מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מט

וא"כ כ"ש דגוי לאו בר מחילה הוא ונהרג על פחות מש"פ ולהרמב"ם קיי"ל גזל גוי אסור וא"כ בוודאי א"ש דברי הירושלמי דאין פודה אותו בש"כ כיון דרוצה לפדות הוי כהלוואה ובהלואה אמרי' דצריך ליתן זוזי וכבר כתב הר"ן ריש קידושין דוודאי מדעתה אין צריך קרא דש"כ ככסף רק לענין בעכ"ח אם צריך ליקח שוה כסף לזה צריך קרא א"כ א"ש פסק הרמב"ם הנ"ל דאיכ"ל דהירושלמי לא פליג על סוגיא דידן דהירושלמי יליף דלכתחלה צריך ליתן לו דווקא כסף ואם יש לו שוה כסף צריך לטרוח דגוי קפיד אפי' על פמש"פ והתורה אמרה וחשב דאסור לו לגזול אפי' פחות מש"פ והש"ס דידן מיירי לענין הדין דבאמת הוא נגאל אפי' בש"כ רק משום חשש גזילה פסק הרמב"ם דצריך לגאלו בכסף. ולפמ"ש במצוה הקודמת דאפשר לומר דתליא בפלוגתא אי קנין פירות כקה"ג דמי איכ"ל דירושלמי והש"ס דידן בהא פליגי הש"ס דידן דקאי אליבא דר' יוסף דמשמע דס"ל בגיטין מ"ח דכקה"ג דמי והגרעון הוי כמכרה לעצמו ובמוכר יכול לקנות אפי' בש"כ וק"ל: מצוה מה היא להרמב"ם ומ"ג להרמב"ן. ל"ת אליבא דכ"ע. להרמב"ם היא ל"ת כ"ח ולהרמב"ן ל"ת כ"ה

שלא למכור האדון אמה העברי' שנאמר לא ימשול למכרה בבגדו בה והרמב"ם במנין המצות ל"ת רמ"א כ' שהזהיר אותנו שלא למכור אמה לזולתינו ובה' עבדים פ"ד כתב הרמב"ם ג"כ הלאו שלא ימכור האדון לאחר והמעיי"ח תמה הא בקידושין י"ח ע"ב פליגו ר"ע וראב"ש וכולם מודים דהאי לאו על האב קאי ולא על האדון ואיך כ' הרמב"ם דלא כחד ולענ"ד וודאי פשטא דקרא לכ"ע קאי על האדון דקרא בי' איירי וקמ"ל קרא דלא ימכור האדון לאחר אלא דסיום הקרא בבגדו בה הוא מיותר דל"ל טעם זה בלא"ה מסתבר דלא יכול הלוקח למכור לאחר ובפרט לפי מה שכ' מקצת מוני מצות דיליף לה מלא ימכרו ממכרת עבד א"כ ל"ל הטעם של בבגדו בה אפי' לא הי' בגידה לא הי' האדון רשאי למכרה וגם בע"ע הדין כן כמ"ש הרמב"ם שם ומכח יתורא דבבגדו בה ילפי' נמי דקאי על האב לר"ע כדאית לי' ולר"א כדאית לי' ובזה פליגו אבל לכ"ע אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולכך לענין מנין המצות דמונה הרמב"ם לעולם דבר שהוא מפורש ולכך מפרש הלאו לענין האדון ולענין יתור של בבגדו פסק כר"ע דיש אם למקרא וקרי בבגדו היינו לשון בגד דהוא פרש טליתו עלי' וקאי על בגד האב ללמד דלא ימכר לשפחות אחר אישות וס"ל להרמב"ם כמו שכתבתי לעיל במצוה הקודמת דפריסת טלית לאו היינו יעוד דאינו בא לגמרי ברצון האב אלא ברצונה וברצון האדון כמו שבארתי לעיל מצוה מ"ג

ב) והנה על לאו זה כתבו הרמב"ם והחינוך דאין לוקין ובפי"ט מסנהדרין ג"כ לא הביאו הרמב"ם בכלל הלוקין והטעם כ' בפ"ו מבכורות הואיל ואין המכירה מהני ומה שהקשה הלח"מ שם על זה כתבתי ליישב לקמן במצוה שס"ב עיי"ש

