מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נג

מני' דלולא דאמרי' דאם כבר נערפה ג"כ חייב מיתה לא הי' צריך קרא דרוצח בעי' סייף כדלעיל וא"ש הפירוש דרש"י כסוגיא דכתובות

ב) והנה מיתת סייף רמז השי"ת במכה עבד שמיתתו בסייף אם לא עמד יום או יומים וללמוד ממנו ק"ו שהורג ישראל ג"כ חייב סייף שהיא חמורה מסתם מיתה שנאמר במכה ישראל ולכאורה קשה ע"ז הא אמרי' אין עונשין מן הדין ואע"ג שבלא"ה מגיע לו מיתה מ"מ לענוש אותו במיתה חמורה נראה דג"כ שייך כלל הזה דאין עונשין מה"ד כיון שמגיע לו מיתה קלה אין רשאין לדונו במיתה חמורה שנאמר ואהבת לרעך כמוך ואיך נחייב לבר ישראל במיתת סייף מק"ו וצ"ל דהוי רק גילוי מילתא בעלמא כמו שתירץ אביי בסנהדרין ע"ה לענין בתו ובת בתו שהרי חיוב עבד כנעני הוא רק משום שנכנס לכלל ישראל וקיבל עליו המצות שהנשים חייבין בהם וא"כ כ"ש מי שכולו ישראל דהוי בכלל מאתים מנה ואדרבה נראה שמטעם זה כתיב העונש הזה גבי עבד ללמדנו שאפי' על ישראל רשע ג"כ הוא מחויב במיתה ההוא כל זמן שהוא בגדר ישראל והוא בכלל דלא מעלין ואין מורידין

נ) הרמב"ם כ' ופסק דדווקא אם הכהו בשבט הוא בדין יום או יומים אבל אם הכהו בסייף אפי' אם עמד יום או יומים חייב ובס' אור החיים עה"ת הקשה דמ"ש דהרי גם בשבט עכ"ח ביש בו כדי להמית דאל"כ אפי' בישראל פטור וכיון שיש בו כדי להמית מה לי סייף ומה לי שבט ולענ"ד ל"ק ומוסבר עפימ"ש הרמב"ן עה"ת דלכך נקט בשבט בב' ובפתח דהיינו בשבט הידוע שרגיל האדון להכות את העבדים בהם שצריך להראות להם להפחידם אבל אין רשאי להכותם בשבט ההוא מכת רוצח אלא שרשות בידו ליקח שבט ההוא שמצד היראה יעשו כראוי וכיון שתחלתו ברשות דהיינו שרשות בידו ליקח שבט כזו אפי' אם צריך להכותם בהכאה קלה ובלי כח לכך אפי' אם בא לידי כעס והכה בכח ובמקום שיש בו כדי להמית כיון דתחילתו בהיתר הו"ל כאונס קצת ודנו אותו התורה ביום או יומים אבל אם לקח סייף בידו שאין לו רשות ליקח אותם בידו שלא התירה התורה אלא שבט כדי ליראו ולפחדו שיעשה כדין וכראוי עיי' ברמב"ן וא"כ הוי תחלתו פשיעה אע"ג דסופו באונס הא קיי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ושפיר פסק הרמב"ם ומרומז בקרא בשבט בפתח כנ"ל. ומטעם זה נ"ל להסביר טעמא דר"א דס"ל דבעי' כספו המיוחד דבשלמא אם אם הוא מיוחד לו רשאי הוא להכותו בהכאה פשוטה אבל אם אין לו אלא קנין פירות או קה"ג ואינו מיוחד לו אינו רשאי להכותו אפי' בהכאה פשוטה שעי"ז מכחישו ומפסיד לחברו וכן בשן ועין דכתיב עבדו המיוחד לו ג"כ מטעם זה דכשם אם סימא עין עבדו של חברו חייב לשלם ה"נ אם אינו מיוחד לו אין רשות להכותו ואם סימא או הזיקו בדבר אחר חייב לשלם ולפי"ז לכאורה קשה איך דימה בב"ק דף צ"א ע"א להא דר"א דין דאמימר דאיש ואשה דמכרו בנכסי מלוג דהתם לא שייך טעם הנ"ל ונראה דבזה באמת פליגו ב' הסוגיות בב"ב דף נ"א באמת אמרי' דלא דמי האי דאמימר להא דר"א היינו מכח קו' הנ"ל אבל בב"ק סובר דלא דרשי' טעמא דקרא אפי' לספק לכך מדמה ובזה מיושב היטב קושי' שהביא הב"ש בסי' צ' סקנ"ה על הרמב"ם עיי"ש ותבין

ד) והנה המנחת חינוך האריך בכאן בהא דקיי"ל דעבד דינו יום או יומים היינו דווקא אם הוא כולו של האדון אבל אם הגוף לאחד והפירות לאחר קיי"ל כר"א דבעינן עבדו המיוחד לו וכספו המיוחד לו ושניהם אינם בדין יום או יומים ובתוך דבריו פלפל באם הי' לאחד קנין דרבנן כגון משיכה לר"י אי מועיל להיות כספו ורצה לפשוט מהא דאמרי' בב"ק דף צ' דעבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה למ"ד קנין פירות כקה"ג אע"ג שקנין פירות גופא אינו אלא מדרבנן אפי"ה יוצא לחירות ומותר בשפחה לדעת התוס' דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה עיי"ש ואני כתבתי במ"א דאפשר לומר דהאידנא שכבר תקנו חכמים שהפירות הם לבעל והאיש נושא את האשה אדעתא דהכי אפילו נימא דאדעתא דתיקון רבנן נשאה מ"מ הקנין הפירות הוא לבעל פתה מצד שהיא עצמה זכתה לו וכאלו הוי מכר או מתנה על ידי הזכיות שמחוייבין זה נגד זה וכחליפין וכדאי' גבי ר' גידל ר"פ הנושא כיון דמחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי וא"כ הפירות הם לבעל עכשיו מדינא וא"כ אין ראי' מהתם דקנין דרבנן מועיל לענייני תורה. אלא לענין פלפול שרצה ללמוד מעבדי מלוג שמשיכה אפי' היא דרבנן מועלת כאן לענין יום או יומים נראה לי ג"כ כפי מה שכתבו האחרונים במק"א וגם אני כתבתי כן במק"א ושורש הדברים הוא ברשב"א בגטין ל"ו וביש"ש שם דלכ"ע הפקר ב"ד הפקר הוי מה"ת וגם ר"א מודה לר' יצחק שם דהוי הפקר אלא הא דמוסיף מה אבות מנחילין כן הב"ד מנחילין דאפי' אם לא עשה שום קנין אחר הפקר ב"ד אפי"ה לר"א הוי קנין לזה שהפקירו הב"ד לו וזה איכ"ל דהוי רק קנין דרבנן אבל סברת הפקר ב"ד הוא סברא מועלת מדאורייתא וכיון דרבנן אמרו שמשיכה קונה מדרבנן בזה הפקירו ממון של המוכר א"כ כשבא שוב ליד הלוקח הרי זכתה רשותו לו דבר של הפקר וחצר קונה מה"ת וקנין דרבנן כזה נראה דלכ"ע מועיל מה"ת כנלענ"ד: מצוה נא מצוה לכ"ע להרמב"ם הוא מצוה נ"א ולהרמב"ן מ"ו. להרמב"ם היא מ"ע כ"א. ולרמב"ן היא מ"ע ב'

מ"ע לדון לנזקי שור שהזיק שלא כדרכו הן לאדם או לבהמה בין אם עשה בנגיחה ובין אם עשה בנגיפה והן שהזיק אדם והן שהזיק ממונו של אדם ושור לאו דווקא אלא הה"ד כל בהמה חי' ועוף הוא בכלל זה ודווקא אם הוא שור של הדיוט אבל של הקדש של קדשי קדשים לכ"ע פטור ובקדשים קלים תליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן והרמב"ם בפ"ח מנזקי ממון פסק בדבר שאין בו מעילה אין גובין ממנו נזק וכ' הלח"מ ליישב הקושיא דקשה על הרמב"ם הא בב"ק דף י"ב ע"ב מחלק בין שלמים בכור ומעשר ותי' דהרמב"ם סובר דריה"ג הוא דיעה שלישית וס"ל דבין שלמים ובכור ובין מעשר הכל נקרא ממון בעלים וכן הבכור שבעליו כהן ולשלמים ולמעשר הבעלים הם ישראלים עיי"ש אבל עדיין הקו' עמדה מן הש"ס דמסיק שם בבכור דהוי מתנת כהונה אף לריה"ג הוי ממון גבוה מיהו על הרמב"ם ל"ק כולי האי דהרמב"ם מיירי בזה"ז ובזה"ז פסקי' דגם הבכור הוי ממון בעלים אבל על מעשר בהמה עדיין קשה וכבר כתבתי לעיל במצוה י"ח בזה ובמנ"ח האריך ג"כ איך אפשר דמעשר בהמה יהי' ממון בעלים כיון דילפי' דלא ימכר ולא יגאל ואיך אפשר דהוי ממונו שלו דבר שאינו רשאי למכור ובשלמים באמת אמרי' בפסחים פ"ט דלריה"ג רשאי למכור ונלע"ד ליישב וליישב ג"כ קו' התוס' בב"ק י"ב ע"ב בד"ה מחיים מי קאמר שהקשו דמאי סק"ד אי מחיים לא אמר לאחר שחיטה מבעי'

