחד וקשה הא לפי מה שכתבתי לעיל עכ"ח הרמב"ם מפרש דונקבו שם קאי על שם שמברך וזה סגי להרמב"ם בכנוי ואיך כ' במקלל אביו ילפי' מהאי קרא דונקבו שם דבעי' דווקא שם המיוחד וצ"ע

ג) הירושלמי סובר דעדים בשעת גמר דין ג"כ אינם מפרשים השמות דאיך גידף אלא שמספרים הדברים שזה הזכיר השם הוי' וגידף בשם אבל בש"ס דידן כ' בסדר למשנה בפ"ב דה' ע"ז בשם מהרי"ק ופר"ח דעכ"ח פליג על זה וס"ל דעדי' בשעת גמ"ד צריכין לפרש הגידוף כמו שאמרו דהרי שם דף ס' פריך על הא דאמרי' דעדים אין צריכין לקרוע משום דכבר קרעו ופריך שם משום דכבר קרעו מאי הוי ואי נימא דס"ל להש"ס דילן כירושלמי מאי פריך והסדר למשנה כ' דאין זה ראי' כשם שהדיינים צריכין לקרוע על מה שמספרים העדים שהזכיר שם המיוחד וגדפו א"כ ה"נ יהי' צריכין העדים לקרוע ולענ"ד הדין עם המהרי"ק דעכ"ח ש"ס דידן ס"ל דמפרשים השמות וכבר ביאר התויו"ט דא"כ הרי עדים עצמן מגדפים ואיך רשאין לפרט ותי' דכך צוה השי"ת שאין לבער הרשע ההוא אא"כ יפרשו דברים כהווייתן א"כ מצוותו בכך וא"כ נהי דמוכרח הדבר ע"ז עצמו שע"י הרשע מוכרחים העדים לפרש הגידוף שנית שזה כגידוף אלא שהתורה התירתו בעכ"ח ע"י מעשה הרשע וכדי לבערו ע"ז עצמו ראוי העדים לקרוע שהגיע להם דבר כזה שיהי' מוכרחים לגדף השם ופריך שפיר אבל אם נימא כירושלמי שמספרים רק שזה גידף השם וא"כ הדיינים שעומדין וקורעין אין הקריעה על הסיפור ההוא אלא על מעשה הראשון שגידף הרשע ההוא וא"כ פשיטא דהעדים שכבר שמעו המעשה וקרעו על הגידוף ההוא ואיך פריך הגמרא דיקרעו מחדש על אותו דבר עצמו בשלמא אם מפרשים והוי גם עתה גידוף אלא שמוכרחים שפיר פריך הגמרא כיון דהוי גידוף חדש על ההכרח עצמו שבא להם סבה כזו ראוי להם לקרוע ולהתאבל ושפיר הוכיח המהרי"ק דש"ס דידן חולק על הירושלמי כן נלע"ד: מצוה עא והוא ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ'. ולהרמב"ן היא מצוה ס"ז ול"ת ל"ז

שלא לקלל נשיא שנאמר ונשיא בעמך לא תאור וזה הנשיא הכוונה על מלך ישראל וכ' הרמב"ם דהה"ד נשיא הגדול שבסנהדרין שהוא הנשיא והגדול בענייני תורה ובמנחת חינוך הקשה למה לא אמרי' גם נשיא שבט בכלל היא אמרי' בסנהדרין דף י"א על הקרא דאשר נשיא יחטא אפי' נשיא שבט ת"ל ועשה אחת ממצות ה' אלקיו מי שאין לו אלא ה' אלקיו וא"כ כאן דלא כתיב האי מיעוטא נימא דגם נשיא שבט בכלל ונלע"ד פשוט דקרא עצמו גילה לן ונשיא בעמך דווקא מי שהוא גדול לכלל עם ה' דהיינו או מלך או ראש הסנהדרין שהמה ראשים לכל ישראל. אלא דלכאורה קשה ע"ז הא דרשי' האי בעמך דווקא בעושה מעשה עמך מיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובוודאי פשטות הקרא כנ"ל אלא דחז"ל דרשו דהו"ל לכתוב ונשיא לעמך לא תאור ולמה כתוב בעמך ולכך דרשו חז"ל דהכוונה דבא ללמד ג"כ דבעי' שיהי' בעמך שוה לעמך דהיינו שעושה מעשה עמך כן נ"ל נכון

ב) ובאמת בילקוט הובא המכילתא על פסוק זה אקרא נשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומת"ל אלקים לא תקלל לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מכאן אמרו יש מדבר דבר וחייב עליו משום ד' דברים בן נשיא שקלל אביו חייב ד' וגו' ומשום בעמך לא תאור ולשון הזה משמע דס"ל להמכילתא דבכלל נשיא גם כל דיין במשמע דהיינו דיין המוסמך כיון דמוסמך הוא ויכול לכוף על הדין והמשפט הוא בכלל נשיא בעמך ומזה תימה על הרמב"ם הנ"ל דחייב דווקא על מלך ואפשר לומר דכוונת הילקוט דהו"ל למכתב אלקים לא תקלל ונשיא וממילא הוי ידעינן דבין על נשיא ובין על דיין חייב ולכך נכתב על כל אחד לאו בפ"ע לחייב על כל אחד ואחד אפילו לאיש אחד שעשה כן חייב שתים אלא דלפי"ז לכאורה קשה סיפא דמכילתא הנ"ל דקאמר דבן נשיא חייב ד' ומסיים משום בעמך לא תאור וזה תימה איך אפשר לחייב שתים על חד קרא וצריך לומר דהאי תנא לא דריש דבעמך בא ללמד בעושה מעשה עמך אלא ללמד דעל כל אדם מישראל מוזהר ואסור לקללו ונהי דדבר שלמדין רק מכח יתורא ואינו מפורש בקרא לדעת הרמב"ם אין לוקין מ"מ דהרי כבר כתב הה"מ בפ"ב ממ"א דהיכא דיש לן לאו הבא מכלל עשה שוב אמרי' דעונשין מק"ו וכבר כ' הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין מלא תקלל חרש נוכל למילף מק"ו לכל אדם מישראל מחרש שאינו שומע ואינו מצערו חייב כ"ש חבירו ושפיר חייב על חבירו וכיון דאיסור ידעי' מבעמך שוב ילפי' ק"ו מחרש ועי' לעיל מצוה ס"ט כתבתי קצת באופן אחר והוא מובן עפ"י מה שאכתוב אי"ה בסמוך

