מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סד

המקרא קאי על ממון ולכך כ' הסמ"ג דהלאו הזה נמנה על לאו דממון

ב) והנה הרמב"ם פי"ד ממכירה דין ט"ו כ' דבין מאנה בדברים ובין בממון עובר בג' לאווין דגם מאנה בדברים עובר משום לאווי דממון ומאנה בממון עובר משום לאווי דדברים והמפרשי' הקשו עליו דאין זה מובן וגם הוא נגד סוגיא דב"מ דף נ"ט ע"ב ובאמת גוף הגמרא שם ג"כ קשה דשם קאמר דמשום וגר לא תלחץ עובר באונאת ממון ולשון לא תלחץ משמע דוחק שדחקו ונגשו שהרי אונאה הוי דווקא אם לא ידע דבלא"ה אינה מאנה אותו וידע ומחל ואי לא ידע מאי לחיצה שייך ונהי דאיכ"ל דבסוף כשיודע לו שאנה אותו יכאב לבו ויסבור שעושה לו כן בעבור שהוא גר ואפשר דמש"ה שינה הכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר שאתה יודע שבסופו יכאב לבו והקרא דגר לא תלחץ לא בא רק לברר הלאו דגר לא תלחצנו משום דהוי כפ"ר כנ"ל ולכך אינו במנין ל"ת מ"מ גוף לשון הרמב"ם תמי' כמו שהקשו הכ"מ והל"מ ונראה לע"ד דלכאורה קשה לי אמאי לא כתוב באונאת הגר ויראת מאלקיך כמו דכתיב באונאת ישראל שפי' כן בת"כ ורש"י בחומש שיוכל אדם לומר שלא כיוון לעשות הרע והוא דבר המסור ללב ונראה דעפ"י הנ"ל מיושב שאפי' אם באמת הישראל לא כיוון על האונאה מ"מ הרי כבר גילה לן קרא באונאת ממון לגבי הגר אפי' אינו מכוון עובר דחשבו כפ"ר וממילא ל"צ לכתוב ויראת מאלקיך דאפי' אם הוא אינו מכוון מ"מ להגר הוא כאב שסובר שמכוון לזה וממילא מחויב באונאת דברים אפי' אינו מכוון וזה ילפי' מאונאת ממון וזה כוונת הרמב"ם הנ"ל שכיון דשני לאוין נכתבו לא תונו ולא תלחצנו בחד קרא ומסיים כי גרים הייתם בא ללמדנו שגם באונאת דברים עובר אפי' אינו מכוון וזה נלמוד מאונאת ממון ובאונאת ממון עובר גם משום אונאת דברים אפילו אם הממון לא נודע לו כלל עד לבסוף ואז אפשר שכבר נתייקר הדבר ולא אנה כלל בגזל מ"מ הוא עובר דלבו כואב משום אונאת דברים וא"ש דברי הרמב"ם שכ' דבאונאת ממון דגר חייב משום אונאת דברים דהיינו שלבו כואב לו ובהיפך באונאת דברים אפי' לא כיוון להונות אותו עובר משום אונאת דברים דמוכח דאפי' בלא כוונה עובר

ג) ומה שקשה על הרמב"ם דלא מנה הלאו דפ' קדושים דלא תונו אותו נראה דסובר כת"כ שם דמפרש כי יגור בארצכם במוחזק לך ללמד שאפילו אינו יודע בבירור שנתגייר אלא הוא כך מוחזק אפי' אם לא נתגיירו רק אבותיו אפי"ה אית בי' לאוין דגר וכיון שהקרא בא רק לברר ענין לאוי דגר אינו נמנה בפ"ע: מצוה סה והיא ל"ת ל"ה להרמב"ם. ולהרמב"ן הם ב' מצות מצוה ס' וס"א ול"ת ל"א ול"ב

