מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נב

משום יצא מב"ד זכאי וסיפא דקרא מיירי באמדוהו אותו למיתה וחי' ולכך ונקה המכה אבל באמדוהו למיתה והוקל חליו ואמדוהו לחיים ושוב מת אינו פטור לרבנן דאמרי' האי אומד שבנתיים לחיות לא הוי אומד ואמרי' התם באמדוהו ומת דמשלם נזק וצער ליורשיו וצ"ע למה נקט נזק וצער ולא נקט לשון הקרא דכתיב שבתו יתן ורפא ירפא ונראה דגוף הסוגיא שם צריכא פירוש דרש"י פי' בד"ה אמדוהו לחיות אין אומדין אותו למיתה שאין אומרים שטעה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרי' מחמת חולי אחר מת וצ"ב ממ"נ אי תלי' מחמת סיבה אחרת מת ל"ל טעם משום דיצא זכאי והה"ד בהיפך ונראה כוונתו בסנהדרין ל"ג אמרי' ב"ד שטעה בדבר שהצדוקין מודים מחזירין אפי' לחובה וס"ל לרש"י דבכה"ג באמדוהו לחיות ומת דהוי כטעות ניכר לכל העולם ומחזירין הדין לכן פירש"י דתלינן דמחמת סבה אחרת מת ולכן צריכין לטעם דיצא זכאי אלא פטור משום ספק דלמא סבה אחרת נתחדש ואפי' נימא דהוי חזקה נגד חזקה דחזקה דלא טעו ברוב פעמים ועכ"ח סבה נולדה ונגד חזקה זה חזקת שלא נולדה חזקה אחרת והוי חזקה נגד חזקה והוי ספק ולא שייך לשון ונקה המכה נהי דאין הורגין מ"מ אינו מנוקה מספק לכך פרש"י משום דיצא זכאי וזה משוי לי' כחזקת פטור כדאי' בב"ב דף ל"ב ובתוס' כתובות כ"ו ד"ה אנן בשם הר"י בר ברוך ולכך נקט ונקה ועפי"ז נראה לי ליישב קו' התוס' שם ד"ה וחד דהקשו היכא דאמדוהו לחי ומת יהי' חייבי מיתות שוגגין דפטורים מממון עיי"ש ונלענ"ד דהרי כתבתי כבר דבלאו טעמא דיצא זכאי הוי ספיקא דבעלמא אמרי' ספק ממונא לקולא ונ"ל לדון בדבר חדש דבכה"ג היכא דפטור משום קלב"מ דהוי ספק נימא ספק ממונא להחמיר שהרי בכנה"ג בכללי קים לי הביא בשם הרי"ב להקשות למה אמרי' ספק ממונא לקולא הא הוי ספק גזל ותי' דגם אם ישלם הוי אצל המקבל ספק איסור גזל וזה שייך בעלמא אבל כאן אפי' אם מת ע"י הכאה ופטור משום קים לי' בדרבה מני' הא קיי"ל דלצאת י"ש חייב כדאי' בב"מ צ"א אפי' תפס לא מפקינן וא"כ אצל המוכה אינו ספק גזל ואצל המכה הוי ספק גזל בכה"ג נראה לי דיש לומר אפי' ספק ממונא לחומרא להוציא ממון גם לטעם הקצוה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' דכ' טעם אחר על קו' הרי"ב הנ"ל דיש חזקת פטור למוחזק איכ"ל כאן כיון דאי תפס לא מפקי' מני' ואמרי' בב"מ דף ו"ו ע"ב דאי תקפה לא מוציאין נמצא זה פוטר בממונו של כהן דלא מיקרי ממונא דידי' וא"כ מיושב היטב קו' התוס' הנ"ל דלכך אינו פטור מספק מיהו כ"ז שייך בממון אבל בקנס דכל זמן דלא עמד בדין אינו מחויב ולא מהני תפיסה והו"א דפטור כקו' התוס' לכך קמ"ל שם לר' נחמי' בהוקל חליו וודאי מת מסיבה אחרת וחייב אפי' בנזק וצער דהוי קנסא והי' פטור מספק אפ"ה חייב בכה"ג משום דלר' נחמי' וודאי מת מסיבה אחרת כמ"ש המהרש"ל ומהרש"א שם ולכך נקט הגמרא שם לשון נזק וצער דהוי קנס ויש ראי' לדברי הרמב"ם הנ"ל

