מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סו

מסנהדרין דין ג' כ' דהחיוב של הקללה הוא דווקא אם הזכיר שמו של הקב"ה או אחד מהכנויים כגון חנון ורחום והראב"ד השיג עליו דווקא בשם המיוחד חייב ונראה דתליא אי קיי"ל כר"ח בר אידי או כרבנן בשבועות ל"ה ע"ב והרמב"ם פוסק כרבנן דלא ילפי' מסוטה וסגי בין לענין שבועת ביטוי ובין לענין שבועת שוא בכנוי כמו שפסק הרמב"ם פ"ב משבועות והראב"ד פוסק כר"ח בר אידי עיין בר"ן נדרים דף ב' ד"ה ושבועות כשבועות ולכך פסק דבעי' דווקא בשם המיוחד לענין מלקות אמנם מ"ש הרמב"ם סוף ה' שבועות דלענין מוציא ש"ש לבטלה אינו חייב אלא דווקא בשם המיוחד וזה תימה גדולה הא הרמב"ם יליף מוציא ש"ש לבטלה מלא תשא ובפ"ב משבועות פסק דחייב גם על הכנוים וזה תרתי דסתרי אהדדי ונלע"ד דהרמב"ם עצמו ביאר שם סוף ה' שבועות שאם הוציא ש"ש לבטלה יאמר אח"כ שבח האדיר החזק והמרומם וממילא לא יהי' אח"כ לבטלה ובזה מיושב דברי הרמב"ם דלעולם ס"ל על מוציא ש"ש לבטלה חייב גם על הכנוים רק דרמב"ם ס"ל בכלל שם המיוחד הוא כל השמות שאינם נמחקין והכנוין הוא רחום וחנון וא"כ הוציא שם משמות שאינם נמחקין ולא אמר השבח חייב משום מוציא ש"ש לבטלה משא"כ אם אמר הכנויים שהוא חנון ורחום שהוא ג"כ השבח שהוא חנון שהכוונה מי שהוא חנון כדאי' ס"פ שבועת העדות וממילא לא הוציא לבטלה ולכך במברך ברכה לבטלה כ' שם הרמב"ם סתם דחייב כיון דהברכה עצמו הוא לבטלה כ' סתם דעובר על לא תשא אבל לענין מוציא ש"ש לבטלה שפיר כ' הרמב"ם דהיינו דווקא בשמות המיוחדים כנלע"ד. (ומה שהביא הרמב"ם בברכה לבטלה קרא דלא תשא ובמוציא ש"ש לבטלה יליף מקרא ליראה את השם הנכבד והנורא כבר כתבתי לעיל במצוה ל') וכן שמעתי מפי מרן הגאון בעל חת"ס וכן הוא בחידושיו רפ"ק דנדרים דגם באמר בריך רחמנא דהאי פתח אם הוא לבטלה עובר משום לא תשא אע"ג דהוא בלשון תרגום ורק כנויי והוכיח כן מלשון הר"ן דכ' דאם צריך להזכיר השם לא הועילו חכמים בתקנתן שמא יזכיר השם לבטלה ועכ"ח דאפי' בלשון תרגום ג"כ שלא לצורך הוא עובר משום ברכה לבטלה ולכך כ' שם דאם אדם מסופק אין יכול לעשות פשר לומר בלשון בריך רחמנא דגם בזה יש חשש לבטלה יעיי"ש ועכ"פ נ"ל ליישב בזה קו' המנחת חינוך שהקשה על הרמב"ם דפסק דעל קללת הדיין חייב גם על הכנויים מלקות הא בתמורה דף ד' ע"ב איתא דהא דחייב מלקות בקללות הוא משום דהוציא ג"כ ש"ש לבטלה הא הרמב"ם עצמו פוסק דעל ש"ש לבטלה אינו חייב אלא בשמות המיוחדים ואיך יהי' חייב על קללות הדיין מלקות גם על הכנויים עיי"ש ולהנ"ל א"ש דלעולם ס"ל להרמב"ם דגם על מוציא ש"ש לבטלה חייב גם על הכנויים והא דכ' רק על שם המיוחד חייב היינו משום דעל הכנויים אפשר לומר למי שהוא חנון אבל כשקילל את הדיין ע"כ כוונתו הוא לקלל בשם הזה ולשם הזה הוציא את השם ולא לשבח לה' כמו במברך ברכה לבטלה וחייב גם על הכנויים וא"ש

ב) הלח"מ הקשה על הרמב"ם דבפ' כ"ו מסנהדרין כ' דבקילל דיין והוא נשיא לוקה ג' אחד משום חבירו דיליף מלאו דלא תקלל חרש וחרש דנקט לרבותא אע"ג דלא שמע וכ"ש השומע ולאו משום דיין ולאו משום נשיא והקשה הלח"מ חדא דבש"ס מבואר דחבירו אינו נלמד מחרש כדאי' בסנהדרין ס"ו אלא מאם אינו ענין ומביניי' עיי"ש ושנית מנ"ל באמת לש"ס ללמוד מאא"ע הא איצטריך לחייב על כל אחד בפ"ע ושאם גברא אחד כולל שלשתן חייב ג' פעמים ועוד האריך להקשות על הכ"מ וכבר יישבתי במק"א ונראה לענ"ד דלכאורה קשה לי מנ"ל מלקות הא הוי לאו שאין בו מעשה ונהי דבתמורה דף ג' ע"ב ילפי' דמקלל בשם חייב מלקות מקרא משום השם שהוציא לבטלה ולעבירה מ"מ כיון דרק מכח השם אית בי' מלקות אע"ג דאין בו מעשה והשם לא הוציא רק פעם אחד ואיך ילקה ג' וצריך לומר כיון דג' עבירות של קללה ועבר בשם הזה ג' לאווין הלאווין מחלקין וצ"ע

והנה תוס' הקשה ב' סוגיות אהדדי בשבועות דף ל"ו וכן איתא בתמורה דף ד' דלאו על קללת חבירו יליף מלא תקלל חרש ובסנהדרין ס"ו ילפי' מביניי' ונראה דתרוויי' אמת דהנה הרמב"ם יליף באמת בפכ"ו מסנהדרין לאו לחבירו מלא תקלל חרש וכ' דחרש דכ' רחמנא היינו לרבותא אפי' אינו מצערו שאינו שומע קללתו וכ' הכ"מ שכן איתא בפסיקתא אלא שהלח"מ תמה למה הניח ילפותא דש"ס דידן וכ' על דרך הפסיקתא ולענ"ד גם בתמורה דף ג' מבואר בקללה משום דמצערו משמע כפסיקתא וגם מדויק הקרא דלא תקלל חרש ולא כתיב חרש לא תקלל הוא כללא שום אדם לא תקלל וסיום הקרא חרש הוא לרבותא אפי' אינו שומע ואינו נושא המאמר אלא דכל זה אי לא הוי כתיב רק האי קרא אבל כיון דכתיב גם נשיא בעמך לא תאור ול"ל קרא זה תיפוק לי' מלא תקלל חרש ולא ניחא לומר לאוספי לאווין דהרי על קללה שאינה בשם אינו נלקה דהוי לשאב"מ והו"ל לפרש בפירוש דמיירי בשם כיון דבא לאפושי מלקות ואיך כתוב סתמא והיכא דלא לקי לא אמרי' דבא לאפושי בלאווין אם אפשר למדרש בדבר אחר וכדאי' בר"ן נדרים דף ג' ע"ב ועכ"ח הא דרשי' דחרש דווקא דדווקא האומללין והחשובין הזהיר הכתוב שלא לקלל ע"ז אמר שם בסנהדרין דא"כ אכתי אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ולא תקלל חרש חד מניי' מיותר דלכתוב רק דיין וחרש ונדע לילף מנייהו נשיא ועכ"ח אם אינו ענין לנשיא תנהו אותו לחבירו וא"כ כיון דעכ"ח מרבי' חבירו מכח אא"ע א"כ תקשי ל"ל כלל נשיא ודיין ועכ"ח לאפושי בלאווין ונ"מ לענין אם קלל בשם דלוקין ושוב ילפי' חבירו וכן אביו מלא תקלל חרש והאם אינו ענין לא נצרכה אלא כי היכא דלא נטעה דמכח קרא דדיין ונשיא הוי מיעוטא קמ"ל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דחבירו נלמד מחרש ומיושב סתירת הסוגיא וכל קו' הלח"מ: מצוה ע' והוא מל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ת ל"ט ולהרמב"ן היא מצוה ס"ו ול"ת ל"ו

אזהרה על ברכת השם שנאמר אלקים לא תקלל ורש"י בחומש פי' דקאי על תרוויי' אזהרה למברך השם ואזהרה שלא לקלל דיין והר"ן הקשה מנ"ל תרתי והלח"מ פ"ה מממרים כ' דרש"י מפרש עפ"ז הגמרא סנהדרין מדלא כתיב תקל בחד למ"ד משמע דקאי על תרוויי' ובסנהדרין דף ס"ו פליגי ר"י ור"ע ר"י סובר דאלקים חול דקאי אדיין ור"ע סובר דהוא קודש והנפקא מני' אם צריך לקדש השם עי' במנחת שי במס' סופרים פ"ד איתא דלת"ק קאי בין אקודש ובין אחול וצריך ג"כ לקדשו על תנאי ולי קשה אם נימא כהלח"מ דהרמב"ם סובר דקאי אתרוויי' איך פסק פכ"ו מסנהדרין דמקלל דיין לוקה והרמב"ם בפ"ט מגניבה כ' דהלאו לא תמכרו ממכרת עבד אין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ ס"ל כתי' הראשון בתוס' שבת קנ"ד ע"א ד"ה בלאו דגם הלאו הנאמר סתם וקאי גם על אזהרת מב"ד ג"כ אין לוקין וא"כ איך לוקין כאן מיהו כבר כתבתי דבמנחת חינוך כ' דס"ל כמ"ש התוס' ב"ק ע"ד ע"ב ד"ה הו"ל דכתבו גבי עדים זוממין כיון דגלי רחמנא והי' אם בן הכות הרשע דאע"ג שאין בו מעשה לוקין ה"נ לוקין אע"ג דאית בי' אזהרת מיתה וה"נ כיון דיליף בתמורה דף ג' ע"ב מקרא דעל קללה חייב אף שאין בו מעשה ה"נ אע"ג דאית בי' אזהרת מב"ד ואם סובר הרמב"ם כר' ישמעאל דעיקר קרא קאי על הדיין כמו דסמך ונשיא בעמך אלא מכח דיתורא דלמ"ד ילפי' גם אזהרה לברכת השם איכ"ל כמו שכתבו התוס' בעירובין י"ז ע"ב ד"ה לאו שכתבו כה"ג היכא דמשמעות הקרא אזהרה על דבר שאין בו מיתה לא מקרי אזהרת מב"ד ומסתמא קיימ"ל כרב אשי אמנם לפמ"ש הכ"מ פ"ה מממרים דהרמב"ם סובר כר"ע דקאי אקודש וא"כ אכתי קשה כנ"ל מיהו י"ל דהרי אנן קימ"ל בסנהדרין דף נ"ו כחכמים דווקא על שם המיוחד חייב מיתה ועל הכנויים אינו חייב ובקרא כתיב אלקי' לא תקלל דאינו שם המיוחד א"כ אינו אזהרת מיתה דנהי דגם לענין שם המיוחד ילפי' מהאי קרא היינו מק"ו דמקלל בכנוי וכבר השריש הרמב"ם בשורש י"ד וכן כ' כאן בל"ת ס' דהיכא דמיתה מפורש סגי אפי' אם למדין האזהרה רק בק"ו מיהו המעיי"ח הקשה עוד דהרי הרמב"ם במנין המצות ל"ת ס' כ' דלכך יוכל למנות במקרא אחד ב' לאווין הואיל וכבר ידעי' איסור מכח המיתה וזה א"ש אם עיקר הקרא קאי אדיין ואזהרת קודש ילפי' רק מיתורא דלמ"ד אבל אי עיקר קרא אזהרת קודש ואזהרה לדיין ילפי' מיתורא דלמ"ד קשיא איך יוכל למנות אזהרה לדיין לל"ת בפ"ע דחד לאו לעולם לא נמנה לב' ל"ת ולכך נראה דגם הכ"מ מודה להר"ן כמס' סופרים ובזה פליגי ר"י ור"ע דר"י סובר כר"ש דמס' סופרים בכל ענין דאין צריך לקדשו ואזהרה לברכת השם צ"ל דיליף רק בק"ו מדיין דהרי אזהרה לדיין הוא משום דנקרא אלקים דהיינו מומחה וסמוך ושמא דמרי' עליו וכשלוחו של הקב"ה דסמיך ממשה רבינו עד עתה איש מפי איש וכיון דעל דיין דשמא דמרי' עליו מוזהר שלא לקללו ק"ו אזהרה למברך השם ועיין בראב"ע ורמב"ן ר"פ משפטים עה"ת שכתבו טעם מפני מה נקרא הדיין אלקים כן סובר ר"י אבל ר"מ סובר דקאי אתרוויי' כת"ק דמס' סופרים וא"כ צריך לקדשו ולכך נמי כתיב תקלל בב' למדי"ן וחבירו יליף מחרש ג"כ מדלא כתיב רק חד למ"ד וכיון דפשטא דקרא לר"ע קאי על שניהם ומחד לאו ל"ל דנמנה לשנים מ"מ כיון דברכת השם כבר ידעי' איסורו מכח העונש ולא איצטרך הקרא רק על דיין וא"כ עיקר אזהרה הוא על הדיין ונמנה למצוה בפ"ע וברכת השם דידעי' איסורו מכח עונשו ולא נלמוד מכאן רק אזהרה נמנה ג"כ למצוה בפ"ע כן נראה להסביר הדבר: