מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א נ

ג) בס' מנחת חינוך הקשה בקטנה איך יוכל לקדשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות דהרי כתבו התוס' דהא דמהני תנאי בדבר שבממון היינו משום דמפרשי' ע"מ שתמחול שאר כסות ואין זה נגד התורה א"כ בקטנה איך שייך מחילה ולענ"ד לפי מה שכתבתי למעלה דחכמים הפקיעו החיוב מזונות מה"ת ותקנו שדווקא אם מעשה ידי' שלו הוא מחויב במזונות והיא רשאית לומר איני נזונית ובקטנה שאבי' זוכה במע"י א"כ רשאי הוא להתנות וא"כ שפיר יוכל האב לקדשה על תנאי ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות כל זמן שהיא קטנה ולאח"כ ע"מ שתמחול היא כיון שהגיע זמן המחילה כן נראה לי: מצוה מז היא מ"ע להרמב"ם היא מ"ע י"ח. ולהרמב"ן אינו נמנה כלל

מ"ע על הב"ד לדון בחנק המחויב שנאמר מות יומת וסתם מיתה היא בחנק והחינוך מנה זה גם ברוצח דמכה איש ומת מות יומת וכבר תמה עליו המל"מ בהגהותיו דרוצח מיתתו בסייף אלא לגבי אביו סתם מיתה הנאמר שם הוא בחנק, ולהרמב"ם הארבע מיתות נמנו לד' מצות והרמב"ן פליג עליו וס"ל דכולם רק לחד מ"ע הוא נמנית דובערת הרע מקרבך וד' מיתות הם רק חלקי המצוה בזה פליגי הרמב"ם והרמב"ן אבל הא דכ' החינוך דרוצח מיתתו בחנק מדכתיב סתם מות יומת זה אינו דהוא נגד הש"ס ולחומר הנושא אמרתי ליישב קצת דברי החינוך עפ"י מ"ש התוס' במכות דף ב' ד"ה כל הזוממים דכל חייבי מיתות ב"ד פשיטא דאם אינו יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם ממיתם באחת מד' מיתות ב"ד וס"ל לחינוך דלכך כ' גם ברוצח סתם מות יומת ללמד דלכה"פ נמית אותו בחנק אם אי אפשר להרגו בסייף וזה דלא כמו שכתבו התוס' שם דגבי רוצח גלי קרא דנמיתו אפי' במיתה שאינו מד' מיתות עיי"ש וזה לא ס"ל לחינוך. ונראה יותר דגם החינוך סובר כן אלא דהיינו דווקא אם ברח כמו שכתבו התוס' בסנהדרין מ"ה והיינו אם אי אפשר להרגו באחת מד' מיתות אז ילפי' דהורגין אותו בכל מה דאפשר אבל לעולם ס"ל לחינוך דכתיב מות יומת בחנק וסתם מיתה האמורה בחנק המצוה על הב"ד אם אי אפשר להם להרוג בחנק המצוה להרוג בסייף כן נראה לי ליישב דברי החינוך

ב) מיהו הרמב"ם פי"ג מסנהדרין נראה דיש לו שיטה אחרת בזה וס"ל דאם משתמיט ואינו רוצה לקבל מיתה שנאמר בו הורגין בכל מיתה שאפשר וזה בכל המחויבי מיתות וס"ל דלא אמרו ע"ז בסנהדרין מ"ה דהוי רוצח וגואל ב' כתובים אלא לענין זה נשתנה רוצח משאר חייבי מיתות אפי' אין יד להעדים היינו שנקטע ידו ביני וביני אפ"ה ימיתו אותו אחרים ועיי' בלח"מ פי"ג מסנהדרין דמפרש להרמב"ם קושית הש"ס בסנהדרין מ"ה דפריך מברייתא דתניא שאם אינו יכול להמיתו במיתה שחייבה התורה ימיתו אותו מ"מ אין הפירוש היינו שימיתיהו בשאר מיתות דאין זה רבותא שכך הדין בכל המחויבי מיתות כמ"ש התוס' במכות דף ב' הנ"ל ועכ"ח ס"ל למקשן לפרש דכוונת הברייתא דימיתו אותו מ"מ היינו אפילו נקטעו יד העדים ומזה מקשה על שמואל ומשני דגם לגואל הדם יש יתורא ופגע בו לרבות שאר אדם ובגואל הדם אצל רוצח כי יד העדים בשאר עבירות כשם שיש לעדים המשך וראיי' שהם יפגעו בו תחלה כיון שהם עצמם ראו ממנו הרציחה כך יש לגואל הדם המשך ויחוס לאותו הריגה טפי מאחרים וגלי קרא ב' פעמים גבי רוצח אחד דלא בעי' דווקא גואל הדם והב' דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא בא לרבות אפי' אין יד להעדים ואין יכולין להמיתו אפ"ה חייבין אחרים להמיתו ולכך הוי ב' כתובים לענין זה ואין למדין ממנו למקום אחר אבל הא דאם א"א להמיתו במיתה הכתובה בו נמיתנו בכל מיתה שאפשר זה ילפי' מכל חייבי מיתות ואין כאן ב' כתובים לזה אלא שהחינוך סובר לפי הנ"ל דאם אפשר להמיתו בסתם מיתה האמורה בתורה דהיינו חנק עדיף