ונראה דכבר הקשה הקצוה"ח בסי' ת"ו דאיך אפשר דלריה"ג יכולין למכור קדשים קלים או לקדש כו אשה הרי דרשי' במכות י"ז לא תוכל לאכול בשעריך לאו באוכל קדשים קלים לפני זריקה ובכלל אכילה קיי"ל כר' אבו' דגם הנאה במשמע א"כ בק"ק אע"ג דאין בהם מעילה מ"מ אסורים בהנאה מה"ת כמ"ש המל"מ בפ"א מה' מעילה ע"ש חילוק בין אית בי' מעילה ללית בי' מעילה וכל האסור בהנאה אסור למכור כדילפי' מנבילה או מכור לנכרי הואיל ומותר בהנאה וא"כ איך יכול לקדש בו אשה או למכור והקצוה"ח הניח בצ"ע ועוד קשה לי בתמורה דף ה' אמרי' לרבא הוא דכתיב בחרמים בא ללמד דווקא בחרמים אסור למכור משא"כ בכור אע"ג דכתיב גז"ש ממעשר דכתיב בי' ג"כ לא ימכר וקשה הא במעשר עצמו אמרי' בבכורות ל"א דלאחר שחיטה או ביש בו מום מותר למכרו מה"ת וא"כ עכ"ח דמיעוט הוא בא להתיר אפי' מחיים ובלא מום וקשה איך אפשר למכור הבכור מחיים הא בלא מום הוא אסור בהנאה ואין לומר דבא הכתוב לגלות דבדיעבד מהני מכירה הא אמרי' ביבמות ל"ח דאי להתירא לא כתב קרא ונראה לי ליישב דעד כאן לא מצינו דאסור למכור איסור הנאה אלא איסור הנאה שאסור בהנאה לעולם אבל אם יהי' מותר לאחר זמן והוא מוכרה בדמים שישווה אחר שיהי' מותר בהנאה הרי אינו נהנה מן האיסור כעין דמוכר לנכרי חוץ מדמי איסור הנאה שבו לא מבעי' במכרו שיחול המכר או הקידושין לאחר שיותר בוודאי מותר אלא אפילו אם מכרו שיחול מעכשיו נראה כיון דאינו מוכרו בדמים יותר משווי' ואינו נותן לו טפי מטעם זה הואיל וחל מעכשיו אלא שמקדים לו הממון שיהי' בטוח על לאחר זמן ואפי' חשבי' לי' גרם הנאה הרי גרם הנאה אינו אסור מה"ת כמ"ש הרמב"ן והובא בנמק"י ובריטב"א ר"פ השוכר את הפועל ואפי' אי חמץ וע"ז אסורין כה"ג היינו משום דרוצה בקיומו דאסור בחמץ ובע"ז אבל בשאר איסורי הנאה עיי' פר"ח באו"ח סי' ת"נ אין איסור ברוצה בקיומו ולכה"פ מדאוריי' בוודאי אינו אסור בשאר איסורין וכאן בהקדש בוודאי רשאי הוא להיות רוצה בקיומו ובלא"ה אפי' אינו מוכר הוא רוצה בקיומו כדי להקריבו וא"כ איכ"ל דלריה"ג הא דרשאי למכרו היינו אלאחר זמן שיותר לבעליו ול"ק קושיות הנ"ל ואין להקשות אלאחר זמן אין המכירה חל דהוי דשלב"ל זה אינו דהרי התוס' והרמב"ם ג"כ סוברי' כן דלאחר שחיטה קדשים קלים ממון בעלים ולא זכו משולחן גבוה ובידם להניח לשחוט וכל דבר שהוא בידו לא מקרי דשלב"ל וכאן הוא בידו ובוודאי יזדקקו כהנים להקריבו דמצוה הוא עליי' אלא דכ"ז שייך בשלמים ובמעשר בהמה ואי נימא דלאחר שחיטה הוי ממון בעלים אבל אי נימא דלאחר שחיטה הוי ג"כ ממון גבוה א"כ מכ"ש מחיים דהוי ג"כ אסור בהנאה וכקו' הקצו"ח הנ"ל וא"כ מיושב קו' התוס' ופריך שפיר אי מחיים מי הוי ממון בעלים והיינו דקאמר מחיים מי קאמר. וכל הנ"ל שייך בשלמים אבל בבכור דהוא