מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נה

פטור ואין לחלק ולכך קאמר דעכ"ח דלא כר"ש אבל הרמב"ם קאי לדידן דקיי"ל כרבא דאפי' נתכוון לחתוך היתר וחתך איסור הוי מתעסק וא"כ איכ"ל דבאדם לר"ש ירדה התורה לסוף דעתו הוא אומר מותר פ"ז כנ"ל משא"כ על חבירו והוי מתעסק וזה גילה לנו התורה בקרא דוארב לו משא"כ בשור דלא שייך זה אפי' לר"ש חייב וא"ש פסק הרמב"ם ואין כאן סתירה וא"ש: מצוה נב להרמב"ם היא מצוה נ"ב. ולהרמב"ן היא מצוה מ"ז שהיא ל"ת ל"א להרמב"ם ולהרמב"ן היא ל"ת כ"ז

ל"ת שלא לאכול ושלא להנות משור הנסקל ואף בהמה חי' ועוף בכלל שנאמר סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו והמעי"ח הקשה מדוע לא מנה הרמב"ם זה דסקל יסקל השור למ"ע בפ"ע דהרי הוא לא מנה ובערת הרע מקרבך למצוה בפ"ע ונראה לי ליישב עפ"י מ"ש הריטב"א בקידושין נ"ו ע"ב ליישב קו' התוס' דהקשו דילמא מיירי בבן פקועה ותי' עכ"ח סקל יסקל משום קנס דבעלים דהבהמה לאו בת עונשין היא ואפי' מיירי בבן פקועה מוכח דאסור דא"כ מאי קנס עיי"ש וכיון דהוא רק קנס לבעלים א"כ הוא בכלל המ"ע הנ"ל לדון בדין נזק השור וכפי חילוקיו בין תם למועד ובין נוגח בהמה או אדם או עבד, אלא שדברי הריטב"א צריכין ביאור קצת דדלמא טעמא דקרא הוא משום דבא תקלה ע"י השור לכך הוא מושנא ומתועב כמו כל דבר שבא תקלה וקלון על ידו כדאית' בסנהדרין דף ל"ה דאיכ"ל משום תקלה חייבים להרוג את הבהמה מיהו באמת שם היא איבעי' דלא איפשטא אי תרתי בעינן ובבעלי חיים חס רחמנא עליי' דעל תקלה לחודא לא חייבה התורה להורגה לכך כ' הריטב"א דהוי רק משום קנס וא"כ שפיר יש לומר דמש"ה לא מנו זה למ"ע בפ"ע

ועפי"ז יש ליישב דברי הה"מ פ"י מנזקי ממון דין ז' שכ' ליישב הרמב"ם דפסק שור של אדם טרפה פטור וסתם דאפי' הרג בפני ב"ד פטור והקשו ע"ז הא גבי אדם אמרי' בסנהדרין ע"ח דבפני ב"ד חייב אפי' טריפה ותי' הה"מ שם דגבי בהמה ליכא מצות ובערת הרע והקשו עליו דהרי מבואר ר"פ שלוח הקן דף קל"ט דהקשה שם בעוף שהרג את הנפש אי דלא גמיר דינו הא מצוה עליו להביאו אל הב"ד שנאמר ובערת הרע מקרבך ולהנ"ל נ"ל ליישב דהרי לכאורה על הריטב"א קשה סוגי' הנ"ל דאיך אמר הריטב"א דהוא רק משום קנס דבעלים והרי בגמרא הנ"ל מבואר דהוא משום ובערת הרע וצ"ל הפי' דהרי הטעם ותכלית של הקנס כדי שהבעלים ישמרו וישגיחו על שורם שלא יבוא פעם אחרת תקלה על ידי הבעלים זה כוונת הש"ס דהמצוה להביא העוף שהרג לב"ד לדון בפני הבעלים כדין דצריך שיבוא בעל השור ויעמוד על שורו ועי"ז יבוער הרע שתפול עליהם אימת ב"ד ואזהרתו ולא יבוא שוב תקלה על ידיהם והיינו כוונת הש"ס ובערת הרע לא שהשור יקרא רע אלא שעי"ז יתבער הרע מבני אדם שיתפרסם ויהי' פום בי' וקול ויזהרו לשמור בהמתם וממונם שלא יזיק וא"כ דברי הריטב"א ודברי הש"ס עולים בקנה אחד דבאמת משום קנס הוא אזהרה ועכ"ח צריך לפרש כן דאל"כ אינו מובן כיון דמיירי בעוף בורח ומופסד מהבעלים וא"כ מאי קנס הוא להבעלים שיהרגנו שהרי בלא"ה אין לו בו כלום אלא עכ"ח הוא רק כדי שיחרדו הבעלים ובזה נראה ג"כ דמדויק שם דאם כבר נגמר הדין אין מצוה להביאו לב"ד לסקלו וקשה אמאי אבל להנ"ל א"ש כיון שהחרדה של שעת גמר דין כבר נעשה ומופסד ג"כ הוא מהבעלים לכך ליכא שוב מצוה של ובערת הרע וא"כ נראה דזה כוונת הה"מ הנ"ל שכ' דגבי בהמה ליכא מצות ובערת היינו דבהמה מצד עצמה אין עלי' מצוה ובערת והחיוב הוא רק משום קנס דהבעלים כדי שישמרו לעתיד ולכך אם הבעלים הם טריפה והתורה חסה על הטריפה ולא חייבתו ולכך ס"ל לרמב"ם אפי' בפני ב"ד אם הרג השור פטורים מלסקלו כיון דבעליו טריפה והטריפה אינה חי' או מתנוול והולך כן נלע"ד לפרש הה"מ ובחי' כתבתי באופן אחר

ב) וכבר כתבתי לעיל כמיתת הבעלים כך מיתת השור והחמירו חז"ל דבשור בעי' דווקא ב"ד של כ"ג וכ' הב"ח הביאו הטו"ז יו"ד סי' קנ"ג דמטעם זה בהמה הנרבעת מגוי הא ב"נ נידן בדיין אחד גם בהמתו כן וממילא גם בזה"ז היא נאסרת והח"צ בשו"ת סי' פ"ד השיג עליו כיון דבגמר דין נאסר א"כ בעי' דווקא כמו בישראל ב"ד של כ"ג והמנחת חינוך השיג עליו והקשה מסנהדרין ט"ו ע"ב אמר ר"ל גבי ארי וברדלס כיון דאין צריכים לגמור דינם הוי כגמר דין יעו"ש ולענ"ד מלשון הש"ס משמע להיפוך שהרי התורה החמירה בהריגת אדם דבעינן דווקא ב"ד של כ"ג כדי שיצא הדין לאמתו וע"י רבים דין ברור יותר וכיון שגם השור להרגו ולאסרו בעינן כ"ג משום דהתורה חסה גם על בע"ח כדאי' בסנהדרין נ"ה הנ"ל ובפירש"י וא"כ בעי' בשור ב"ד של כ"ג משום דחס כפירש"י שם וגם לענין איסור עכ"ח כן היא ובעי' דווקא שיהא דבר ברור ואמת לאמתו וא"כ שפיר כ' הח"צ דלענין להרוג ולאסור השור בעי' גם בשור הנרבע מגוי לאסרו דווקא ב"ד של כ"ג דאל"כ אוקי אותו בחזקת פטור ובחזקת כשרות וכן משמע מלשון הגמרא ט"ו הנ"ל דדווקא דוב וכיוצא שהדבר ברור שהם הרגו אדם כדאי' בגמרא כאלו נגמר דינם דמי לכך הם אסורים שהם מועדים מתחלת ברייתן משא"כ ע"י דיין אחד כנלע"ד

ג) השור הנסקל והה"ד כל חי' ועוף אסורים בהנאה אפילו עורם ושערם והמעיי"ח רצה ליישב הרמב"ם שהקשה עליו היש"ש דלא הביא דהנאת עורו אסור וצידד המעיי"ח ליישב דבאמת הרמב"ם סובר דהנאת עורו מותר עיי"ש ולענ"ד דבר זה קשה לומר דהרי אמרי' בכריתות דף כ"ד דעידי שור הנסקל שהוזמו כל הקודם בו זכה בו ופסקו הרמב"ם בפי"א מנזקי ממון דין י"ג ואי נימא דעורו ושערו מותר בהנאה איך הוא הפקר הלא הנאת עורו ושערו טובא שוויי' וכ"ש דיש לומר כיון דעורו שלו נקנה לו גם הבשר וכן נראה מדבריו ספ"ד ממ"א וכ"ש לפמ"ש הלח"מ בפי"ד מאבל דין כ"א דהרמב"ם פסק כרנב"י ספ"ק דעירוכין דשער אשה הנהרגת מותר והיינו מטעם דבמיתה תלי' מילתא משא"כ בשור בגמר דינו תליא מילתא וא"כ כ"ש עורו ונראה דלר"נ דסובר דמסברא ילפי' דשערו אסור בהנאה כיון דהגמר דין גורם ולא קאמר משום דכתיב את בשרו את הטפל וגם לא מדכתיב ובעל השור נקי יצא פלוני נקי וכו' אלא מסברא א"כ מכ"ש דעל הנאת עורו ל"צ קרא ואמרי' דגמר דינו אסרו וא"כ קשיא מאי פריך בב"ק מ"א על ר"ע ואינך דיליף נקי לדרשא אחרינא הנאת עורו מנ"ל ובשלמא בעירוכין שם דלכאורה ג"כ קשה מאי פריך מ"ש שור מאשה דלמא שור גלי קרא בהדיא מבעל השור נקי איכ"ל דלא רצה לאוקמי כתנאי דלמאן דיליף מאת בשרו איכ"ל דשער לא מקרי טפל לבשר אלא טפל לעור וזה לא נתרבה אבל בב"ק קשיא מאי פריך ודוחק לומר דהסוגיא קאי דווקא לרב דפליג על רנב"י שם בעירוכין והנלענ"ד דעיקר הקושיא כיון דבשרו מיותר ועכ"ח בא לדייק להתיר עורו אמנם זה למאן דיליף שוחטו לאחר שנגמר דינו דאסור מדלא כתיב לא יהנה ומיותר בשרו ויש לומר דבא למעט עורו ושערו קמ"ל בעל השור נקי אבל לאידך לישנא דלא ס"ל דהוי מצי למיכתב לא יהנה ונראה הטעם של אידך לישנא דפליגא בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' דלישנא בתרא סובר דאין לוקין על הנאה ולא מצי למכתב לא יהנה ועכ"ח יליף מבשרו אע"ג דעבדי' כעין בשרא אסור ואינו מיותר וממילא איכ"ל כרנב"י בעירוכין דמסברא העור והשער נאסרים בהנאה ולכך הרמב"ם דפסק כל"ב דאין לוקין על הנאה ושוחטו לאחר שנגמר דינו ילפי' מבשרו ואינו מיותר ול"צ קרא כלל על הנאת עורו כדרנב"י בעירוכין

וכן יש לומר לפמ"ש התוס' בב"ק מ"א ד"ה אינו יודע וכו' דהגמ' נאמרה רק לרווחא דמילתא דס"ל דבן פקועה בעי שחיטה אבל לדידן דקיי"ל כר"י דבן פקועה מותר בלא שחיטה ואינו מוכח מקרא דסקל יסקל דאסור כנבילה דבן פקועה ואיצטרך לא יאכל לאיסור אכילה והנאה ואינו מוכח דבשוחטו ג"כ אסור אלא מלשון בשרו ואינו מיותר לדייק להיתר עורו ושערו ולכך לא הוצרך הרמב"ם להביא קרא על איסור הנאת עורו ושערו והש"ס קאי אליבא דר"מ. הנה בדברי הריטב"א הנ"ל יש לי קושיא דקשה להבין דמדכתיב סקל יסקל דהוא קנס ממילא ידעינן דהוא אסור דאל"כ אינו קנס עיי"ש לא הבנתי דבר זה דהרי עדיין לא ידעי' ואכתי אצטרך לא יאכל ללאו וצ"ע

ד) והנה בפסחים כ"ד אמרי' דשה"נ אינו אסור מה"ת שלכד"ה ולי צ"ע למ"ד דיליף מבעל השור נקי שיצא נקי מנכסיו משמע דאין לו שום הנאה אפי' שלכד"א וגם בב"ק מ"א ע"ב דפריך שם למ"ד דיליף מבעל השור נקי לחצי כופר למה לי קרא כיון דאינו משתלם אלא מגופו א"כ לימא לי' הביאו לב"ד וישתלם לך וקשה כיון דשלכד"ה מותר ובתוס' קידושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה מבואר דהנאת שלכד"ה שייכי ג"כ לבעלים ואין אחר רשאי לגזול ממנו וכן כתבו התוס' בפסחים כ"ט רע"ב לענין הקדש דמשכחות לה להנות שלכד"ה וא"כ גם בתם שייך שיהא ממון למזיק מגופו ואיצטרך קרא לפטור מחצי כופר ומאי פריך וצ"ע בוודאי לר"ת דסובר בתוס' סנהדרין פ' שור הנסקל אינו אסור בהנאה מחיים וכבר הביאו התוס' שם דאפ"ה אין לו בעלים ומכרו אין מכור משום דהחיוב שלא לענות דינו ולהביאו מיד לב"ד ולסקלו א"כ דאין לו בעלים פריך שפיר הביאו לב"ד וישלם לך, אבל לאחר שכבר סקלו אי מותר בהנאה שלכד"ה ויש לו דמים שייך לבעלים לא ידעתי מאי פריך הביאו לב"ד ובצל"ח ספ"ק דפסחים בהשמטות כ' דאפי' אי מותר בהנאה מ"מ אינו שייך לבעלים אבל התוס' בקידושין נ"ו