ג) והנה הרמב"ן בשורש י"ד משיג על הרמב"ם ואינו מונה הד' מיתות ב"ד אלא למ"ע אחת מקרא דובערת הרע מקרבך והקשה על הרמב"ם ולענ"ד נראה ליישב דהרמב"ם סובר משום דבערת הרע הוא דווקא אם לא עשה תשובה אבל אם אנו רואין שמיד קודם בואו לב"ד עשה תשובה אין ראו לקרותו בשם רע א"כ אי משום האי קרא הא מועיל תשובה אבל באמת בד' מיתות ב"ד המחויבים אינו מועיל תשובה כדאי' במכות דף י"ד ע"ב וא"כ אם ראו הב"ד שעשה תשובה מעלי' אינו ראוי לבערם מן העולם כמו כל דבר המזיק אלא מצד גזירת הכתוב לד' מב"ד חייבה התורה אפי' עשה תשובה ורק בזה יכופר עונו ואמרי' בסנהדרין מ"ו ע"ב בעינן ג"כ גמר כפרה גם צערא דקברא וחיבוט הקבר וא"כ מיושבים היטב דברי הרמב"ם דד' מיתות הס ד' מצות בפ"ע וכיון שחדשה לנו התורה אפי' עשה תשובה חייבים הב"ד לדינו במיתה הראוי להם א"כ מכ"ש אם לא עשה תשובה חייבין לבערו ובכלל מאתים מנה ולכך אין צריך למנות לובערת למ"ע בפ"ע ומיושב דברי הרמב"ם. ומה שהקשה עוד במגלת אסתר למה לא מנה הרמב"ם ובערת הרע מקרבך למ"ע שהרי ילפי' מינה ר"פ שלוח הקן דאם מצא אדם שור או בהמה חי' ועוף שהרג את הנפש חייב על כל יחיד ויחיד להביאו לב"ד ונראה ליישב דהרי כבר כתבתי דאם עשה תשובה לכאורה לא שייך עליו הלשון ובערת הרע מקרבך אלא כיון דחייבה התורה ד' מב"ד אפי' בעשה תשובה עכ"ח היינו כדי שישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה כנאמר ג"כ בתורה ולכך אפי' עשה תשובה אינו מועיל א"כ עדיין הותר הרצועה שיסבור שעשה תשובה והותר לו ולא יהרגנו ולכך חייבה התורה בד' מב"ד דלא יועיל תשובה דאם יועיל התשובה הוא רע לעולם שהרשעים הרוצחים לא יפחדו כל כך ולתיקון העולם חייבה התורה לרוצח אם אפי' עשה תשובה גמורה ונודע לן בבירור שעשה תשובה וכיון דמשום תיקון העולם הוא דבר זה שייך רק על הב"ד שהם צריכין לראות על הכלל ולא על הפרט משא"כ היחיד ולכך בשלמא אצל הבהמה חי' ועוף דלא שייך תשובה והוא דבר המזיק וחיוב על כל האדם לסלק הרע ודרשי' קרא דובערת הרע גם על היחיד מק"ו אע"ג דלא כתיב גבי בהמה ועוף מ"מ יש ק"ו מה באדם שעשה תשובה חייבין להרגו משום דאיכא למיחוש שמא ימשוך רע ממנו כדי להפחיד שאר ב"א כ"ש בבהמה ועוף שהוא רע בעצם בדבר המזיק דכתיב ולא תשים דמים בביתך דחייב לסלק המזיק וכ"ז בבהמה וחי' אבל באדם לולא דגלי לן קרא בד' מיתות דעכ"פ חייבין לא הוי ידעינן מובערת הרע דשמא עשה תשובה וכיון דתשובה צריך חקירה וחייב משום תיקון העולם זה נמסר דווקא לב"ד ובזה א"ש דאמרי' בסנהדרין ע"ז שטריפה שהרג אם ראו ב"ד את הדבר אע"ג דלא שייך בי' עדים אפ"ה הם חייבים משום ובערת הרע מקרבך דווקא הב"ד כנ"ל: מצוה מח היא להרמב"ם. והוא ל"ת למ"ד בספר מנין המצות להרמב"ם מצוה שי"ט. ולהרמב"ן שם אינו נמנה עיין שם