שלא לענות אלמנה ויתום והרמב"ן מנה זה לב' לאוין והקשה על הרמב"ם דבסי' רנ"ו דאפי' לדברי הרמב"ם בשורש ט' כיון שחלקן הכתוב דכתיב אם תענה אותו הו"ל למנות לב' לאווין עיי"ש ולענ"ד כפי מה שכתבתי לעיל בכללים ובמצוה זי"ן דלכ"ע חדא מיהו לקי היינו אותו שהלאו עלי' קאי בפי' כגון אל תאכלו ממנו נא הרי נא לאו מפורש ולכ"ע לקו אלא הא דכתיב ומבושל דאינו מפורש הלאו אלא שהכתוב פטפו וחברו ללאו בזה פליגי אי הוי לאו שבכללות וא"כ ה"נ דהפסוק מסיים ויתום לא תענון א"כ יתום מפורש רק באלמנה יש לדון וא"כ ה"נ הא דאמרי' בעלמא היכא דחלקן הכתוב לא הוי לאו שבכללות היינו אם אותו שמעוטף ומחובר ויש לדון דהוי לאו שבכללות אם חלקן מוכח דאינו מעוטף והוי כמפורש אבל כאן שחילק זה שמפורש אין כאן שום ראי' וא"ש דעת הרמב"ם. אדרבא נראה דיש ראי' מחילוק זה דעיקר הקרא בא רק ליתום וא"כ אלמנה הוה רק לאו מכלל ואינו כמפורש ובזה נ"ל ליישב דעת הסמ"ג דאע"ג בנא ומבושל ס"ל כהרמב"ן כאן מספקא לי' דאפשר נמנה רק לחד והקשו עליו ולהנ"ל ע"י דכתיב אם ענה תענה אותו גילה קרא דעיקר הלאו על יתום, ואלמנה רק מוכללת בו ולכך שפיר מספקא לי' אולי אינו נמנה לפ"ע

ועפי"ז מיושב ג"כ מה שהעיר במנ"ח על החינוך שכ' על הא דשקדו חכמים ותקנו דבא לגבות מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיוצא מאלו הדברים שתקנו לטובת היתומים והוא ג"כ מצד הלאו הזה שלא יבואו לידי עינוי והקשה הבעל מנ"ח דא"כ באלמנה נמי עיי"ש ולהנ"ל א"ש דווקא ביתום גיזם הקרא אם ענה תענה אותו וכ' עונש מופלג ההוא תקנו חכמים שלא יבוא אדם לידי עונש לעשות כל השתדלות שלא יבואו לידי עינוי משא"כ באלמנה נהי דחיברה ג"כ ללאו הזה אבל לא כתב ע"ז עונש בקרא ולכן לא החמירו כולי האי גם החכמים. וגוף הדבר שכ' החינוך שהוא משום חומרא דאיסור לא תענה ג"כ השיג עליו ובאמת קשה שהרי כל הנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה אע"ג דלא שייך טעם זה ועכ"ח צ"ל דהחינוך קאי על הא דאין גובין מיתומים כלל אפילו בשט"ח מקוים דע"ז קשה נהי דקטן מקרי כשלא בפניו מ"מ הא אפילו שלא בפניו גובין ע"י שבועה בשטר מקוים ע"ז הסביר דחכמים חששו שמא בעל השטר עצמו תובע רק משום ספק מלוה ישנה כמו שאמר אביי בב"מ ו' ונהי דבשטר לא חיישי' לזה דאמרי' שטרי' בידי' מה בעי ונתן הוא הטעם דחכמים חששו גם למיעוט שאינו מצוי משום דהוי כנפשות ולגבי נפשות כ' הקצו"ח בש"ש דאם הספק נולד בשעת עונש מיתה לא אזלי' בתר רוב בדיני נפשות כן נראה לי להסביר דברי החינוך

ב) והנה הלאו הזה כולל גם אלמנת מלך שלא יכאוב לבם ולא יצערם לא בדיבור ולא במעשה אלא יעסוק עמהם הכל בנחת ואין לוקין על לאו הזה עיי' בחינוך הטעם אבל בהגהת מל"מ הקשה עליו דלמה צריך לטעם הזה ת"ל דאפשר לעשות בלי מעשה והחינוך סובר כל היכי דיכול לעשות בלא מעשה אפילו אם עשה מעשה אינו לוקה ואני כתבתי בגליון מצות השם וודאי יש עינוי טפי אם מענה אדם במעשה מאם מענה אותו רק בדיבור כיון דאין ענין שניהם שוה כה"ג מודה החינוך דאם ענה אותם בפועל ובמעשה דכואב טפי א"א לפטור משום דאפשר נמי בלי מעשה ולכך הוצרך לומר טעם אחר כדלעיל: מצוה סו שהיא מ"ע ל"א להרמב"ם ולהרמב"ן היא מצוה ס"ב ומ"ע ל'

