מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נז

לו המלאכה דהיינו שאינו נוח לבעלים שיעבוד אדם עם הבהמה אינו עובר על שביתת בהמתו וה"נ כל שהבהמה עצמה גרמה ולא נייח לו הזיקו פטור לכך אינו חייב אלא בשור שוטה וא"כ אדרבה זה גופא ילפי' שור שור משבת דלולי הגז"ש הו"א כל דאית לי' בעלים אפי' שור פקח יהי' חייב עליו קמ"ל וא"כ גם למסקנא בעי' הגז"ש והא דלא סגי בגז"ש לחודא משום דהו"א שור וחמור הוי ב' כתובים וממעט מידי אחרינא כן נראה לי

ד) והנה אנן קיי"ל כורה אחר כורה אם הראשון לא גמר אלא ט' טפחים ובא אחר וכרה עוד טפח האחרון חייב ונעשה הוא בעל התקלה גם לענין ניזקין שאע"ג שגם בלא כריית טפח האחרון הי' שייך בו נזק אפ"ה נפטר הראשון ונכנס האחרון תחתיו ורש"י בחומש יליף זה מדכתיב כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרי' לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה וגם בזה תמה המזרחי בש"ס פריך על ק"ו זה דילמא קמ"ל קרא דגם בכורה פטור אם יכסה דהו"א דווקא הפותח פטור קמ"ל ויליף הש"ס דכורה אחר כורה דחייב מדכתיב איש כי יכרה אחד ולא שנים וסיים והומת אמרי' דזה שגרם המיתה הוא החייב ולענ"ד א"ש דברי רש"י דמאיש כי יכרה אפשר למעט דכורה אחר כורה דשנים עשו הוי כשנים שעשו מלאכה דפטורים השניהם והמת יהי' לו הרי דרשי' על הניזק מי שמת שלו ומנ"ל למדרש לחייב האחרון אמנם אי נימא דשנים שעשאו פטורים גם הפותח הבור יהי' פטור דהרי הוא לא עשאו והוי ג"כ כשנים שעשו מלאכה וע"ז שפיר אמר רש"י דמכח זה יש ק"ו אם הפותח חייב אע"ג שנעשה ההיזק ע"י שנים ק"ו בכורה אחר כורה וא"כ עכ"ח דרשי' איש כי יכרה לא לפטור אלא לחייב האחרון וללמד דהראשון פטור אפילו על הנזקין אע"ג שבא גם ע"י הראשון האחרון זכה ונעשה בעל תקלת הבור ולכן שפיר איצטרך תרתי

ה) שיעור הבור דחייב בעל הבור אם מת שם שור או שאר בע"ח הוא דווקא ביו"ד טפחים ובב"ק נ"א אמרי' לר"נ אם נפל שם בהמה העומדת על רגלי' חייב בששה טפחים דד' טפחים יש מכריסה עד רגלה של הבהמה וכבר תמהו ע"ז לענין טריפות פסקינן כן ביו"ד סי' נ"ח ולענין ממון בחו"מ סי' ת"י פסק דבעינן דווקא שיהא הבור יו"ד טפחים ולענ"ד י"ל דתליא זה בפלוגתא שפסק הרמ"א ביו"ד סי' נ' באם נולד הריעותא מחיים אפי' בספק טריפה אמרי' להחמיר מה"ת דמחזקי' מאיסור לאיסור ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותוס' כתבו בקושי' דגם הא דחיישי' לס' דרוסה הוא מטעם זה אלא דהקשה ע"ז מיבמות ל"ג וכבר תמה המהרמ"ל על הרמ"א הנ"ל ותי' בש"ך שם סי' נ' דס"ל לרמ"א דאע"ג דרבה ביבמות בוודאי לא ס"ל מחזקי' מאיסור לאיסור מ"מ אביי ורבא שם שפיר איכ"ל דס"ל כרמ"א עיי"ש בש"ך וא"כ ה"נ לכאורה קשה מאי פריך בב"ק דף נ"א דהא דטריף ר"נ בו' טפחים דילמא בו' טפחים הוי ספיקא ולענין ממון המוציא מחברו עליו הראיה אבל לענין טריפות דספק נולד מחיים ואיכא חזקת איסור מחזקי' מאיסור לאיסור ולכך טריף ר"נ וצ"ל דהסוגיא קאי אליבא דרבה הנ"ל דלא מחזקי' מאיסור לאיסור אבל לדינא לפי מה שפסק הרמ"א דאם נולד הספק מחיים טריפ' שפיר איכ"ל ולחלק בין טריפות לנזק לענין נזק בעינן דווקא י' טפחים דאז הוי עפ"י רוב ריסוק איברים ולא חשיב אונס אבל פחות מי' אפי' בעומדת עדיין הוי ספק אונס ולאו כל בהמה שווין אבל לענין טריפות לאביי ורבא דהיכא דנולד הריעותא מחיים חיישי' מספק ולכך פסקינן דאם עמדה מחזקינן בריסוק אברים אפי' בבור ו' טפחים כן נראה לפנ"ד: מצוה נד שהיא ס"ע כ"ג להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה מ"ט ומ"ע כ"ג