מל"ת שלא להכות אב ואם שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת בחנק והרמב"ן פליג וסובר דהוא בכלל לא יוסיף ואינו נמנה לל"ת בפ"ע והרמב"ם בשורש י"ד כ' דאע"ג דאין האזהרה מפורש נלמד בק"ו וביאר המג"א בשורש ב' ובמרגניתא טבא שם הביא דברי הל"מ בפ"ב ממ"א דין א' וביאר שם עפ"י דברי המ"מ שם דכל שנודע האיסור בלי ק"ו נוכל למילף האזהרה מק"ו ולוקין עלי' דהוי רק כגילוי מילתא דבגילוי מילתא דנין ק"ו לאזהרתו ומזהירין מן הדין כאביי בסנהדרין דף ע"ו וכן כאן לענין מכה אביו ואמו ילפי' בספרא ובירושלמי ר"פ הנחנקין דאזהרה מניין ילפי' בק"ו מלא יוסיף מה מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו אבי ואמו שאינו מצווה להכותו אינו דין שמוזהר שלא להכותו ולכאורה קשה לפי דעת הרי"ף בפ"ב מיבמות דף כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים דין י"ב דאפי' היו אבותיו רשעים גמורים ואפי' נגמר דינם אסור להכותן ולקללן וכ' שם הלח"מ דפליג בזה על התוס' ביבמות כ"ב ע"ב דכ' דהא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו היינו בשעשה תשובה ודחקו בזה עיי"ש אבל הרמב"ם סובר כהרי"ף דאפי' הם רשעים אינו נעשה שליח וביבמות פריך רק על מה דתנן דחייב על הכאתו דנקרא כאן בעושה מעשה עמך ולכאורה קשה מנ"ל להקשות דלמא כשם שלהרי"ף והרמב"ם איכא איסורא אפי' בלא עביד תשובה דלמא גם חיוב מיתה איכא ונראה ליישב דוודאי מדחייב על הכאת אב מוכח דאסור וכמ"ש הרמב"ם בשורש י"ד הנ"ל עיי"ש בלשונו ובהאי קרא דחיוב מיתה לא כתיב בעמך דווקא בעושה מעשה עמך ואפ"ה כיון דיש לן כלל לא ענש אא"כ הזהיר והאזהרה ילפי' מק"ו דלא יוסיף אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושם ילפי' שפיר מן נשיא בעמך לא תאור ובאינו עושה מעשה עמך אינו עובר בלא יוסיף וא"כ על אינו עושה מעשה עמך לית לן אזהרה וממילא א"א לענוש עליו ופריך שפיר אמאי חייב. אמנם אכתי קשה לי טובא דהרי בסנהדרין פ"ה בנגמר דינו דאחר פטור בין על הכאה ובין על קללה ואפ"ה בנו אפי' לאחר שנגמר דינו חייב וכן במקלל אפי' לאחר מיתה חייב ואע"ג דאזהרה יליף מאחר דפטור בכה"ג ונימא דיו להבא מן הדין ותוס' סנהדרין דף פ"ה ד"ה הא הקשו כן ותי' דק"ו הוי גילוי מילתא דהקרא דלא