מ"ע להלוות לישראלים עניים שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ודרשו חז"ל מכאן שעני קודם לעשיר והחינוך כאן כ' שעניים קרובים קודמים לאחרים ומעירו קודמים למעיר אחרת כמו בצדקה והרמב"ם לא הביא זה כאן לענין מצות הלוואה אלא בה' מתנת עניים כ' דיני הקדמות האלה ובמנ"ח עמד בזה ולענ"ד דבדיוק כ' הרמב"ם כן שהרי במכילתא חקר מנ"ל דהאי אם כסף הוא חיוב דלמא הוא רשות ומביא ראי' מקרא דפ' ראה דכתיב כי יהי' בך אביון מאחד אחיך בארצך וכו' פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו מבואר דחיוב להלוות וכן הביא הרמב"ם לשון המכילתא במנין המצות מצוה קס"ו כיון דעיקר המצוה ילפי' מהאי קרא דנאמר בפ' צדקה ושם נאמר ג"כ הקדמות האלה מאחד אחיך בשעריך בארצך ולכך מביא הרמב"ם זה לענין מת"ע אבל בוודאי גם הרמב"ם מודה דגם כאן שייכים הקדמות האלה כמ"ש החינוך

וכ' הרמב"ם שאם מונע עצמו להלוות לעני הוא עובר בקרא אל יהי' דבר עם לבבך בליעל וכו' ורעה עינך באחיך האביון וכו' מיהו השמ"ק בב"מ פ"ב הביא בשם ר"ח שאם הלוה עני וירד מנכסיו ואם ילוה לו מעותיו בלי משכון הי' ממונו אבוד אינו מחויב להלוות לו בלי משכון והיינו דאמרי' שם במלוה שצריך למשכון דאז עושה המצוה בזה שמלוה לו על המשכון וכ' שם השמ"ק שזה הוא לכ"ע נראה מבואר שאם נראה למלוה שממונו אבוד אצל הלוה אינו חייב להלוותו בלי משכון

ונראה לי ראי' לזה ממכילתא הנ"ל דיליף דהאי אם כסף הוא חובה מקרא דפ' ראה דכתיב כי ימוך אחיך וגי' והעבט תעביטנו והעבט בלשון הקודש הוא משכון נראה מבואר דבכה"ג הוא מחויב להלוות לו דווקא על המשכון ובזה יש להסביר ג"כ דלכך נקט הקרא לשון אם שאינה החלטיית אלא אם הוא באופן שלא תפסיד עי"ז ממונך אז את העני עמך העני קודם כן נראה לי

ובאמת לכאורה קשה על הש"מ הנ"ל מקרא דפ' ראה דכתיב השמר לך פן יהי' עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע וכו' ורעה עינך באחיך האביון וגו' א"כ משמע דאם אינו לוה לו משום הפסד ממונו יש לו לאו וקראה התורה אותו דבר בליעל וצ"ל דיש חילוק דוודאי אם הוא יודע שאין ללוה לשלם אינו מחויב להלוות לו בלא משכון אבל אם מונע להלוות משום דשמא לא ישלם לו בזמנו ועי"ז אפשר שיגיע שמטה והשמטה משמט אע"ג שבאמת הוקבע לו זמן הפרעון קודם שמטה ומצד מצות שמטה שהוא בא ללמדינו מדת הוותרנות וגמילות חסד כי לה' הארץ ומלואה ועי"ז יתאכזר ולא ירצה להלוות ע"ז נאמר השמר לך אבל אם יודע שאין ללוה לשלם איכ"ל כמ"ש ר"ח והש"מ הנ"ל כן נראה לי לחלק וצ"ע. אפ"ה מיתורא דקרא ורעה עינך באחיך האביון וגו' למדו והביאו הרמב"ם כגון העושה כן מצד יראת האונס ומקרה אחר יש איסור אבל הלאו קאי רק בשנת השמטה וכעין זה כתב בס' מעיי"ח

ב) ועוד למדו בב"מ ע"א מכאן דעמי ונכרי עמי קודם ופריך פשיטא ומסיק דאיירי באפשר לו ללות לגוי ברבית