מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א סג

והקשו הא חיוב שבת קדים ותי' השמ"ק דאפילו בכה"ג כל שבחד מעשה אפילו קדם החיוב פטור ג"כ על אותו מעשה דהיינו על גמר המעשה וא"כ קשה מאי תי' בסנהדרין ע"ג ע"ב רבנן קמי' דרב חסדאי דהחיוב מיתה היא על העראה וחיוב ממון על הגמר הא מ"מ גם בכה"ג פטור לדעת השמ"ק הנ"ל באמת הרמב"ם פ"ג פ"ג מגניבה דין א' לא כ' כן וכן דעת התוס' שם בב"ק ד"ה כמאן אבל להשמ"ק קשה ואפשר דאינך מ"ד רבא ור"פ ואביי באמת פליגי עלי' דר"ח ורבנן דאמרי' קמי' כן וצ"ע. ובאמת לענ"ד נראה דהנך אוקימתות שם בסנהדרין ובפרט אוקימתא דר"פ דמוקי לה במפתה וד"ה גם הוא מודה דמשכחת לה גם בגוונא אחרינא דר"ח ורבא ואביי אלא דקשיא לי' איך סתם אלו נערות יש להם קנס לכך ס"ל דמתני' דאילו נערות אמפתה דקרא דכתיב מוקדם בקרא קאי ולפי"ז רישא דאילו נערות חייבים הפי' לעולם חייבין וסיפא דאלו פטורין הכוונה לעולם פטורין ובזה מיושב קו' המהרש"א בתוספות בסנהדרין שם ד"ה במפותה שרמז שם המהרש"א על הקו' שהקשה בביאור בתוס' ריש אלו נערות דלמה הוצרכו התוס' להאריך דאי רישא ר"ע דברייתא דוחק לאוקמי סיפא דמתניתן כר"ע דמתניתן תיפוק לי' דסיפא גופא עכ"ח במפותה דאל"כ מאי אריא בתו אחותו נמי פטור לר"פ ולהנ"ל א"ש דגם ר"פ מודה להנך אוקימתא אחרינא אלא שרצה ליישב איך פסקא למלתא לחייב לכך מוקי במפותה אבל הסיפא דפסקא למילתא לפטור ל"ק כלל דדוקא בתו פסקא לעולם לפטור אבל אחותו משכחת חיוב כאינך אוקימתא ולכך הוכרח תוס' להקשות דדוחק לאוקמי רישא דמתני' כר"ע דברייתא וסיפא כר"ע דמתני' כן נראה לענ"ד: מצוה סב היא להרמב"ם ולהרמב"ן הוא מצוה נ"ז והיא מצות ל"ת על הב"ד להרמב"ם ל"ת ל"ב ולהרמב"ן ל"ת כ"ח

הב"ד נזהרין שלא לחיות מכשף ומכשפה ולדעת הטור ביו"ד גם אוב וידעוני ושאר מיני מכשפים בכלל הקרא שנאמר מכשפה לא תחי' וכ' הרמב"ם פ"ד מסנהדרין דין ג' כל מחייבי מיתות ב"ד שלא המיתו אותם בב"ד בטלו מ"ע ולא עברו על מצות ל"ת חוץ ממכשפה והקשו ע"ז שהרי גם שאר חייבי מיתות ב"ד פסק הרמב"ם פ"כ מסנהדרין דין ד' דאסור לב"ד לחוס על ההרוג לאמור מה תועלת יש ולמצוא התרשלות וע"ז נאמר לא תחוס ועיי"ש ולענ"ד שיש חילוק הרבה בין זה לזה שהרי בלא"ה איכא עוד ל"ת על הדיינים שלא יגורו מפני איש אפי' נוטלין ממונו אפילו שורפין גדישו כמבואר בחו"מ רסי' י"ב והחילוק בין ל"ת לעשה דבמ"ע קיימ"ל באו"ח סי' תרנ"ו דא"צ לבזבז כל ממונו אלא לפי שיעורא והוא עד שליש אבל בל"ת קיימ"ל דצריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור כדאי' נמי ביו"ד סי' קנ"ז סעי' א' ול"ת שאין בו מעשה מסופק הפרמ"ג שם אי דינו כעשה ולכך צריך ל"ת מיוחדת על הדיין שלא ירא מפני איש אפילו שורף את גדישו אפילו לוקח ממונו לא ירא ממנו מיהו היינו דווקא לאחר שנזקק לדונם כמבואר בחו"מ רסי' י"ב ובתומים שם אות ב' וכן מצד הלאו השני שיש על הדיין דלא תחוס עיניך היינו דווקא אם חס על הרוצח אבל אם עושה מצד יראה שיזיקו אותו ועדיין לא נזקק לדינו אז ליכא לאו לא משום לא תגורו ולא משום לא תחוס ולכך נאמר כאן לאו שלישי לענין כישוף דאפילו הוא ירא ממנו שיזיקנו כדרך המכשפים ואפילו לא נזקק לדינו מחויב להזדקק ולכך נאמר מכשפה לא תחי' אפי' צריך לבזבז ממונו כמו שביאר בס' גור ארי' דכישוף שהוא נגד טבעי העולם ורבות הנזק ולכך החמירה התורה על הדיין בזה, ובזה א"ש דאזהרה על הדיין שלא ימנע עצמו לדון הן לדונו והן אם כבר נדון שיתאמץ להורגו והמנחת חינוך עמד בזה דקודם הדין מדוע יש ל"ת ולענ"ד נכון כמ"ש. ועוד יש נ"מ דשאר חייבי מיתות אם ממתין להורגו משום דאיכא צורך רבים בו וכעין שאמרו סנהדרין פ"ט ממתינן עד הרגל בכה"ג בוודאי לית בי' משום לא תחוס משא"כ במכשף דכתיב בלשון לא תחי' נראה בכה"ג אסור להשהותו דכישוף חמור כדלעיל ועפי"ז מיושב נמי מה שהקשה המעיי"ח לדעת התוס' בשבת דף ע' דגם בעשה ולאו איכ"ל דבר שהי' בכלל וגו' על הכלל כולו יצא דנימא גם כאן דלאו דמכשפה על הכלל כולו יצא על כל חייבי מיתות ולהנ"ל א"ש דא"כ ל"ל לאו דלא תחוס. ובלא"ה נראה דלא שייך כאן יצא מן הכלל שעדיין לא נאמר כלל מיתה גבי מכשף וגם מחייבי מיתות אין עניינים אחד אפי' במחוייבים סקילה יש מהם שאינם נתלים ויש שלאחר סקילה נתלין כמו שאמרו כל הנסקלין נתלין ודווקא מגדף ועובד ע"ז וסמיכת יד מצינו רק במסית וכן מכשף כמו שביאר הרמב"ן בחומש שהוא רבות הטומאה וא"א ללמוד אחד מחברו שכל אחד ענין וענין בפ"ע

ב) מ"ע זו הוא רק על הב"ד ובמנ"ח הקשה למה לא נאמר דלאחר שדנו אותו ב"ד וחייבי' מיתה היא מצות ל"ת על כל יחיד ויחיד אמנם לענ"ד שהתורה לא נתנה רשות ליחידים להרוג שום אדם דווקא במקום המשפט שמה הרשע שעי"ז יוכלו לבוא כמה תקלות וגם לענין קין מצאנו שצוח והי' כל מוצאי יהרגוני ונתן הקב"ה לו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו ולפיכך המצוה רק על הב"ד וכבר כתבתי לעיל במצוה מ"ז דגם המצוה ובערת הרע הוא רק על הב"ד

ג) ולכאורה נראה לי דבאמת הלאו הזה קאי ג"כ על כל האדם היינו שאסור לכל אדם לסייע ולהחזיק ולתמוך את המכשף שזה נקרא בתורה וחי אחיך עמך שאנו מצווים לתומכו כמו שנאמר ותחיינה את הילדים ודרשו חז"ל שהיו מספקים להם מים ומזון וכן אמרו בגר תושב אנו מצווין להחיותו והיינו ליתן לו צדקה ולדעתי הי' נראה שזה שהזהירה לנו התורה מכשפה לא תחי' שאסור לתמכם ולסעדם ולעשות להם גמ"ח וא"כ שפיר הי' אזהרה זו על כל אדם כן הי' נראה לי אלא שלא ראיתי בשום פוסק שכ' כן והטעם שלא פירשו כן נ"ל משום דכתיב סמוך לזה כל שוכב עם בהמה מות יומת מסמיכות הזה נמי ידעינן דמכשפה בסקילה א"כ אזהרה על המיתה הוא שייך רק בב"ד מ"מ נ"ל מצד הק"ו יש ללמוד ג"כ דאסור לכל אדם ליתן להם צדקה ולהחיותם ולסעדם וכיוצא בזה. ועפי"ז יש ליישב הטור ביו"ד סי' קע"ט שכ' שגם אוב וידעוני הוא בכלל מכשף ובב"י הקשה ע"ז דמאי נ"מ בזה ולהנ"ל א"ש דנ"מ דיש איסור לאו להחיותם ולא לעשות עמהם גמילת חסד וצדקה: מצוה ס"ג וס"ד והם ל"ת ל"ג ול"ד להרמב"ם. ולהרמב"ן הוא מצוה נ"ח ונ"ט ול"ת כ"ט ול'

