מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נא

יוסיף וכן קרא דלא תקלל קאי גם על אב אע"ג דרישא דקרא דארבעים יכנו לא קאי עלי' עיי"ש וא"כ איכ"ל שוב הא כדיני' והא כדיני' וא"כ שוב עמדה קו' הנ"ל מנ"ל להש"ס ביבמות כ"ב בפשיטות דבלא עשה תשובה אינו חייב באב מנ"ל מ"ש מנגמר דינו דחייב באב דג"כ ילפי' הפטור לאחר מלשון בעמך בראוי לקיים בעמך ויליף הכאה מקללה ואפ"ה באב דחמיר חייב א"כ באינו עושה מעשה עמך נמי וצע"ג ונראה כיון דשניהם מחד אזהרה ולפי' מסתמא הם שווין ואתקשי להדדי אע"ג דאב חמיר דבמיתה עכ"ח הקישה הכתוב מיהו זה דווקא אם לא גילה הקרא בהדיא דאב חמיר כדיליף שם בסנהדרין פ"ה ע"ב והכאה אתקש לקללה ואע"ג דגם לאחר איתקש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולכך חייב באב לאחר שנגמר דינו אבל לענין אינו עושה מעשה עמך דלא ביאר הקרא בהדיא לבטל ההיקש מאחר דאיתקש גבי אזהרה ממילא נשאר בהיקש דאחר ודינו לענין זה כמוהו דאם אינו עושה מ"ע פטור וניהו דלענין כיבוד אב פסק הרמב"ם בפ"ו מממרים דחייב במצוה ההיא אפי' אינו עושה מעשה עמך לענין חיוב דהכאה וקללה פטור מטעם הנ"ל דאתקש באזהרה לאחר וכיון דאפי' בכה"ג חייב בכבודו שפיר פסק הרמב"ם דאפי' אינו עושה מעשה עמך אינו רשאי להיות שליח ב"ד להכותו ולקללו וא"ש דברי הרמב"ם וממילא כיון שבררנו דאע"ג דאזהרה יליף מלא יוסיף ולא מכח ק"ו גרידא כמ"ש המעיי"ח דלדידי' עמדה קו' הנ"ל אלא דק"ו מגלה על הקרא כמ"ש תוס' הנ"ל מ"מ אין דיניהם שווים וקאי על אב אפי' בנגמר דינו ולאחר דווקא אם לא נגמר דינו ומקלל אפי' לאחר מיתה ולכך שפיר נמנה למצוה בפ"ע ומיושב קו' הרמב"ן. ובזה מיושב היטב ג"כ לשון הרמב"ם פ"ה מממרים דין ד' ודין ח' שכ' דאזהרה למקלל אביו מלא תקלל חרש ולמכה אביו ממכה אחר והכ"מ שם תמה עליו הא מק"ו ילפי' ולהנ"ל א"ש דהק"ו מגלה דקאי הקרא גם על אב. ולפי הנ"ל אינו מוכרח מדברי הרמב"ם כמ"ש המל"מ הנ"ל דעל לא ענש אא"כ הזהיר סגי בק"ו והקשה הרמב"ן ממכות ה' ע"ב והמעיי"ח הקשה מזבחים ק"ו דמוכח אע"ג דהעונש מפורש לא סגי בק"ו ולהנ"ל איכ"ל הכא שאני דהק"ו מגלי דגם הלאו קאי ע"ז. ובלא"ה נ"ל דגבי עונש כרת בוודאי לא מצינו למילף בק"ו לאזהרה ולענוש עליו מלקות דעונש בידי אדם חמיר מעונש בידי שמים דבעונש ביד"ש מהני תשובה עי' במכות י"ג ועד כ' שנה אינו נענש כדאי' ברמב"ם פי' המשנה פ"ז דסנהדרין וא"כ איך נוכל למילף מעונש שמים דקיל לענין כמה דברים על עונש בידי אדם וזה הוי כדבר חדש לענין זה בוודאי אין מזהירין מן הדין בכה"ג. והנה הרמב"ם בפי' המשנה רפ"ג דמכות מבואר בדבריו לחיוב כרת בעי' אזהרה מפורשת דלא ענש כרת אא"כ הזהיר. ודבריו תמוהים דבהדיא אמרי' במכות י"ג דלכרת אין צריך אזהרה ובאמת על דברי הש"ס עצמו קשה דמבואר בכמה דוכתי וביומא דף פ"א דגם בכרת לא ענש אא"כ הזהיר וצ"ע וצ"ל דלאו לי' בעי' וסגי באזהרת לאו הבא מכלל עשה או הבא מק"ו ולכך אם כתוב לאזהרה לאו מפורש לוקין עליו אלא דיש שם בלא"ה סתירה בדברי הרמב"ם דמתחלה אמר דאם יש לאו מפורש אצל ח"כ וחייבי מיתות בידי שמים לוקין עליו ועי"ז נפטר מן הכרת כשעושה תשובה ובאמצע דבריו כ' דלאו הבא לחייבי כריתות אין עונשין מלקות כיון דצריך ללאו דלא ענש אא"כ הזהיר וא"כ קשה היכא משכחת לה הא דכ' בתחלת דבריו דמהני ולכאורה הי' נראה לי דכוונת הרמב"ם דאם יש שני לאווין אחד משום לא ענש אא"כ הזהיר ובא עוד לאו בכה"ג מלקין אבל באמת קשה דיש ח"כ שלא נכתב רק לאו אחד כגון בעושה מלאכה ביה"כ אפ"ה נמנה ר"פ אלו הן הלוקין תוך חייבי מלקיות וצ"ע ועיי' ביומא פ"א ואפשר ליישב

והנה הסמ"ג כ' בלאו רי"ט דאפי' לא הי' אזהרה הי' ידוע איסורו מן העונש לחוד ולכך נמנה לל"ת בפ"ע והמעיי"ח הקשה הא בפסח חיוב כרת ואפ"ה לא שמעי' איסור מני' ולענ"ד זה ל"ק דמ"מ ידעי' מכרת שחיוב עליו לעשות פסח כשם שבשאר עונשי כרת על העשיי' ידעי' שאסור לעשות אלא לפי מה שהסביר החינוך בסי' ע' הא דלא ענש אא"כ הזהיר אין מוכרחים דברי הסמ"ג. ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש פלוגתא בין הרמב"ם ותוס' דלרמב"ם פ"ה מממרים אפי' בלא עשה תשובה אסור להבן להכותו אלא שאינו חייב ור"ח דאמר בסנהדרין פ"ה דחייב מוקי הר"ן בחי' שם בעשה תשובה אבל התוס' יבמות כ"א וכ"כ הר"ן בסנהדרין שם דווקא אם עשה תשובה אינו רשאי להיות שלוחו להכותו ועיי"ש ביבמות ברי"ף ובמרדכי ונראה שפלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי למעלה במצות כבד את אביך. ומה שמקשין על שיטת התוס' מהא דאמרי' במכות י"ב תרי ברייתות דסותרות אין הבן נעשה גואל הדם על אביו ולהתוס' לכאורה ל"ק דאיכא לאוקמי חד בעשה תשובה וחד בלא עשה תשובה ולענ"ד צריך הבן לחוש שמא הרהר תשובה בלבו גם להתוס' דאפי' אם ברוב פעמים ליכא למיחש להרהור תשובה מ"מ לדעת הש"ש ש"ד פ"ח דכ' דלענין נפשות לא אזלי' בתר רוב אא"כ הוחזק כבר שהוא מן הרוב וא"כ אסור להיות גה"ד דצריך לחוש שמא הרהר תשובה. ונהי דלהתוס' רשאי להיות שליח ב"ד כיון דאין נ"מ בזה לאב שעכ"פ ילקה אבל להיות גואל הדם שנפקא מני' הוי ספק נפשות להקל שמא הרהר תשובה

ב) המנחת חינוך כ' דנראה לו דאם היתה הכאה מדעת האב אינו עובר ולענ"ד אין מועיל בזה דעת ורצון האב דהוקשו כבודם לכבוד המקום והת"י הקשו בכתובות דף מ"ם ממה דעשה דכיבוד דוחה ל"ת הא אמרי' שם דהיכא דאי אמר לא בעינא לא הוי עשה אין העשה יכול לדחות והא קיי"ל דאב שמחל על כבודו כבודו מחול וראיתי מתרצין שזה עצמו כבוד לאב שיהא יכול למחול והדבר תלוי ברצונו וא"כ גם המחילה הוא לו לכבוד וזה שייך בעלמא אבל להכותו או לקללו בוודאי אינו מועיל רצון האב כדמשמע פשטות הגמרא ר"פ הנחנקין דאסור לבן להוציא סילוא אע"ג דמדעת אביו הוא וכמו שביאר שם הר"ן בחי' היטב דנהי דגם באחר אם יטעה ויתחוב מחט ויעשה חבלה שלא במקמו הוי שגגת לאו מ"מ ע"י בן שיש לחוש לשגגת מיתה וזה אינו לצורך רפואה ולכך א"א לרפואה לדחות החשש איסור מיתה ואיכא אחר כמו בעלמא היכא דאפשר לקיים שניהם ואי מחילת ורצון האב מהני הא בכה"ג לית חשש איסור מיתה ולכך נראה לי מצד הסברא הנ"ל דזה להכותו ולקללו אין ביד האב למחול דהוקש כבודם לכבוד המקום: מצוה מט שהוא מ"ע י"ט להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה מ"ה ומ"ע י"ט

מ"ע על הב"ד לדון בדין חובל בחבירו שנאמר כי יריבון אנשים וכל ענייני נזקי אדם באדם או אדם בשור או שאר חפציו הם דבר שנקרא דיני ממונות ודיני קנסות הכל בכלל מ"ע זו וכ' המעיי"ח שגם המכה את עין עבדו או שאר אבריו שיוצא בהם לחירות נכלל במ"ע זו ולדינים אלו בעי' ב"ד מומחים דהיינו סמוכים והאידנא רק שליחותיי' דקמאי עבידנא במידי דאית בי' חסרון כיס ושכיחא בכה"ג עשו אותנו שלוחים והנה במקרא הזה דכי יריבון איתא רק ב' דברים שצריך לשלם שבת וריפוי ובושת ילפי' מקרא אחרינא וקצותה את כפה ונזק מקרא דעין תחת עין כמו שעשה כן ינתן בו וצער ילפי' מקרא דפצע תחת פצע אלו ה' דברים שצריך המזיק לשלם וכ' הרמב"ם בפ"ה מחובל ומזיק דין ו' דריפוי ושבת הם ממון אבל נזק וצער הוא קנס ואינו משלם עפ"י עצמו ובושת הסביר הרמב"ם דהוי כממון דהוי קנס ואפ"ה חייב משום דהודה בפני ב"ד מיהו גם בבושת דבריו סותרין דבפ"א מטוען ונטען הלכה ט"ז כ' דנזק וצער ובושת הוי ג"כ קנס ובכ"מ פ"ה מה' חו"מ הקשה עליו מכמה סוגיות וגם גוף הסברא של הרמב"ם אינה מובנת לכאורה ונראה לי דסברת הרמב"ם הוא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בכתובות ל"ב ע"ב דמלקי לקי ממונא לא משלם וא"כ הסברא הי' לן לומר דחובל בחבירו לא ישלם אלא ילקה בשלמא הא דכתיב בקרא שבתו יתן ורפא ירפא דהיזק הזה בא לו לאחר מכאן א"ש דחייבה רחמנא ואפי' למאי דמוקמי לי' בכתובות ל"ג ע"ב הא דנקה המכה בהתרו בו להמית וא"כ הי' רודף וניתן להצילו בנפשו כמו דפריך בסנהדרין ע"ג ע"ב על מתני' דאלו נערות אבל זה דיתחייב בנזק וצער בא החיוב מיד בשעת מעשה ואז מגיע לו על המעשה ההוא מלקות וקיי"ל דמלקי לקי ולא משלם ואיך חייבה התורה אותו בנזק וצער עכ"ח דהוי רק קנס והיינו אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' דמלקי לקי אבל לעולא דס"ל בכתובות ל"ב ממונא משלם שפיר איכ"ל דגם הרמב"ם מודה דנזק וצער הוי ממון ולפי"ז יש ליישב ג"כ הא דהקשה הה"מ מריש ב"ק דתני התם גבי נערה המאורסה בושת ופגם ואמרי' התם דמתני' בממון מיירי בקנס לא קמיירי ולהנ"ל נ"ל דנהי דפגם משלם מצד תורת נזק מ"מ לא דמי לנזק דהרי בנזק איכא לאו דלא יוסיף להכותו ובהכאה שאין בו ש"פ חייב מלקות ואיכ"ל כנ"ל דהוי לן לומר מלקי לקי אבל בפגם אע"ג דמחייב משום נזק מ"מ לאו דלא יוסיף בוודאי לא שייך דאין ענין זה להכאה כמ"ש ג"כ בס' מנחת חינוך וא"כ מדינא משלם ואינו קנס ושפיר חשיב בושת ופגם דנערה לממון כן נראה לענ"ד וכבר למדו חז"ל בכתובות ל"ג ע"א מקרא דחייב בבושת ופגם ומיושבים דברי הרמב"ם. אמנם לא ידענו עדיין מוצא הדברים ומנ"ל להרמב"ם דין זה בוודאי לא אמר זה מסברא אלא שמצא כן בשום מקום ונלענ"ד דהרמב"ם דייק כן בסנהדרין דף ע"ח דפליגי רבנן ור' נחמי' לרבנן מיירי הקרא בב' אומדנות רישא דקרא דכתיב ולא ימות ונפל למשכב היינו באמדוהו לחיים שלא ימות ופטור