אמנם ר"י בן בתירה המובא שם במכילתא הוא קשה מאוד דגם הוא ס"ל דדיין ונשיא ולפי' מאלקים לא תקלל ונשיא ומסיים יכול אפי' נשיא כאחאב ת"ל בעמך בעושה מעשה עמך ושוב אמר שאר כל אדם מניין בעמך לא תאור דריש מבעמך ב' דרשות וקשה איך אפשר למדרש ב' דרשות מחד תיבה וצ"ל דיליף מב' דבעמך דקאי על שאר כל אדם ומסמיכות דמסמיך האי בעמך לנשיא ילפי' דבעי' דווקא עושה מעשה עמך אפילו נשיא ולכך מסמיך האי לימוד שאר כל אדם אצל נשיא. וא"כ פשטות לשון המכילתא נ"ל דבזה פליגי הת"ק וריב"ב דת"ק סובר דעל נשיא חייב אפילו באינו עושה מעשה עמך וריב"ב יליף מסמיכות דגם נשיא בעי' עושה מעשה עמך דאל"כ במאי פליגי

ובב"ב דף ד' מבואר ג"כ דאם אין הנשיא עושה מעשה עמך לית בי' איסור וגוף הדין לכאורה צריך לי עדיין לדעת הרמב"ם פ"ה מממרים שפסק גבי אביו אפילו הוא רשע חייב הבן בכבודו אע"ג דבקללה באם אינו עושה מעשה עמך פטור גם באב אפ"ה מצות כיבוד איכא גם ברשע וא"כ לכאורה גם במלך דחייבי' בכבודו וגדול מכבוד האב דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ובמלך אינו מחול וא"כ ראוי שנאמר אפילו הוא רשע אין רשאי לקללו נהי דהלאו לית בי' בכה"ג מ"מ מצד מצות כבוד המלך דכתיב שום תשים עליך מלך יהי' באפילו אם הוא רשע מיהו זה יש ליישב בשלמא דאם האב הוא רשע מ"מ הוא אב שלו אבל מלך אם הוא רשע אין הקב"ה בוחר בו ונהי שהוא מלך מעצמו או מצד יראת בני אדם להעבירו מ"מ באמת אינו מלך ומזה ראי' למ"ש המנ"ח במלך שנטל מלכותו בעכ"ח אינו בכלל לאו הזה

אמנם עדיין קשה קצת דהרי מצינו שציוה השי"ת לנהוג כבוד בפרעה אעפ"י שהי' רשע וצורר ישראל ובאחאב מצינו שאלי' הנביא רץ לפניו לכבודו ואם לא הי' מצוה לא זלזל אלי' הנביא בעצמו ובפרט שכבוד המלך אין הכבוד שלו אלא של העם שהוא מולך עליהם ומי שמזלזל בו הוא מזלזל בכל העם ולכך נ"ל אפילו מלך רשע אין רשאין לזלזלו נהי דלית בי' הלאו מ"מ איסורא איכא ומזה ניחא לי מה דלמדו במכילתא מקרא דבעמך לא תאור לאו למקלל חבירו וקשה סכינא חריפא מפסקא לקרא בקרא נאמר על מלך וחכז"ל דרשו על חברו ונראה דאמרי' ביבמות ע"ח דאי להתירא לא כתב קרא עיי"ש ה"נ קשיא לי' דאיך כ' קרא במלך בעמך דהיינו עושה מעשה עמך הרי אפילו באין עובר בלאו מ"מ איסור איכא דאי להתירו דהיינו ללמד שאם קילל אע"ג שהוא איסור מ"מ אין לוקין וזה הוי להתירו ולהתירא לא כתיב קרא ועכ"ח דקאי הקרא גם על חברו אלא מסמיכות ילפי' גם במלך ליכא לאו בכה"ג. ובזה נ"ל ליישב לשון האגדה בב"ב הנ"ל דבבא בן בוטי אמר לי' מעיקרא דגם במדעך מלך אל תקלל ודקדק המנחת חינוך למה לא הביא לי' מיד הקרא של ונשיא ולהנ"ל נראה דרמז לו זה דמלך אפי' אינו כהוגן לא יקללו מדסתם שלמה המלך ועי"ז מוכח דהקרא דונשיא בעמך האי בעמך קאי בפ"ע אלא ששוב אמר לו האי בעושה מעשה עמך דווקא וא"כ יקשה הקרא דשלמה וצ"ל משום דאיכא סכנה היינו דקאמר מסתפינא מיני' דעוף השמים יוליך: