מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סה

ובמזרחי הקשה דגם זה פשיטא דהא אמרי' בע"ז דף כ' דגר בנתינה קודם למכירה דגוי ובס' גור ארי' תירץ דתוס' כתבו בע"ז שם דנבילה הנאתו מועטת ומוכר לגוי בדבר מועט ונהנה הלוקח הרבה דמחי' אותו ולכך חייב להחיות את הגר דמצוין עליו להחיותו ובגוי אדרבה כתיב לא תחנם ולכך חייב להקדים נתינה דגר קודם דמכירה לגוי משא"כ כאן דהוי רק ספק הנאה לגוי ואפשר שיפסיד ואפ"ה יוכרח לשלם לו ועוד שהכתוב קראו למלוה בריבית "נשך" ולכך הו"א כיון דלגוי אינו מהנה כל כך והישראל המלוה הוא נהנה הו"א דיהי' חייך קודמים ולכך איצטרך קרא דעמי קודם כן נראה להסביר דברי התוס'. מיהו בלא"ה צ"ע לי למה דרשו חז"ל עמי וגוי עמי קודם הו"ל למנקט אפי' עמי וגר תושב עמי קודם אע"ג שמצווין להחיותו וצ"ל דגם זה פשיטא לפי המקשן ולתרצן אפשר דבאמת עמי וגוי לאו דווקא גוי עע"ז אלא גוי שקבל עליו ז' מצות שאע"ג שמצווין להחיותו ורשאין לקבל ממנו רבית אפ"ה עמי קודם כנ"ל: מצוה סו שהיא ל"ת לב"ע להרמב"ם ל"ת ל"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ס"ג ול"ת ל"ג

שלא יתבע המלוה את הלוה חובו כשידע שאין ללוה לשלם שנא' לא תהי' לו כנושה והיינו שלא יכלמנו וידחק עליו ובכלל לאו הזה ג"כ שלא יקח ריבית ממנו ואפילו להראות לפניו כדי לצערו אסור והמנ"ח הקשה למה דווקא כשידע אפילו אם הוא מסופק הי' ראוי לכאורה לאסור לנגשו עיי"ש ונראה להסביר וליישב דהרי כשם שהמלוה אסור לדחקו כך מוזהר הלוה שלא ידחה המלוה בלך ושוב ולבזבז ממון המלוה שלא יוכל לפרע אח"כ ויהי' לוה רשע ולא ישלם וכבר אחז"ל בכתובות פ"ז דפריעת בע"ח מצוה ופי' הראשונים דהמצוה נלמד מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ורש"י בכתובות שם פירש משום דכתיב הן צדק שיהי' הן שלך צדק והקשו ת"ל מקרא מפורש דהאיש אשר אתה נושה בו נלמוד ונראה דמשם ילפי' דחייב לשלם אבל עדיין לא שמענו דהחיוב דווקא לשלם בזמנו שהבטיח לו ע"ז פירש"י דנלמוד מקרא דהן צדק ולכאורה גם זה נוכל לידע משום דיותר מעל זמן שהלווהו הוי כשואל שלא מדעת והו"ל כגזלן כדקיי"ל שואל שלא מדעת הוי גזלן מיהו איכ"ל המלוה יודע שלאו בדווקא קבע לו הזמן ההוא שאולי לא יהי' לו אז ממון ומסתמא גמיר בדעתי' שאפילו יאוחר זמן הפרעון יותר יהי' מלוה אצלו ואינו כגזלן ולכך פירש"י משום הן צדק ושוב איכ"ל דמסתמא סמך המלוה על הן שלו ויש לחוש אלאחר זמן משום שואל שלא מדעת וא"כ כיון דאם יש ללוה ובא הזמן לשלם הוא עושה איסור אם אינו משלם ולכך רשאי המלוה כשאינו יודע שיש לו לנגשו דהוי ספק וספק, ספק שמא יש לו ומצוה להכריחו לשלם וניהו דג"כ יש ספק בהיפך דלמא אין לו שוב יש לומר כיון דקבע לו זמן מסתמא ידע הלוה שבאותו זמן יהי' יוכל לשלם כן נראה להסביר הענין דהי' לו לראות הנולד שלא יעבור על הן שלו ועד כאן לא אמרי' דספיקא להחמיר היכי דהוא ספק עבירה או אין עבירה אבל אינו ג"כ מצוה משא"כ כאן דהוי ספק עבירה אם אין לו וספק מצוה דאם יש לו ואינו משלם המלוה עושה מצוה אם נגשו למנוע אותו מעבירה כנלע"ד: מצוה סח היא להרמב"ם. והוא מצות ל"ת לכ"ע. להרמב"ם ל"ת ל"ז. ולהרמב"ן מצוה ס"ד ול"ת ל"ד

שלא להתעסק במלוה ולוה בריבית שנאמר לא תשימון עליו נשך וקאי הלאו על העדים והסופר והסרסור וגם המלוה עובר על הלאו זה מלבד אינך לאווין דכתיבי בי' אלא דאצל המלוה הוא לאו שאין בו מעשה ואצל העדים והסופר אם הי' מלוה בשטר הרי עשה מעשה ובקצוה"ח העיר דלרמב"ם דבמלוה בשטר אינו מהני מה"ת א"כ איך אפשר לומר דהקרא מיירי בשטר ולענ"ד גם להרמב"ם מועיל השטר מה"ת לענין שאינו נאמן לומר פרעתי נהי דעדות העדים בשטר לא מהני מה"ת להרמב"ם מ"מ כיון דאמר פרעתי הרי מודה שלוה ואיכא שוב ראי' דשטרך בידי מה בעי ואע"ג דאית לי' מיגו דאי בעי אמר לא לויתי מ"מ לא חציף להכחיש עדים אפי' בעדים קרובים י"א דלא חשוב מיגו ועוד הכא כיון דאמרי' שטרך בידי מה בעי ואנן סהדי דלא פרע הוי כמיגו במקום עדים א"כ שפיר מהני שטר גם לרמב"ם

ב) והנה הרמב"ם ספ"ד ממלוה כ' דאין לוקין על לאו זה אפי' להעדי' דעשו מעשה והסמ"ג כ' דלוקין וכבר הקשה עליו הלח"מ פ"ד ממלוה דין ה' דמבואר בב"מ ס"ב ע"א דפליגי ר"נ וראב"י וס"ל דלא לקו ומסיק דפליגי בלא תשימון ופטרו ממלקות משום דאמרי' קרע שטרא דאם לא פרעו לוקין א"כ העדים דא"א להם לקרע לכ"ע לוקין ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' וכן ביאר שם בשמ"ק עיי"ש בלח"מ ולענ"ד נראה דהרמב"ם כ' שם דין ג' הטעם דאין לוקין על ריבית משום דניתן להשבון ותוס' ושאר ראשונים כתבו משום דהוי ניתק לעשה והמעיי"ח כ' דגם לרמב"ם פטור משום נתל"ע וצ"ע דהרי הרמב"ם פי' הטעם משום ניתן להשבון ואין זה ענין אחד לנתל"ע כמו שהאריך השעה"מ פ"ח מחו"מ דין ג' וגם אני הארכתי בכללים בזה ולכאורה מוכרח כהרמב"ם דטעם דאין לוקין לאו משום דניתק לעשה דהרי הרמב"ם רפ"א דתמורה כתב דהיכא דהלאו כולל טפי מהעשה לא מקרי ניתק לעשה דאין יכול לנתק הלאו שהוא כולל יותר ועי' בשג"ח סי' פ"ב מ"ש בזה ובמל"מ פ"ג ממלוה דין ד' הקשה שם דכרי הרמב"ם אהדדי בזה וא"כ כאן דעשה דחי אחיך קאי רק על המלוה והל"ת דלא תשימו] קאי ג"כ על העדים והסופר ואינך ח"כ שוב לא מקרי ניתק לעשה אפי' במלוה גופא י"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווי מיהו בזה כבר כ' התוס' בחולין דף פ"א כללים בזה דבעי' דווקא דהלאווים סמוכים אז אינו מנותקים ועוד תי' דהיכא דמחזר אותו דבר שפיר דוחה אפי' ב' לאווין עיי"ש ובזה אפשר ניישב דברי המעיי"ח שכ' להרמב"ם הוי משום נתל"ע וקשה כנ"ל ולפי דברי התוס' י"ל דהא דנקט הרמב"ם משום דניתן להשבון היינו משום דניתן להשבון אתי חד עשה ומנתק תרי לאווי ולעולם משום דהוי נתל"ע ומיושב המעיי"ח מ"מ קו' הראשונה עדיין קשה וגם לפימ"ש הט"ז סי' קס"ח סק"ג דאם אין הלוה תובע אין מצות חזרה וגם לפמ"ש הרשב"א בב"ק קי"ב אליבא דרבא וחי אחיך דמצוה להדר הוא רק בתורת צדקה אפשר דחם יעני וצריך לאותו דבר להחיות נפשו אפשר דא"צ למהדר דקיי"ל כר"ע דדריש וחי אחיך חייך קודמין וניהו דכאן אם אינו מחזיר עובר בלאו איכ"ל דאפי' אם יעני וצריך לא"ד צריך להחזיר מ"מ מצד אינך טעמים הנ"ל נראה דלא הוי נתל"ע דהלאו כולל יותר ולכך הוצרך הרמב"ם לומר משום דניתן להשבון וטעם של הרמב"ם דניתן להשבון ביארתי במק"א שהטעם שכל לאווין שאסרה התורה משום דמחסר ממון לחבירו עיקר האיסור משום חסרון של חבירו א"כ חם הלוקח רוצה להחזיר לא עביד כלל איסורא אפי' בגניבה דיליף מיתורא דלא תגנובו אפי' ע"מ לשלם כפל כ' הרמב"ם דהוא רק איסורא ולא לאו ומסתמא הה"ד בריבית ולכך נתן הרמב"ם הטעם הואיל ובידו להחזיר ואז ניהו דמחשבתו הי' לאיסור כיון דתיקון המעשה על המחשבה לא חייבו התורה מלקות זה נראה טעם הרמב"ם ועיי' בפנ"י בב"מ ס"ב ע"א שכ' ג"כ להסביר על אופן זה ונראה שהרמב"ם למד זה מדברי ר' נחמי' הנ"ל דסובר דאין לוקין על לאו דלא תשימון משום דאפשר לקרוע שטרח והוי לאו שניתן להשבון ולא נגמר העבירה ולכך גם העדים אע"ג דאין בידם לקרוע מיהו עדיין לא נגמרת העבירה ומכ"ש שהרי גם חם ירצו העדים להחזיר ללוה הרבית נראה דלא חשיב עבירה גמורה דלר"נ ורחב"י ח"ח לומר דס"ל הטעם משום דנתל"ע דהיכן מצינו בתורה מצוה לקרוע השטר והם נקטו דאפשר לקרוע השטר ולכך הכריח הרמב"ם לומר הטעם משום דניתן להשבון אבל הת"ק נראה דלא ס"ל טעם הרמב"ם דהרי גם התוס' בב"מ ס"א ע"א ד"ה לא כ' הפ"י דנא ס"ל ולכך ניהו דס"ל גם הת"ק דעל לקיחת ריבית אינו לוקה עכ"ח טעמיי' משום דהוי נתל"ע וכאידך תירוצי בתמורה דף ד' דאפי' חם הלאו כולל יותר מקרי נתל"ע ובזה מיושב הרמב"ם והחינוך הנ"ל דלעולם ס"ל כפי' התוס' דלענין לאו דאל תקח לכ"ע אין לוקין אלא דפליגו בלא תשימון לת"ק ס"ל דלכך לא לקו בלא תקח משום דהוי נתל"ע אבל ר"נ וראב"י ס"ל הטעם דאין לוקין משום דניתן להשבון ולכך גם בלא תשימון ניתן להשבון ופסק הרמב"ם וסייעתי' כר"נ וראב"י דמשנתו קב ונקי

ואפשר דס"ל לר"נ וראב"י דנא דרשי' כלל וחי אחיך לענין רבית למ"ע שצריך להחזיר אלא כדאמרי' בתמורה דף ו' דלרבא הי' סברא דמחזירין כמו כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני אלא די"ל כר' יוחנן ויראת מאלקיך אך למורא ניתן לכך איצטרך וחי אחיך אהדר ויראת מאלקיך בא לדרשת ולעולם אין כאן מ"ע ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן במנין המצות מדוע לא מנה הרמב"ם זה למ"ע בכלל רמ"ח מ"ע והרמב"ן במנין המצות שלו הוסיף זה למ"ע י"ז להחזיר הרבית ולהנ"ל להרמב"ם אין זה למ"ע אלא לאפוקי מטעות כנלע"ד: מצוה סט היא להרמב"ם והיא ל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ת ל"ח. ולהרמב"ן היא מצוה ס"ה ול"ת ל"ה

שלא לקלל הדיין שנאמר אלקים לא תקלל והרמב"ם פכ"ו