מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נט

ב' שיטות בסעי' ל"ז אי מחייב אידך לשלם הכל כיון דכבר מחויב גם השני אלא שברח ומטעם זה הקשה הש"ך בסי' שצ"א סק"א על המעד"מ שם שכ' ליישב הא דקיי"ל דאם פקח הושיט פירות של שמעון לפרת לוי חייב לוי לשלם וכ' המעד"מ שהוא משום דר' נתן והקשה הש"ך הא הטור פליג על הרמ"ה ובש"ע הביא בסי' ת"י סעי' ל"ו ב' דיעות בזה ואיך סתם כאן דחייב ולענ"ד דברי המעד"מ נכונים דהכא גם חיוב המושיט הוא רק בשביל אכילת הפרה דהפרה כאילו על דעתה דנפשה עבדת ומעשה של פרה לא הוי כמעשה דידי' וכבר הקשה באבן העוזר בא"ח סי' שכ"ח למה דקיי"ל דבשבת מעמיד אדם בהמתו על העשבים ולא אמרי' בתלישת הפרה הוי כאילו תלש הוא ולענין נזקין אמרי' וקיי"ל בחו"מ סי' שצ"ד סעי' ג' דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו המעמיד חייב לשלם עיי"ש ואני כתבתי במק"א דנהי דהפרה על דעת עצמה עבדת מ"מ מיד כשהעמיד שם הבהמה שסופה לאכול נפחת השיווי של הקמה ועשאו כאילו אינו שוה כלום והוי כמזיק בידים משעת העמדה ואיהו המזיק הראשון ונהי דגם הבהמה היא גומרת ההזקה על דעתה דנפשה וראוי לה לחייב מ"מ כיון דהראשון דעת המעמיד שם הבהמה הרי כאילו מחל לה התשלומין ולכך משלם הוא בעצמו וכ"ז אם יש לראשון לשלם ואין לבעלים היזק מזה אבל אי ליכא לאשתלומי מראשון דאז חב לאחרינו לניזק ולא מהני מחילתו וא"כ יש לדון אי אזלי' בתר ראשון דמעיקרא או בתר זה דהיזק ובגמרא ב"ק י"ז ע"ב פשטי' מהא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו קודם שהגיע לארץ דחייב הראשון ומני' ילפי' דבתר מעיקרא אזלי' מ"מ כ' התוס' שם בד"ה זרק דאם זרק אבן או חץ ובא אחר וקדם ושברו האחרון חייב עיי"ש ולענ"ד גם הא נידן דידן כיון דכל חיוב הראשון הוא ע"י שני הוא העיקר ואזלי' בתרי' אלא משום מחילה פטור השני וכוון דלית לי' לאשתלומי לא מהני מחילתו וחייב בעל הפרה ועי' בחי' ר"ן בסנהדרין ע"ז ע"ב וזה נראה כוונת המעד"מ הנ"ל אלא דמביא ראי' לסברא הנ"ל מדר"נ דאמרי' בסי' ת"י סעי' ל"ו דאם דחף אדם או כלים לבור כיון דבור באדם וכלים פטרה התורה א"כ בא עיקר החיוב מכח השור חייב גם חנק חבירו ה"נ כיון דעיקר חיוב בא מכח אכילת הפרה ראוי לן לילך בתרה וחייב מדינא בעל הפרה הכל אלא משום מחילת הראשון וממילא בלית לי' לאשתלומי חייב בעל הפרה הכל כן נראה לענ"ד

ויותר נכון להסביר סברת המעד"מ דמביא ראי' מר"נ עפ"י מה שאמרו בב"ק דף י"ג סע"א דטעמא דר"נ משום דאמר דאם ליכא לאשתלומי מחד חייב אידך לשלם משום דאמר אנא פרתי בבורך אשכחית ומזה מבואר דכיון דהשתא מונח ההיזק ברשותו ראוי לשלם מה שהוזק ברשותו א"כ כ"ש היכא דהניח אחד פירות חבירו לפני בהמת חבירו דהנזק היינו האכילה נמצאת בפרת חבירו בוודאי מחיוב הבעל הפרה לשלם הכל כיון דפרה אדעתא דנפשה קעביד ובה הוא הנזק ובשעה שהניח הפירות לפני הבהמה עדיין לא נתחייב שהרי אז עדיין הי' יכול להציל ולברוח הבהמה או לסלק הבהמה משם עכ"ח דחיוב הנותן מתחיל משעה שהבהמה מתחלת לאכול ואז כבר הוא ברשות הבהמה משא"כ בבור דהדוחף מיד כשדחף התחיל חיובו ונתחייב חצי נזק ושוב לא פקע ועי' במצוה שאח"ז: מצוה נ"ו היא להרמב"ם ומ"ע כ"ה. ולהרמב"ן היא מצוה נ"א ומ"ע כ"ד