ג) בגמרא כתובות מ"ז ילפי' נמי מהאי קרא דמעשה ידי' דבת לאבי' דכי ימכור את בתו לאמה מה אמה מע"י לרבה אף בת מע"י לאבי' אפי' כשהיא נערה דעל קטנה ל"צ קרא דהשתא זבוני מזבין וכו' ותוס' שם בד"ה השתא הקשה למה איצטרך למילף דאין יכול למכור נערה מכח ק"ו מדיצאה בסימנין ק"ו שלא תמכר ת"ל מדאיצטרך לאמה ולענ"ד יש ליישב היטב דלכאורה קשה לי על ק"ו הראשון דהשתא זבוני מזבין וכו' לפמ"ש הרמב"ן בפי' החומש דהא דנתנה התורה רשות לאב למכור את בתו הוא רק לטובתה דמסתמא ימכרנה לעשיר והאדון יגדלנה כרצונו וציוותה התורה על הקונה אותה שייעדה לו או לבנו ועי"ז יהי' טובה והצלחה גדולה לבת העני ולכך אם לא יעדה מקרי בגידה א"כ אין כאן ק"ו דלמא לעולם מעשה ידי' לעצמה אפ"ה נתנה התורה רשות למכור כיון דיגיע טובה לה ונהי דאין אנו דורשין טעמא דקרא כל זמן שאינו מפורש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דהטעם כך הוא ואין כאן קל וחומר ונראה דהרי מבואר בקידושין י"ט דדרשי' מקרא דלאמה לר"מ דיכול למכור ע"מ שלא ליעד ולרבנן אפי' לקרובים או לפסולים וכבר ביאר השעה"מ בפ"ב מאישות דלפי"ז קשיא מנ"ל למילף מלאמה דמע"י של אב כמו אמה וצ"ל דיש שני דרשות מלאמה עיי"ש או מלשון את המיותר לאקושי לאמה עכ"פ כיון דהתירה התורה למכור אפי' כשאינה עומדת ליעוד ואינו לטובתה ואפ"ה רשאי למכור וא"כ שפיר איכא ק"ו דמע"י של אב אלא דלפי"ז נהי שכ' התוס' דמלאמה מוכח דנערה אינו יכול למכור לאמה דהיינו במקום שאין יעוד כגון ע"מ שלא ליעד או לקרובים אבל במקום שיש יעוד אכתי לא נשמע מכח קו' התוספת דלאמה ולכך שפיר איצטרך ק"ו דהשתא מכורה כבר יוצאת אפילו היתה מכורה לטובתה דלא חלקה התורה אינו מכורה אינו דין שלא תמכר ומיושב היטב קו' התוס'

והבעה"ג מונה נמי לאו דלא תצא כצאת העבדים שלא יוכל לשלחה לאמה העברי' בשן ועין והרמב"ם אינה מונה זה דהוי רק כשלילה שאינו מוכרח להוציאה כעבד ועיי' בשורש ח' בהרמב"ם ובהרמב"ן בהשגות ומפרשיו שהרמב"ן כ' דאי סק"ד דרק לשלילה נכתב פשיטא דל"ל קרא ע"ז מהיכי תיתי למילף מעבד כנעני דהתם קנסא ומקנסא לא ילפי' אפי' בק"ו ועיי' בפ"ק דברכות דף ה' ע"א מפרשי' הקרא דמתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין וקשה הא מקנסא לא ילפי' מיהו אין למדין הלכה מדברי אגדה. ואעפ"י שהרמב"ן יישב לבה"ג לא מנה זה ללאו כמ"ש בפי' החומש דפשטא דקרא נמשך למצות יעוד: מצוה מו היא להרמב"ם ולהרמב"ן מ"ד. ל"ת אליבא דכ"ע. להרמב"ם ל"ת כ"ט. ולהרמב"ן ל"ת כ"ו

מצות ל"ת שלא למנוע שאר כסות ועונה מאשתו ומאמה העברי' שיעדה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע והנה בפירוש שארה כסותה ועונתה יש הרבה פירושים והרמב"ם מפרש כפשטא מזונות כסות ועונה וגם הסמ"ג פי' כן והמל"מ בדרשותיו בדרך מצותיך תמה עליו שהסמ"ג מנה בסי' פ"א לאו זה לחד לאו והוי לי' למנות לג' לאווין כמו שמנה נא ומבושל לב' לאווין ובשלמא הרמב"ם לשיטתי' כל שנכלל בחד קרא נמנה רק למצוה אחת אבל להסמ"ג קשה ולענ"ד נראה פשוט דהרי התוספת בכתובות מ"ח ע"א ד"ה ראב"י וכו' הקשו דלפי"ז תימא כיון דגם ראב"י סובר דמזונות דאורייתא א"כ ברייתא דלעיל דתני תקנו מזונות תחת מע"י כמאן עיי"ש ולענ"ד ליישב דהרי הרמב"ם בפי"ד מאישות כ' דדווקא אם מנע ממנה עונתה כדי לצערה עובר משום עונתה לא יגרע וכן כ' בחינוך וא"כ הה"ד מזונות וכסות דווקא אם מונע ממנה כדי לצערה או להפחית כבודה נגד אחרת אשר יקח לו אז עובר וכן משמעות הקרא אבל אכתי אינו נשמע מה"ת אם אינו עושה כן כדי לצערה שמחויב לזונה נהי דמשמע דמנהג הוא כך שהבעל זן את אשתו אבל משום הכי אינו חיוב מה"ת שגם חיוב פירות מרומז בקרא דלביתך דדרשי' בגיטין מ"ז ע"ב דאדם מביא ביכורי אשתו וקורא משום דמנהג כך הוא אבל אם הוא עצל ומכח עצלותו אינו רוצה לזון לא נשמע חיוב וכ"ש שאינו נשמע דחייב להשכיר עצמו בשביל מזונות אשתו מה"ת ורק מדרבנן וכמ"ש התוס' בכתובות ס"ג ע"א ד"ה באומר ומצד תקנת חז"ל כופין כן נראה לענ"ד נכון ואמת. וע"כ עיקר לאו דקרא שלא לצערה ולא להפחית כבודה למנוע ממנה דברים שרגילים ליתן לה וא"כ כל הג' דברים הם רק ענין אחד וכבר כתבתי שגם הרמב"ן וסמ"ג מודים בזה שכל שעניינם אחד נמנה רק לחד אם אינו מחולק בזמן וא"ש

ב) ועוד הי' נראה לי ליישב קו' התוס' כתובות מ"ח ע"א ד"ה ראב"י דאפי' אי אמרי' מזונות דאורייתא היינו מזונות כי אורחי' כדכתיב שארה כסותה ועונתה אבל אנן קיי"ל דעולה עמו ואינה יורדת דאם דרך הבעל במזונות יתירים גם הוא עולה עמו זה נראה דהוי רק מדרבנן וכן מצאתי כעת בס' מנ"ח דאע"ג דילפי' זה מבעולת בעל בעליותיו של בעל שעולה עמו ואינה יורדת זה נראה דהוי רק מדרבנן ובכה"ג שפיר איכא ליישב הברייתא דתניא תקנו מזונות תחת מע"י היינו ליתן לה כאורחי' דבעל אמנם מדברי הרמב"ם פי"ב מה' אישות דין ד' נראה עוד דאפי' אי מזונות דאורייתא חכז"ל תקנו דתליא איזה דינים בהדדי שאם תרצה תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה אע"ג דבדאורייתא קיי"ל דאינם יכולים לומר אי אפשי בדין דאורייתא דדווקא בתקנת חכמים יכול לומר א"א בתקנ"ח מ"מ כאן תקנו חכמים כך שתוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה והפקר ב"ד הפקר אלא דלפי"ז תקשי מנ"ל להש"ס לומר טעמא דר"ה בכתובות נ"ח דסובר מזונות דרבנן מדאמר שם דאשה רשאית לומר א"א בתקנות דרבנן דלמא טעמא כמ"ש הרמב"ם דחכמים כך תקנו נראה לי דיש חילוק דאם הטעם משום שהיא מסלקת עצמה ומוחלת המזונות היא צריכה לומר זה בפני הבעל אבל אם הטעם דחכמים כך תקנו אפי' אם אינה אומרת בפני הבעל שמוחלת לו על חיובו מהני ולכך ר"ה שאמר רשאי אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית משמע שצריכה שתאמר כן דווקא לבעלה ומשום מחילה וסילוק ע"ז שפיר אמרו דעכ"ח דטעמא משום מזונות דרבנן אבל הרמב"ם כ' סתם דיכולה אשה לומר איני ניזונות אפי' שלא בפני בעלה והיינו מטעם דחכמים כך כך תקנו ונתנו לה רשות על זה והוכיח כן מכח קו' התוס' דהברייתא דמזונות תחת מע"י דלא כמאן דכלהו ס"ל מזונות דאורייתא ולכך ס"ל לרמב"ם דבאמת זה תיקון חכמים והפקר ב"ד הפקר כן נראה לענ"ד: