מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נד

מתנת כהונה ומשלחן גבו' קזכי עדיין עמדה קו' הקצו"ח הנ"ל ונראה דכשם ששלמים יכול למכור על לאחר שחיטה ה"נ בבכור נהי דמסיק דמתנת כהונה ומשלחן גבוה קזכי וגם מתנת כהונה אינה שלהם מ"מ אם נפל בו מום דלא הוי ממון גבוה הרי יש לכהן בעליו זכות גדול בו שאפשר שלאחר זמן יפול בו מום ויהי' שלו וזכות כזה נראה אע"ג דהוי ספק נראה דהוי ממון כמו שיש לאשה זכות בכתובה הואיל ולאחר שתתאלמן או שתתגרש יהי' הכתובה שלה ויכולה למכור מעכשיו והפ"י בפסחים כ"ט ע"ב תמה על הא דאמרי' התם בחד לישנא באוכל חמץ של הקדש ולאחר הפסח הותר חשיב להו גורם לממון הא בכה"ג הוי ממון ממש כיון דלאחר זמן יהי' לו זכות ממון ואפשר דבאמת פליגי שם הנך תירוצים דש"ס ונהי דמ"מ איכ"ל דאינו יכול למכרה על לאחר שיפול בו מום דהוי כדבר שלב"ל לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הא קיי"ל בחו"מ סי' ר"ט דהיכא דתפס אדם מקנה דשלב"ל עיי"ש בש"ך ובקצו"ח ונראה דזה תלי' בב' טעמים שיש על הא דא"א מקנה דשלב"ל אחד משום דאין להקנין מקום לחול א"כ ה"נ כיון דאין בידו לעשות בו מום והטעם השני איתא בב"מ דף ט"ו משום דלא סמכה דעתו ולפי"ז היכא דתפיס דסמכה דעתו שפיר איכ"ל דמועיל וא"כ יש ליישב גם בבכור ומעשר הסוגיא בב"ק דף י"ב דפריך מבכור דאמר ר' נחמן דווקא בזה"ז מוכרין ס"ל הטעם דשלב"ל משום דאין לו מקום לחול ולכך מסיק דמתנת כהונה שאני אבל הרמב"ם איכ"ל דס"ל כסוגיא דב"מ דף ט"ו דהטעם משום דלא סמכה דעתו וא"כ היכא דתפס מהני אפי' בבכור ואפשר אפי' במעשר דיכול למכור על לאחר שיפול בו מום ושפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי דבין שלמים ובין בכור ומעשר הוי ממון בעלים וחייבין הבעלים בנזקיו ועיי"ש במה שכתבתי לעיל במצוה י"ח ובחידושי

ב) ודווקא בשור של הדיוט ושל ישראל אבל שור של ישראל שהרג לבן נח פטור מה"ת ושור של ב"נ שהרג של ישראל אפי' תם משלם נזק שלם או משום קנס או משים קרא וימודד ארץ כדאי' בב"ק דף ל"ח ובס' מנחת חינוך הקשה איך פריך שם דמרעהו נילף שור של ב"נ שדחף של ישראל יהי' פטור לגמרי לרמב"ן דסובר בפי' החומש בפ' וישלח דב"נ מצווים על הדינים כמו ישראל א"כ כיון דב"נ לב"נ חייב איך סק"ד דב"נ לישראל יהי' פטור ולענ"ד אפי' לרמב"ן הנ"ל דווקא בדינים הם חייבים שלא לגזול ושלא לעשוק וכיוצא אבל דבר תשלומין דהוא רק משום קנס דהא קיי"ל פלגא נזקא קנסא בוודאי אין הב"נ מוזהר דרק לישראל נאמר ואפי' על שמירת בהמתו שלא תזיק לאחרים אני מסופק אי ב"נ מוזהר אפי' להרמב"ן ובקרא כתיב רק מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל שלא יגזול הוא אבל שישמור הוא שלא יגזלו את אחרים בזה קידש השי"ת רק את ישראל לשמר גם אחרים ועיי' בתוס' ע"ז כ"א אי ב"נ מצווה על לפני עור ונראה דכ"ש על בהמתו. אמנם אפי' מצווה לשמרם אם לא שמרם הוי רק שב ואל תעשה ואין ב"נ מחויב על שוא"ת אפי' במצות שלהם כמ"ש הרמב"ן בחומש הנ"ל וא"כ נראה בוודאי ב"נ לב"נ אינו מחויב לשלם עבור היזק שורו כנלע"ד. מיהו תינוק שנמצא והוא ספק ב"נ וספק ישראל אמרי' ספ"ק דכתובות דהיכא דהוי פלגא ופלגא משלם מחצה מדינא ובס' מנ"ח הביא קושיא אמאי חייב הא הוי עדות שאא"י להזימה ולענ"ד בספק עדות שאאי"ל גבי ממון חייב מה"ת לשלם דהרי בכל ספק ממון הביא בכנה"ג בשם הרי"ב להקשות למה אינו חייב בספק גזילה ותי' דגם אצל חבירו הוא ספק אסור ועי' בקונטרס הספיקות וא"כ היכא דאיכא עדים אע"ג דאין יכול להזימם הא לענין איסור לא צריך שיהי' יכול להזימו וא"כ אצל חבירו שעדים מסייעין לו בוודאי אין חשש איסור ואצל המזיק הוא ספק איסור ולכך חייב לשלם מצד ספק את החצי נזק כנלע"ד. ויותר נ"ל ליישב דאיירי בראוהו ב"ד ביום שנגח שור של ישראל ולא תהי' שמיעה גדולה מראי' ודנין עפ"י ראייתן עוד משכחת לה שלאחר שבאו עדים הודה בעצמו ולא חשיב מודה בקנס בכה"ג כיון דמחמת עדים הודה כדאמר שם ראבר"ש בב"ק דף ע"ה דאם ראה עדים ממשמשין ובאין והודה ל"ח מודה בקנס וכ"ש בכה"ג אם הודה לאחר שבאו עדים ושפיר משכחת לה לחייב ח"נ. והנה אנן קיי"ל כר"ע בב"ק ל"ג דיוחלט השור ולדעת התוס' והרא"ש והטור אין המזיק רשאי להשתמש בו אא"כ יתן שכר לניזק אפי' קודם העמדה בדין ולרמב"ם דווקא משעת עמדה עיי' בחו"מ סי' ת"ו ובקצוה"ח שם ונראה לי טעם לדעת הטור וסייעתי' משום הואיל ואם רצה להעמידו בדין מיד יהי' מוחלט לו ולכך אפי' אם עדיין לא עמד בדין הוי כשל ניזק דמסתמא מזדקק לי' בי דינא ולא שייך לומר מי יימר כיון דהוא מצוה וניהו דרשאי המזיק להשכירו דהוי כמו השבת אבידה בדבר שעושה ואוכל המצוה עליו להשכירו שיעשה ויאכל הכי נמי אבל השכר הוא של ניזק וניהו דאנן קיי"ל פלגא נזקא קנסא מ"מ נפקא מיני' אם תפס

ג) והנה בב"ק דף ע"ד ע"ב אמרי' דהאידנא אפי' אם הודה בקנס לא מקרי הודאה דבעי' הודאה דווקא בב"ד והשתא אין ב"ד סמוכים וכן אם הודה שלא בפני ב"ד אינו פטור והש"ך ביו"ד סי' רס"ז סקנ"ב הקשה משם על הרמ"א שכתב שם דבזה"ז אם הודה האדון אינו יכול להשתמש בעבדו דהעבד תופס בעצמו א"כ אמאי אמרי' בגמרא שם דהיכא דהודה שלא במקום ב"ד כגון ר"ג דהודה שסימא את עין טבי עבדו לא הועיל הרי העבד תופס בעצמו עיי"ש שהאריך ולענ"ד נראה ליישב דהרי בלא"ה אמרי' לעיל ע"א דקנס אינו חייב עד שעמד בדין וגמרו דינו א"כ היכא משכחת לה תפיסה וכבר השיג כיוצא בזה הראב"ד פ"ב מגניבה דין י"ב על הרמב"ם ותי' המ"מ משום דנגמר דינו על הקרן מועיל גם לד' וה'. וזה לא שייך כאן ועמדה הקו' ונראה דרש"י פי' בדף ע"ד ע"א הטעם דילמא מודה ויפטר ותוס' שם הקשו עליו בקנס בלא"ה לא מקרי ממון עד שיגמור הדין ונראה לתרץ עפ"י דברי תוס' ב"ק ל"ג ע"ב דגבי שן ועין גלי לן קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושנו מזה ילפי' דזכה בגופו מיד ולכך פירש"י רק משום שמא יודה וזה שייך בזמן דאיכא ב"ד סמוכים אבל בזה"ז דלא שייך מודה בקנס ונפטר כיון דליכא ב"ד סמוכין ממילא נשאר החיוב אפי' בלי גמר הדין וכיון דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי יכול לתפוס ומיושב דברי הרמ"א מיהו תי' זה מספיק רק על הרמ"א הנ"ל אבל על הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' א' שכ' דגם בשאר קנסות אם הודה מעצמו מועיל קנסא עמדה הקו' ונראה דהרי כבר כתבתי שהראב"ד הקשה מדינא דגמ"ד ותי' המ"מ דכיון שבאו עדים סגי וכוונתו כיון שעל גוף המעשה הי' העמדה בדין אע"ג דעל ד' וה' לא נגמר חשוב כמו נגמר א"כ גם בהודה מעצמו והועיל הודאתו בגניבה על הקרן הוי כעמד בדין על הקרן אע"ג דלא עמד על הקנס כיון דלא משכחת בזה"ז מודה בקנס פטור והודאת בע"ד כמאה עדים דמי שפיר יכול לתפוס אבל גבי עבד דלית בי' אלא קנס וממ"נ כיון דליכא עדים מקרי לא עמד בדין כלל ולא מקרי לשום דבר עמד בדין ולכך לא יוכל לתפוס גבי עבד ואין דברי הש"ך סותרין אהדדי ובח"מ סי' א' סקט"ז סתם כסמ"ע דמועיל תפיסה משום דהודאתו הועיל לענין ממון וקרן אבל ביו"ד רס"ז סק"ב השיג על הסמ"ע שם מיירי בעבד דלא שייך ממון כלל ולכך ס"ל דהודאתו לא מהני שיהיה יכול לתפוס כנלע"ד ליישב דברי הש"ך וקושיות הש"ך על הרמ"א

ד) ואם הרגו בהמה חי' ועוף לאדם חייבים סקילה דווקא בכיוונו להרוג בן חיובא אבל בכיון להרוג את הטריפה או הגוי והרגו בר ישראל פטור דילפי' מדכתיב גם בעליו יומת כמיתת השור כך מיתת הבעלים וכבר תמהו על הרמב"ם דפסק בפ"ו מנזקי ממון דאם כיון השור להרוג את ישראל זה והרג ישראל אחר חייב ובב"ק דף נ"ד דייק מזה דלא ס"ל כר"ש בסנהדרין דף ע"ט ובפ"ד מחובל ומזיק מבואר מדברי הרמב"ם דפוסק כר"ש וכרבי שם דאינו מתכוון על ישראל זה חייב רק ממון וא"כ קשה אפילו בשור שנתכוון להרוג ישראל זה והרג ישראל אחר יהי' פטור השור ונלע"ד ליישב דהרי קיי"ל בכה"ת כולה מתעסק פטור היינו לאביי בשבת דף ע"ב אי נתכוון לעשות דבר אחר במכוון להגבי' התלוש וחתך המחובר ולרבא גם בכיון לחתוך התלוש וחתך המחובר ולדעת התוס' בשבת ע"ב ע"ב אפי' על אותו דבר עצמו אלא שסבר שהוא תלוש והי' מחובר פטור לרבא אבל אם כיון על דבר איסור לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לאביי ורבא חייב רק בשבת ס"ל לשמואל דגם בכה"ג פטור דבעי' מלאכת מחשבת כדאי' בכריתות י"ט וא"כ בנתכוון להרוג ישראל זה והרג ישראל אחר מסברא יש לנו לחייבו ולא חשיב מתעסק וכ"כ הרמב"ם פ"א משבת דין יו"ד וא"כ דבריו סותרין על מה שכתב בפ"ד מחו"מ כר"ש דפטור בכה"ג וצ"ל שאני הכא דגלי קרא דכתיב וארב לו שיתכוון לו ואפשר לומר לר"ש טעמא דקרא דפטור בכה"ג דירדה התורה לסוף דעתו כיון דרוצה להרוג דווקא זה ולא אחר עכ"ח דע"ז הוא אומר מותר וחושב לזה כרודף וכבא להרגו וכיוצא כעין שהי' באחי יוסף וא"כ לפי מחשבתו הוי כמתכוון לחתוך התלוש וחתך המחובר שכיון לעשות ההיתר לפי מחשבתו ועשה האיסור ולפי מחשבתו הוי כמתעסק ופטור מה שחטא בו כעין זה יש להסביר טעם דר"ש וזה שייך באדם אבל בשור דלא שייך זה גם לר"ש ראוי לשור לחייב בנתכוון להרוג זה והרג את זה והתוס' בסנהדרין ע"ח ע"א כתבו דהיכא דיש טעם דדין דאדם לא שייך בבהמה לא אמרי' ההיקש דבהמה לאדם ואפי' לר' אשי נראה דכאן במתכוון לאיסור לכ"ע חייב ובבהמה דהכל איסור לא שייך היקש וא"כ קשיא על הא דאמרי' בב"ק מ"ד ע"ב דמוקי הא דנתכוון השור להרוג את זה והרג את זה דלא כר"ש ולפי הנ"ל איכ"ל דגם ר"ש מודה גבי שור וצ"ל דשם קאי הסוגיא לאביי דסובר מתעסק לא נקרא אלא דווקא בנתכוון למלאכה אחרת דהיינו להגבי' התלוש וחתך וא"כ גם באדם לא נקרא מתעסק אפי' לפי הסברא הנ"ל ועכ"ח דלר"ש גזה"כ הוא וא"כ גם בבהמה