לדון בדין נזק אש שנאמר כי תצא אש וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה וקי"ל כר"י בב"ק כ"ב דאש משום חיציו וכאילו עביד בידים דמי ולענין שבת או הריגת אדם אי חשבי' כה"ג כחיציו יש ב' תירוצים בתוס' סנהדרין דף ע"ז ד"ה סוף ובחי' ר"ן וכ' התוס' שם עוד דאין חילוק בין מקרב המזיק לדבר הניזק או דמקרב הניזק למזיק ולכך אמרי' שם בכופף קומתו של חברו לפני האש ועי"ז נשרפה חייב עיי"ש והנה התוס' בב"ק י"ז ע"ב בד"ה זרק כ' דאם זרק אחד חץ וכו' וקודם שהוזק בא אחר והזיקו האחרון חייב אע"ג דמסיק שם דאזלי' בתר מעיקרא והראשון מ"מ לענין חץ אזלי' בתר האחרון ותוס' לא כ' טעם ובקצוה"ח סי' ש"צ הקשה כמה קו' ומהא דפסק הטור בסי' תי"ח בגמל שטעון פשתן ונדלק בנר של חנוני ושרפה הבירה דכ' הטור דאם לא סכסך חייב על מקום הגחלת נזק שלם ועל אידך חצי נזק אבל אם סכסכה הגמל בכל הבירה חייב נ"ש על הכל ואי אזלי' בתר התחלה מאי מועיל סכסוך ומדברי הש"ע שם סעי' י"ד הוכיח בהיפך דגם באש אזלי' בחר התחלה מדפסק שם דאם אחד הדליק ובא אחד והוסיף הראשון חייב וא"כ קשיא אהדדי עיי"ש ולענ"ד סברת התוס' כמ"ש השמ"ק שם דאם השני עביד מעשה גמור האחרון חייב והכוונה דהש"ס קמבעי' לי' היכא דמעשה הראשון ואחרון שווין אז קמבעי' לן אי אזלי' בתר מעיקרא והה"ד בתר ראשון או ניזל בתר אחרון ומסיק דאזלי' בתר מעיקרא ובתר ראשון אבל היכא דמעשה האחרון אלים טפי וחשוב טפי בוודאי אזלי' בתרה ולכך בזרק חץ דהוי רק כעין כחו ובא אחר ותבר בפועל בידיו ממש דמעשה השני גרע ואלים בוודאי הוא העיקר משא"כ בזרק הכלי לארץ נהי דאכתי לא הגיע לארץ ובא אחר ושבר קודם שהגיע הוי מעשה שניהם בחפץ הניזק שוה זה זרקו לשברו וזה הכה עליו לשברו בכה"ג אזלי' בתר מעיקרא זה נראה כוונת התוס' ולפי"ז גם הרא"ש יכול לסבור כוותי' ושם בסי' תי"ח סעי' יו"ד דהשני הוסיף הלהב דמעשה שניהם שווין זה הצית אש וזה ג"כ ולכך אזלי' בתר הראשון משא"כ בגמל שמסכסך מעיקרא הוי רק כחיציו ועכשיו עושה בפועל ממש דמסכסך לכך לא אזלי' בתר מעיקרא כן נראה לענ"ד נכון

ב) המנחת חינוך הביא כאן להקשות מ"ש בבור דאם כרה הראשון יו"ד טפחים והשני הוסיף יו"ד דשניהם חייבין ומ"ש הכא דאם עשה אחד אש גדולה והשני ג"כ עשה אש גדולה דסתמו הטור והש"ע דפטור השני ולענ"ד כפי מה שביאר בנמק"י שם גבי אשו משום חיציו דהקשה דלמה רשאין להדליק ע"ש שיהי' דולק והולך בשבת וביאר שם סברא גדולה דעיקר נעשה בתחלת העברה אפי' מת אח"כ בין יציאת האש לשריפת הגדיש ואפ"ה חייבין לשלם מנכסיו א"כ מיד בשעת הוצתת הוי כאילו הדליק דבר של חבירו וא"כ השני כאילו דבר שנשרף כבר שרף וכגברא קטילא קטיל ולכך לעולם השני פטור