ב) והנה אע"ג דבכל מקום קיי"ל דמלקי לקי ממונא לא משלם מ"מ בחובל בחבירו ובעדים זוממין וכיוצא גילה לן קרא דממונא משלם כדיליף שם מקרא ובגמרא שם פריך מ"ט דר"י ודקדקו המפרשים כיון דפריך על עולא מ"ט דעולא עכ"ח מוכח דסברא חיצונה דמלקי לקי א"כ מאי פריך שוב על ר' יוחנן מאי טעמא ואי הסברא דממונא משלם א"כ מאי פריך על עולא ולענ"ד דבר זה אי ממון חמיר או מלקות חמיר לאו כל אדם שווין כמו שאמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ויש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ומצד הסברא ראוי לדונו בחמורה והתורה אינו מחלקת א"כ בין לעולא ובין לר"י הוי גזה"כ לעולא אפי' למאן דמלקות חמיר לי' משלם ממון ופריך שפיר מ"ט וכן לר"י אפי' למאן דחמיר לי' ממון מלקי לקי פריך מ"ט וצריך לילף זה מקרא. אמנם הפנ"י ר"פ איזהו נשך כ' הא דפליגי דווקא בלאו שאין איסורו רק משום היזק ממון של חבירו כגון לאו דחובל ואפי' הכאה שאין בו ש"פ אסרה התורה ולא יוסיף וא"כ עכ"ח אין האיסור לאו משום הפסד ממון חבירו וא"כ כשמפסיד ממון חבירו עושה ב' איסורים ואפ"ה גזה"כ דכדי רשעתו דאין אתה יכול לחייבו ב' עונשין בכה"ג פליגי ר"י ועולא וקיי"ל כר"י אבל בלאו דאיסורו רק משום הפסד ממון כגון לאו דרבית וגזל דכל איסור הוא רק משום ממון בכה"ג לדעת הרמב"ם בוודאי ממונא משלם אע"ג דלא גלי קרא כמו בחובל וזה שכ' הרמב"ם בכמה דוכתי דלאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו והיינו כיון שע"י תשלומין מתוקן הלאו ויצא ידי שניהם שהשלים הפסד של חברו וגם תקן הלאו ההוא ולכך אין לוקין עליו עיי"ש וגבי חבלה ועדים זוממין וכיוצא בהם דגלי קרא דממונא משלם אע"ג דהאיסור הלאו הוא אפי' בלי ממון וא"כ אפי' משלם מ"מ נשאר איסור הלאו ולר"י הא אמרי' דצריך לענוש על הלאו שהיא נגד כבוד שמים מעל חוסר הממון שהוא נגד הבריות אפ"ה נראה משום יישוב העולם ציוותה התורה לכ"ע דממונא משלם אע"ג דהלאו אינו מתוקן בזה לפי הסברא הזאת נראה דאפי' אם להצטרף במעשה ההוא עוד לאו כגון החובל חבירו ביו"ט או ביום הכפורים אפ"ה נשאר הדין דממונא משלם ומלקי לא לקי כיון דחזינן דהתורה קפדה בזה על יישוב העולם וזה רצון וכבוד שמים אין סברא לחלק דמה לי חד לאו או תרי לאווי אבל בענין פגם ובושת אע"ג דיש בו ג"כ נזק דפגם ממונא הוי מ"מ מבואר בסוגיא דכתובות ל"ב דלא דמי לשאר חובל ולית בי' משום יישוב העולם דאשה כל כבודה בת מלך פנימה ויכולה לשמור את עצמה ולכך דמי לשאר איסורי תורה דלר"י מלקי לקי ובזה אני מיישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה בפסחים דף ל"ב דכ' הרמב"ם הטעם באוכל תרומת חמץ במזיד דפטור משום דמלקי לקי והקשו עליו ח"כ למה הוצרך שם הש"ס לומר דאתיא כרנבה"ק ולענ"ד באוכל תרומה דהוי גזל כשאר גזל וכשאר מזיק ואית בי' משום יישוב העולם כמו חובל לכ"ע ממונא משלם אלא למ"ד דחמץ אסור אפ"ה משלם משום דלפי מדה משלם ולית בי' משום יישוב העולם ומשום מזיק אז איכ"ל כיון דבמזיד מלקי לקי אין יכולין לחייבו ממון דכדי רשעתו כתיב א"כ א"ש הסוגיא קאי לדחות דלפי דמים משלם ואתיא מתני' כריה"ג והוא נזק כשחר נזק בכה"ג אין מלקות פוטר והוכרח לומר כר' נחוניא בן הקנה אבל הרמב"ם מבואר שם בדבריו דמוקי כמ"ד דחמץ אסור