אזהרה שלא להונות גר צדק בדברים ושוב נאמר וגר לא תלחץ הוא ל"ת ל"ד שלא ללחצו באונאת ממון והסמ"ג במנין קע"ב וקע"ג מנה ג"כ ב' אזהרות א' לאונאת דברים וא' לממון אלא שהביא לאו לאונאת דברים ממקרא הזה ולאו דאונאת ממון מקרא דנאמר בפ' קדושים דכתיב כי יגור אתך גר לא תונו אותו וגם נשנה עוד בקרא בפ' זו לא תלחצנו וגם וגר ולא תלחץ קאי ללאווי יתירא על הנוגש גר בממון שחייב לו דאצל ישראל הוא עובר משום לא תהי' לו כנושה ואצל גר הוא עובר עוד משום הני לאוי כשם דאמרי' לענין אונאה אע"ג שמוזהר עליו בישראל דכתיב לא תונו איש עמיתו כתב רחמנא עוד הוספה אצל גרים הנך תרי לאוי באונאות ממון ובאונאת דברים ה"נ לענין לאו לא תהי' לו כנושה ובמנ"ח הקשה באמת למה לא נמנה לענין גר לאו בפ"ע אם נוגש את הגר על ממונו וכן הקשה במעיי"ח ונראה לענ"ד להסביר הדברים דהתורה הזהירה לנו שלא להונות הגר בדברים וביאר החינוך הסברא שהתורה ירדה למדות הבריות כי נפש הגר הוא מוכנע ומשועבדת וכל דבר אונאה הוא כואב לו יותר ויותר מבר ישראל ולכך הזהירה התורה לנו בלאו מיוחד משום דכאיב לו טפי וכן באונאת ממון ג"כ ירדה התורה שהגר תולה אונאות ממון לא משום שהמאנה אותו יורד על ממונו אלא משום דהוא גר והוא כהפקר אצל אחרים שרשאין לעשות עמו מה שרוצין וכואב לו טפי מבשאר ישראל ולכאורה מצד הסברא קשה אמאי עובר באונאת ממון בלאו בפ"ע משום דכואב לו טפי הרי אין הישראל מכוון לזה ובכל איסורי תורה דבר שאינו מתכוון מותר וצ"ל דהכתוב מחשיב זה לפסיק רישא שהקב"ה יודע רוחו של כל אדם וזה נ"ל מכוון בלשון הקרא וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר דהיינו שאתם יכולים לידע זה כאלו אתם מתכוונים לכך כמו כל פסיק רישא ובזה נ"ל ליישב מה דקשה לי למה באמת נמנה זה לב' לאווין אונאת דברים ואונאת ממון דהכל ענין אחד ולהנ"ל א"ש דזה הוסיף בלאו דאונאת ממון אע"ג דאינו מכוון ומאונאת ממון בוודאי ליכא למילף אונאת דברים דאונאת ממון בחד צד גדול יותר משום יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר ולכך נמנו תרוויי' לל"ת וא"כ ממילא מיושב קו' המעיי"ח והמנ"ח הנ"ל דגבי נוגש לגר ליכא לממנה ללאו בפ"ע דהרי כיון דכבר נמנה דאפי' בלא נתכוון עובר הה"ד בנוגש דהכל ענין אחד והרמב"ם והרמב"ן בשורש ט' והחינוך במצוה ז' כ' דדבר שהוא ענין אחד לא נמנה לב'. ומ"ש הסמ"ג הנ"ל דילפי' אונאת ממון מקרא דפ' קדושים כי יגור אתכם גר קשה עליו מתו"כ דמבואר שם דקאי על אונאת דברים ונראה דהסמ"ג סובר דעיקר קרא נראה דקאי על אונאת ממון דכתיב בו כי יגור אתך גר בארצך דמשמע דהוא מצד שהוא יושב עמו בארץ ויש לו משא ומתן עמו והיינו אונאת ממון ומדכתיב אותו משמע דקאי על גופו והיינו אונאת דברים ולכך כיון דרק מיתורא דאותו יליף אבל פשטות