מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נו

הנ"ל עכ"ח לא ס"ל כן דאל"כ לא הקשה דיהי' קידושין מצד שלכד"ה הרי לא זכתה בה כלל שהרי אינו ממונו ויוכל כל אדם ליקח. גם הא דאמרי' בכריתות כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו דהוי הפקר דהבעלים הפקירו ג"כ קשה כנ"ל הא גם אם הוא נסקל הא יכולין להנות מהם שלכד"ה ובחי' כתבתי דלעולם איכ"ל שלכד"ה כיון דלא חשיב ממון לענין איסור הנאה ה"נ לא חשיב ממון מסתמא לענין בעלים והיינו מסתמא אבל אם גילה דעתו דאינו רוצה להפקיר הוי לי' בעלים ולכך שפיר לענין קידושין התם בקידושין נ"ו דעכ"ח לפי תי' השני של תוס' גם היא ידעה שאסור בהנאה משום דבתי' הראשון תירצו דלא ידעה וא"כ שפיר איכ"ל דמקודשת כיון דאינם רוצים להפקיר וא"ש. ולכך באותו שעה שידעו הבעלים שהוא אסור בהנאה הוא הפקר ואם רוצים להחזיקו כדי להנות ממנו שלכד"ה הוי קנין חדש וכאילו זכה בו מההפקר ולכך שוב אין יכולין לגבות ממנו חצי נזק וגם מקרי שפיר בעל השור נקי שיצא נקי מנכסיו ומיושבים קושיות הנ"ל

ובלא"ה קשה לי על הא דאמרי' בכריתות כ"ד דשור שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה הרי כתבו התוס' בגיטין מ"ז ע"א ד"ה אדעתא דישראל אפקרי' ואדעתא דנכרי לא אפקרי' דהוי הפקר בטעות והפקר בטעות לא הוי הפקר ואמאי הוי הכא הפקר אין לך טעות גדול מזה שסבר שהעדים העידו אמת ואמאי חשבי' לי' כהפקר ובפ' איזהו נשך בהג"א אות ל"ב מחלק גבי מחילה בטעות אם הוא ביד חברו מועיל דהוי כהפקר וכיאוש מבואר בדבריו דס"ל דבטעות נמי מועיל הפקר מיהו לפמ"ש הנתיבות המשפט בסי' רס"ב ומחלק בין יאוש להפקר דיאוש אינו קונה עד דמטו ליד חברו ובזה מועיל אפילו בטעות יע"ש ויאוש כזה אינו פוטר מן המעשר אבל הפקר גמור דמיד יצא מרשות בעלים גם ההג"א מודה דבעי' שלא יהי' בטעות אלא דלפי"ז עדיין עמדה קו' הנ"ל דהנתיבות בעצמו כ' שם דהוי הפקר גבי שור הנסקל עכ"ח הוי הפקר גמור וצ"ע

ה) המנחת חינוך חקר מדוע אמרי' בב"ק דף מ"א כיון דסקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה ל"ל לא יאכל הא אמרי' ביומא פ' שני שעירים דדחייתו לצוק זהו שחיטתו ואסור לשחוט אמו משום לא תשחטו ביום אחד וא"כ ה"נ כיון דציוה הכתוב סקל יסקל הו"א זהו שחיטתו עיי"ש שהאריך ולענ"ד פשוט כיון דכתיב בקרא וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צויתיך ואכלת ח"ו לומר דאם נדחה ונהרג על אופן שהיא כזביחה שציותה התורה בע"פ כנאמר כאשר צותיך שלמדו חז"ל מזה שהלמ"ס על רוב שנים בבהמה ועל שאר ה' שחיטה בוודאי הוא אסור באכילה והוי נבילה והיינו לענין איסור אכילה אבל לענין אותו ואת בנו דאסר לן הכתוב שלא לשחוט האם ובנה לא מבעי' אם נימא הטעם דקרא כדי שלא יעשה מעשה אכזריות כמ"ש הרמב"ן עה"ת ומסברא חין לחלק אם נשחטו כדינו או לא אפילו אם נתנבלה בידו הי' ראוי לן לומר דהוא בכלל האיסור אלא כיון דאפקה רחמנא בלשון לא תשחטו אמרי' דאם נתנבלה לא מקרי שחיטה וכן לר"ש אם הי' שחיטה שאינה ראוי' לא מקרי שחיטה ומזה ממעטי' דאם לא נשחטה כראוי אינו בכלל האיסור אבל זה חידש לן הש"ס ביומא הנ"ל דזה דווקא אם לא אחשבי' רחמנא לעשותו דווקא באופן ההוא אבל אם ציותה התורה לעשות בה מעשה נבילה ודווקא ע"י אופן זה הוא מועיל א"כ מה לי שחיטה שציותה התורה דווקא לעשותו באופן המקובל כך לענין שעיר המשתלח בעי' דווקא לעשותו דרך דחיי' א"כ הוא דמי לשחיטה דזה אחשבי' רחמנא למצותו וגם זה אחשבי' שע"י דחיי' נגמר הכפרה אבל לענין אכילה והתירא בוודאי בעי' שחיטה והסקילה אינו בא לתקנו לכפרה וכיוצא בזה אלא אדרבה לבערו מן העולם וכאילו לא הי' ואיך אפשר לומר דרחמנא אחשבי' זה לתקונו אדרבה הוא בא לקלקולא ולענ"ד פשוט דאפילו איסור אותו ואת בנו לא שייך בכה"ג כנלע"ד נכון: מצוה נג שהיא מ"ע כ"ב להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה מ"ח ומ"ע כ"א