בהנאה ותשלומין הם לפי מדה ולפי סברא זו שפיר איכ"ל דבמזיד פטור משום דמלקי לקי. ועפי"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בס' מנחת חינוך על הרמב"ם דגבי חובל ושורף גדישו של חבירו פסק בה' חו"מ פ"ד דחייב ביוה"כ אפי' התרו בי' ובה' נערה בתולה פסק דבבא על אחותו והתרו בו מלקי לקי ממונא לא משלם ומ"ש הא פגם הוא ממון ולהנ"ל א"ש לענין לדמות לחבלה מבואר בש"ס דבושת ופגם לא דמי להיזק ממון מטעם הנ"ל כן נלענ"ד

ג) והנה החיוב של הנזקין אפי' אמר לו חבירו שבור את רגלי וקרע את כסותי אפי"ה קיי"ל דחייב לשלם אא"כ אמר לו בפירוש על מנת לפטור כדאי' ס"פ החובל ובח"מ סי' תכ"א ובאמת צל"ע אפי' אמר ע"מ לפטור מה מהני דנהי דאמרי' שם דאדם מוחל על צער ראשי אברים הא קיי"ל בח"מ סי' ר"ט דאינו יכול למחול על דשלב"ל שהרי התוס' בכתובות נ"ו ע"ב הקשו למה פטור באמר קרע ע"מ לפטור הרי מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותי' דהפי' ע"מ למחול עיי"ש וכיון דרק משום תורת מחילה אתינן עלה וכל כמה דלא קרע הרי אין החיוב עדיין בעולם ובדבר שאינו בעולם לא מהני מחילה א"כ אמאי פטור באמר לו ע"מ לפטור ולכאורה הו"א בדבר שהוא בידו לא חשיב דשלב"ל כדאי' בקידושין דף ס"ג אלא שעדיין קשה לי דהוא דבר שהוא אסור שהרי אסור אפי' לחבול בעצמו וכ"ש באחרים והה"ד שאסור לקרוע בגד לחבירו משום בל תשחית ודבר שהוא אסור לא חשיב בידו כדמשמע בסוכה דף ל"ג בסוגיא דדיחוי ובתוס' שם וע"ש בר"ן ויש ליישב לפי דבריו. מיהו עדיין קשה לי על ראיות תה"ד סי' שי"ז שמביא ראי' מדבעי' בקרע ע"מ לפטור אבל באמירת קרע לחודא לא נפטר הה"ד באומר אכול עמי מחויב לשלם ואין בכלל זה האמירה דפטור עיי"ש והש"ך בח"מ סי' רמ"ו סק"ט הקשה עליו ולי קשה הרי קריעה הוא איסור וכדאי' בב"ק דף צ"ב ע"ב ואין שליח לדבר עבירה משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין והסבירו המפרשים הטעם דסבר שלא ישמע לו ולא יעשה כדבריו וא"כ הה"ד כאן לכך אינו פטור בסתם קרע משום דמסתמא סבר שלא ישמע משא"כ בעלמא במידי דמסתמא שומע לו איכ"ל דבכלל דבריו הוא פטור ואין לומר דמיירי סתמא אפי' בלא ידע שיש איסור או שסבר שצריך לו דא"כ למה יהי' חייב הרי הוא שליחו וצ"ע. מצוה נ מ"ע כ' להרמב"ם ולהרמב"ן כל הד' מיתות מ"ע אחת הם

מ"ע על הב"ד להרוג את הרוצח בסייף וכן לאנשי עיר הנדחת ויליף לה בסנהדרין מ"ט מנקם ינקם דכתיב בעבד ונקמה ילפי' מחרב נוקמת וחרב ילפי' דהיינו לפי חרב מעיר הנדחת ושוב ילפי' ק"ו מעבד ובכתובות ל"ח ע"ב יליף לה מאתה תבער דם הנקי ותוס' הקשו שם הא בסנהדרין ילפי' מעבד לדידן דחנק קל והוי לי' לומר הניחא ולענ"ד כיון דאיצטרך קרא דלארץ לא יכופר וכו' שאם כבר הביא עגלה ערופה לא יפטר הרוצח ואכתי הו"א בכה"ג יהי' סגי גם במיתה קלה כחנק ואין ללמוד ק"ו מעבד כיון דסק"ד לולא קרא דיפטר לגמרי לכך איצטרך בכה"ג קרא בפ"ע ובזה מיושב היטב רש"י בחומש דפי' דמואתה תבער דם הנקי ילפי' דאפילו נערפה העגלה חייב רוצח והתוס' הקשו עליו ולהנ"ל א"ש דכיון דכבר יש קרא דחרב נוקמת עכ"ח ממקרא הזה תרתי שמעת