ג) עוד הקשה המנ"ח על הרמב"ם דבפ"ג מרוצח נראה מדבריו דאע"ג דסוף חמה לבוא וסוף אש לבוא אינו חייב מיתה אע"ג דאשו משום חיציו ואיך פסק הרמב"ם בה' חובל ומזיק בשורף גדיש ועבד כפות לו ונשרף דפטור משום קים לי' בדרבה מני' ולענ"ד סברת הרמב"ם כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף בסוף הדיבור לפי גירסת מהרש"א שם דס"ל להתוס' דאפי' הלך האש ברוח מצוי' אפ"ה אינו חייב מיתה על האדם והא דחייב מיתה דווקא בהלך מעצמו בלי שום רוח עיי"ש במהרש"א וא"כ פשיטא דאין אנו יכולין לידע בבירור אם האש הלך גם במקצת סיוע מרוח מצוי' או הלך רק מעצמו ומי יוכל להעיד ע"ז ובפ' מי שאחזו אמרי' שחט בו שנים או רוב שנים פטור אם אינו בביתא דאשישא חיישי' שמא רוח בלבלתו אלמא דבכה"ג אין אנו יכולין לידע בבירור א"כ ה"נ לא הרג ממש בידים אלא ע"י סוף אש לבוא מעצמו דווקא וזה א"א להתברר ולכך פטור מספיקא או לכה"פ משום מיעוטא דהי' רוח מצוי' וכ"ז לענין פטור מיתה אבל לענין ממון דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ אע"ג דאין ממיתין אותו מ"מ כיון דאפשר שחייב מיתה אלא שאין אנו יודעין בבירור והוי כחייבי מיתות שוגגין או כחייבי מיתות ולא התרו בו ולכך פטור על הגדיש כן נלע"ד: מצוה נז היא להרמב"ם ומ"ע כ"ו ולהרמב"ן היא מצוה נ"ב ומ"ע כ"ה

לדון דין שומר חנם שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואם נגנב או נאבד ישבע השומר ג' שבועות שאינו ברשותו ושלא פשע ושלא שלח בו יד ולדעת התוס' בב"מ דף ו' ע"א ד"ה שבועה בחד תי' עיקר שבועה הוא שאינו ברשתו ושאינו פשע ושלא שלח בו יד הוא רק ע"י גלגול ולדעת הרמב"ם גם שבועה שלא פשע הוא רק ע"י גלגול ואם אינו צריך לשבע עיקר השבועה גם השבועה ע"י גלגול א"צ לשבע, ובזה אני מיישב שיטת הי"מ המובאים ברי"ף בב"מ דף פ"ג דמפרשי לאיסי בן יהודא דאמר דאם יש רואה מביא ראי' וס"ל דאם אינו מביא ראי' מהני שבועה והרי"ף תמה מאי קמ"ל איסי דפשיטא דאי איכא עדים ל"צ שבועה ולהנ"ל א"ש דקמ"ל כמ"ש התוס' הנ"ל דאי איכא עדים על הגניבה ועל שלא פשע שוב פטור לגמרי וא"צ לשבע גם שבועה שלא שלח בו יד, ובזה א"ש ג"כ דפריך בב"מ שם ממתניתן דתנן ישבע סתמא מיירי אפילו ביש רואין ולאב"י כיון דיש רואין שנגנב ולא פשע פטור לגמרי. מיהו אנן קיי"ל כאיסי דאם יש רואין פטור לגמרי. וצריך דווקא עדים ולא מהני שבועה ואפילו מגו לא מהני אלא לדעת מהרי"ט

ב) וכבר כתבתי למעלה דעל קרקע ושטרות ועבדים ושל הקדש ושל גוי ילפי' מקרא דפטור דלית בי' דין שומרין כדילפי' בר"פ מרובה מקרא ושל הקדש ממעטי' מדכתיב רעהו ותוס' שם הקשו דל"ל תרי קראי דהא ילפי' שם ג"כ למעט מקרא דגונב