מצוה לדון דיני גנב בגונב ממון לשלם כפל אם טבח ומכר שור או שה משלם ד' וה' קיי"ל דקרן משלם כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין וכן ד' וה' דהיינו אם הי' מעיקרא שווה ד' זוז ושעת העמדה בדין זוז משלם הקרן ד' והכפל זוז ויש בזה הרבה שיטות וחילוקי דינים ובפ' כל שעה דף ל"ב ילפי' לה ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והתוס' בב"ק דף ס"ה ע"א ד"ה גופא הקשה למה לא מביא הש"ס ממשנה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח חייב לשלם אע"ג דהשתא לא שווה כלום ואסור בהנאה דדמי' טפי לסוגיא דהתם ולענ"ד ליישב דבלא"ה קשה לי לפימ"ש התוס' שם דבג' אגודות שהוזלו הוצרך להביא מגזל חמץ ולא ממתני' דכל הגזלנין דשאני התם משום דכבר נתחייב להחזיר או החפץ או דמיו משא"כ כשהוזל פקע החוב שהוא בעין כיון שאין בו ש"פ איכ"ל דפטור לגמרי ולכך איצטריך להביא מחמץ ולי קשה לפמ"ש המג"א בסי' תמ"ג סק"ה בנפקד שלא מכר חמץ חייב לשלם להמפקיד משום פשיעה דהו"ל כרועה שיכול להציל ומדברי הסמ"ע סי' שס"ב סק"כ נראה דגזלן חייב בפשיעה כשעת אבידה וא"כ דילמא היינו טעמא דבגזל חמץ חייב לשלם הגזלן משום דפשע ולא מכר ואז קודם שנאסר הי' שוה כך אבל בהוזלו האגודות ואינם שווין אפילו ש"פ אם הי' בעין הי' פטור מופטר לגמרי כסברת סק"ד דתוספת ובגזלן חייב מכח שלא הציל ומכר משום פשיעה אמנם גוף הדין של הסמ"ע שנראה דגזלן חייב בפשיעה מבואר ברא"ש בב"ק ס"ה דפליג עליו דכ' בהדיא דגזלן לא חשיב שומר אפילו בפשיעה פטור ולשון סמ"ע הנ"ל צ"ע אמנם דברי הרא"ש עצמו צריכין ביאור מנ"ל דאינו חייב בפשיעה דלכאורה לא גרע גזלן משומר אבידה דפליגו בי' רבה ור' יוסף אי הוי כש"ח או כשומר שכר משום שכר מצוה ה"נ מצוה עליו להשיב ונראה דהרא"ש הוכיח כן ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דמיירי אפילו ביוקרא וזולי מעיקרא הי' שוה זוז ואח"כ ד' זוז כמ"ש התוס' שם אפי' נאבד בפשיעתו אינו משלם אלא זוז אי נימא דהוי כשומר וחייב בפשיעה הרי השומר בכה"ג חייב ד' זוז ועכ"ח דגזלן אינו חייב אפי' בפשיעה ומוכח כדברי הרא"ש וא"כ מיושב היטב קו' התוס' הנ"ל דמפ' כל שעה לא הי' יכול להביא מגזל חמץ דאיכ"ל כקו' שלי דילמא חייב משום דפשע ולח מכר ועכ"ח הוצרך להביא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ומזה מוכח כדעת הרא"ש דאינו חייב בפשיעה ואז נוכל למילף מהא דגזל חמץ דמשלם כשעת הגזילה ובזה נכלל ג"כ פשטות לשון משלמין כשעת הגזילה כמ"ש התוס' שם ומיושב שפיר קו' התוס'. ועכ"פ לפי הנ"ל נראה לכאורה דיש פלוגתא אי גנב חשיב כשומר וחייב בפשיעה או לא

ב) וכפל חייב השומר על כל ענייני מטלטלין לא ממעטי' אלא עבדים ושטרות וקרקעות ובריש מרובה ממעטי' משמלה ג"כ דבר שאינו מסוים והרמב"ם לא הביא זה דדבר שאינו מסוים פטור מכפל ובמ"א ביארתי טעמו ואפשר שטעמו שמפרש כפירוש הרמב"ן המובא בשמ"ק שם דבר שאינו מסוים ממעטי' רק נענין מודה במקצת דבעי' דווקא מידי שבמשקל ושבמדה וכן גונב הקדש ג"כ פטור מכפל וכן ממעטי' שם בריש מרובה בטוען טענת גנב דחייבו התורה אם נשבע ונמצא שהוא גנב דחייב כפל ממעטי' נמי הנך דברים דלעיל ותוס' שם הקשה דל"ל למעט בטוען טענת גנב ת"ל דאינו חייב שבועה ובטוען טענת גנב אינו מחויב כפל אלא דווקא אם חייבו אותו ב"ד לשבע אבל בנשבע חוץ לב"ד אינו חייב וכיון דממעטי' עניינים האלו משבועה א"כ ממילא א"א דיהי' חייבים כפל ותי' דמשכחת לה דנתחייב ע"י גלגול שבועה מיהו בהקדש דלא שייך גלגול שבועה עמדה הקו' ולענ"ד אפשר לומר בלא"ה הקשה התוס' שם בד"ה רעהו דל"ל תרי קראי למעט הקדש וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ומרעהו עיי"ש ולכאורה הו"א ליישב דמשכחת לה שהקדישו בעלים בבית השומר כמ"ש התוספות בב"מ דף ו' דבעלים יכולין להקדישו כשהוא אצל השומר וכן בהיפך אם מעיקרא הי' הקדש בשעת נתינה ופדאוהו הבעלים בבית השומר ובכל גוונא יש חדא מעלה וחדא לריעותא באופן הראשון הי' בשעת נתינה כי יתן איש אל רעהו והו"א דחייב אע"ג דהשתא בשעת גניבה הוא של הקדש קמ"ל וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש וממקרא הזה לא נוכל למעט אם הי' רק מעיקרא הקדש ובשעת גניבה לא הי' הקדש דהרי גונב מבית האיש לכך איצטרך גם כי יתן איש אל רעהו דבשעת נתינה הי' של הקדש כן הי' נראה לכאורה ליישב קו' התוס' ואפשר דהתוס' ס"ל דדרשי' בב"ק ק"ו ע"ב גבי קטן שהגדיל דבעי' שיהא הנתינה והתביעה שווין מדכתיב דבר שניהם שאם הי' קטן כשנתן או שנתנו אביו ומת ותבעו הקטן פטור א"כ אפשר ה"נ ממילא ידעי' דבעי' שווין בשעת תביעה ושעת נתינה ולכך לא ניחא להתוס' בתירוץ הזה ובאמת הרמב"ם פ"ב משכירות דין ה' כ' כן בהדיא דבין אם הי' בשעת נתינה או בשעת גניבה הקדש פטור וכ' שם הה"מ דכן איתא במכילתא דיליף מכי יתן איש אל רעהו דבעי' רעהו בשעת נתינה ומישלם שנים לרעהו ילפי' דבעי' בשעת תשלומין רעהו וא"כ שפיר הקשה התוס' דנ"ל וגונב מבית האיש למעט של הקדש והא שפיר ילפי' מישלם שנים לרעהו והוכרח התוס' לתרץ דגם הקדש קרוי איש וארעהו סמך

מ"מ נראה לי ליישב קו' שני' הנ"ל שהקשה התוס' דבהקדש לא שייך שבועה ולכאורה קשה הא משכחת לה בקנו מידו כמ"ש המרדכי בב"מ דף נ"ה בהא דמשני בשכרו לשמור פרה וקנו מידו ובזה מתורץ גם הקו' מבני העיר ששלחו שקליהם דבקנו מידו גם בהקדש חייב שבועה מ"מ לח תי' התוס' כן משום דס"ל כמ"ש התומים בסי' צ"ג דבהקדש לא שייך קנו מידו משום דבעי' דיהא הסודר בכליו של קונה ולא משכחת בהקדש מיהו לפמ"ש איכ"ל דבשעת נתינה הי' של הדיוט וקנו מידו על כל זמן השמירה ולכך אע"ג שהקדיש בנתים נשאר החיוב שבועה גם נגד ההקדש דכל כחו שהי'