מצות עשה לדון דין בור שאם חפר או גילה בור שיש בה עשרה טפחים ברה"ר או חפר ברשותו ופתחו לרה"ר או לרשות חברו או חפר ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב לשלם נזק שלם כנאמר כי יפתח וגו' ונפל שמה שור או חמור וגו' שלם ישלם ומשור וחמור ממעטי' אדם וכלים ותוס' בב"ק דף יו"ד ע"א ד"ה שהשור הקשה ל"ל למעט אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו שקנוי לו ומת אסור בהנאה ולענ"ד יש לומר אי קאי על האדם הקרא והמת יהי' לו היינו חיוב וצרכי קבורה יהי' למזיק דהרי שם בב"ק נ"ג אמרי' דאין לפרש והמת יהי' לו היינו ללמד שהבעלים מטפלים דזה כבר נוכל למילף משור דכתיב ג"כ והמת יהי לו והיינו אי קאי רק על שור וחמור אבל אי הוי כתיב סתמא ונפל שמה וקאי גם על האדם הו"א דקמ"ל דצריך ג"כ לטפל והוצאת בקבורה ודווקא לבתר דכתיב שור ולא אדם מוכח דהמת יהי' לו שדרשי' שיהי' קנוי לו

והנה בירושלמי באמת יליף מן והמת יהי' לו למעט אדם ומטעם זה קשה לי דלכאורה דברי ירושלמי סותרין זה את זה המ"ל בפי"ד מה' אבל הביא בשם הירושלמי דשבת פרק המצניע דמת גוי מותר בהנאה וא"כ איך יליף הירושלמי מן והמת יהי' לו לפטור בבור אם נפל שם אדם הרי תוס' הנ"ל תירצו דאיצטרך שור למעט אדם דאל"כ אם נפל שם עבר או נכרי שקנה הישראל אפי' אם מתו שם גופם מותר בהנאה לאחר מיתה ולא נתמעטו מן והמת יהי' לו וזה כדעת הירושלמי המובא במל"מ הנ"ל וא"כ איך יליף הירושלמי כאן לפטור אדם שנפל לבור מן והמת יהי' לו דהרי לדידי' עכ"ח ילפי' מן שור ולא אדם וצ"ע. ואפשר דהירושלמי סובר כר' אחאי ביבמות מ"ה דסובר אפילו בעבד כנעני אין לישראל קנין אלא למעשה ידיו עד שיטבול אותו ואז דינו כאשה וכישראל אם מת אסור בהנאה וקודם שיטבול אין בו אלא קנין למעשה ידיו וא"כ יש להקשות כמו שהקשה בקצוה"ח סי' ת"י דלמאן דדאין דיני דגרמי רק מדרבנן ואפילו למאן דדאין מה"ת וס"ל דווקא גופו חייב בדינא דגרמי אבל בורו ושורו פטור מדינא דגרמי וא"כ בכה"ג בקנוי לגוי בלא"ה פטור דהו"ל מזיק שיעבודו של חבירו כדאי' ביבמות שם כן הקשה הקצוה"ח על התוס' ובזה מיושב קו' דידי הנ"ל אמנם באמת לדעתי אפי' לר' אחאי מ"מ במלחמה לכ"ע קונה הישראל את הגוי דהרי התירה לו התורה יפ"ת ואמרי' בסנהדרין נ"ט ע"א הטעם משום דישראל בני כיבוש נינהו וביאר הר"ן בחי' דף נ"ז דהיינו בקונה קנין הגוף ולכך נפקע אישות שלהם אצל הקנאו במלחמה וא"כ שפיר משכחת לה גם לר' אחאי קנין הגוף ול"ק קו' הקצוה"ח. ובלא"ה לדעתי דמאן דס"ל ק"פ כקה"ג ואפי' לר"א אין דינו כמזיק שיעבודו של חברו ול"ק קו' הקצוה"ח וא"כ שוב עמדה קו' שלי על הירושלמי הנ"ל. ושוב מצאתי במראה הפנים על הירושלמי ריש ב"ק דף ג' ע"א שהקשה ג"כ כן והאריך בפלפול אי עור המת אסור בהנאה מדברי התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה ומתוס' בנדה דף נ"ה ד"ה שמא יעשה וגוף הסברא שכ' התוס' שם דאפשר לומר דעור המת מותר מדיליף מעגלה ערופה וע"ע מכפרה דכתיב בה כקדשים קשה מדברי התוס' בקידושין נ"ז ד"ה כפרה שהעלו דרק מחיים ילפי' מכפרה דכתיב כקדשים דנאסר אבל לאחר מיתה ילפי' דע"ע אסור כהנאה מוערפו שם וא"כ ממ"נ מחיים ג"כ בקדשים אסור העור ולאחר מיתה הא ילפינן מוערפו שם דשם תהי' קבורתה ומיי' מוכח ג"כ דעור אסור וצ"ע ואין כאן מקומו

ב) ועכ"פ אדם ממעטי' מקרא ודווקא אם מת שם פטור בעל הבור אבל אם הוזק האדם שם חייב בעל הבור וגוף הדבר צריך טעם וראיתי בש"מ בב"ק דף י' שהביא בשם גליון משום דאדם מעיין בהילוכו לענין שלא ימות אבל אינו מעיין כל כך בדבר שיוכל להזיק ולכאורה סברתו בנזק כיון דחברו צריך לשלם לו לא איכפת לי' כולי האי משא"כ אם ימות ומאי מועיל לו אם ישלמו ליורשיו ולכך בוודאי רמיא אנפשי' לעיין שלא יפול בדבר הממיתו אמנם גוף הטעם תמו' לי הרי גם בשור קיי"ל דאין חייב עליו אלא בשור חרש ושוטה אבל בבהמה פקחות גם היא העמידה ושמרה עצמה כדקיי"ל בחו"מ סי' ת"י וא"כ ממ"נ בשוטה גם באדם שייך דלא מעיין ובפקח הרי גם בבהמה פטור ועכ"ח דגזה"כ הוא שור ולא אדם וכן מצאתי במזרחי פ' משפטים וכיון דגז"ה הוא וחידוש הוא שחדשה התורה ואין לך בו אלא חידושו ואמרי' דווקא במיתה גלי קרא אבל לא בנזקין כן נלע"ד ותימה על השיטה מקובצת הנ"ל וצ"ע

ג) והנה רש"י פי' בחומש דמשור ילפי גז"ש שור שור משבת לחייב על כל מיני בעלי חיים שנפלו לבור והמזרחי הקשה על רש"י דלמה שבק רש"י הטעם הנאמר בש"ס שם דף נ' דמכסף ישיב לבעליו ילפי' כל מידי דאית לי' בעלים ולי בלא"ה קשה על רש"י כיון דקיי"ל דגם על שור אינו חייב אלא דווקא בשור שוטה או סומא וכיוצא דלא ידע להזהר ולעמוד על נפשו א"כ אינו דמי לשור של שבת אדרבה בשור של שבת כל מיני שוורים ובהמות בכלל וצריך לומר דהלימוד הוא האי כי אורחא והאי כי אורחא בשבת בנייח תליא מילתא שלא יגרמו הבעלים שלא יניחו השוורים וגלי שם קרא דלאו דווקא שור הה"ד שלא יבטל נייח מכל בעלי חיים וה"נ ענין הקרא שלא יגרום אדם היזק לשור שיש בו בעלים ויליף ענין זה מזה דכשם דהתם כל מינים בכלל וה"נ בענין זה בכלל שלא יגרום היזק לשום בעלי חיים שיש לו בעלים וזה שייך בשור שוטה אבל בשור פקח דהוא עצמו גרם הזיקו משום דהי' יכול להשמר שפיר אמרי' דכשם דגבי שבת אם מעצמו עובד ולא הבעלים גרמו