מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מח

האב אמר כן לאדון וא"כ מיושב שפיר קו' מ"ח הנ"ל בשלמא לרבנן אין יכול להוכיח כשאומר לבתו צאי וקבלי דמהני דממ"נ בכסף היעוד חל למפרע משעת קנין ואם קנה בשטר הרי האב אמר לאדון קני לך דהיינו קנין אמה וקנין יעוד ואם יעדה נתקדשה בתורת ערב כדלעיל אבל לריב"י שפיר הוכיחו כיון דלדידי' אפי' בקנין כסף אין חלין הקידושין אלא משעת יעוד דלאו לקידושין נתנו ולא הוי כאומר האב לאדון ואפ"ה מהני ועכ"ח משום דהוי כאלו הפקיר רשותו שיש לו על בתו א"כ הה"ד באומר לה צאי וקבלו קידושיך כן נראה לענ"ד נכון

ד) ועוד יש ליישב קו' הנ"ל דהנה רש"י פי' בקידושין דף י"ח ע"ב דלריב"י מהני מכח גזירת הכתוב וכבר הקשה הפ"י דהא לקמן אמרי' דהוי מטעם צאי וקבלו קידושיך ואם רש"י סובר דגם בצאי הו"ל כנתקדשה ע"י האב ואין אדם מוכר לשפחות אחר אישות א"כ קשיא סוגיא דלקמן עיי"ש ולענ"ד כוונת רש"י דלפמ"ש דלריב"י בקנין כסף לא שייך לומר משום ערבות ועכ"ח לומר כפי' הרא"ש משום שליחות ותוס' כתבו בב"מ דף י' ע"ב בד"ה דאמר בחד תי' דהיכא דקדשה גרושה לכהן אין שליח לד"ע ואין הקדושין חלין וא"כ כיון דאין אדם מוכר את בתו אא"כ משכחת לה יעוד ואפי' לחייבי לאווין משום דקידושין תופסין בחייבי לאווין והיינו ע"י עצמו אבל ע"י שליח לא דהרי אמרי' בקידושין ע"ח דלכ"ע באלמנה איכא לאו גם על הקידושין א"כ עכ"ח אין הטעם משום שליח דאין שליח לד"ע ועכ"ח לפי האי תי' צריך לומר דלריב"י הוי גזה"כ וה"נ איכא למימר כאידך תי' דאתיא כר' אלעזר אבל לריב"י באמת אין מוכרה אלמנה לכה"ג ולכך לקמן אמרי' דהוי משום צאי וקבלו קידושיך: מצוה מד היא להרמב"ם. ומ"ב להרמב"ן. מ"ע אליבא דכ"ע להרמב"ם מ"ע י"ז ולהרמב"ן מ"ע י"ח

מ"ע לפדות אמה עברי' אם לא יעדה והפדה דרשי' שיהא האדון מסייע בפדיונה בגרעון כסף והמהרש"א ומהר"ם בתוספות קידושין י"ד ע"ב בד"ה מוכר עצמו הקשו ל"ל והפדה ת"ל מהיקש עברי' לעברי הנמכר לגוי דכתיב בי' וחשב עם קנהו והמהר"ם תי' דבאמת לא בעי' רק לשיעור גרעון והמזרחי תי' לענין בעכ"ח דאב ומהרש"א תי' בגוי מצינו רק גרעון ביובל ואיצטרך והפדה על גרעון דשנים ודברי מזרחי ומהר"ם קשים דהרי בקידושין ט"ז ע"א קאמר בגרעון כסף מנ"ל דכתיב והפדה ובס' מנחת חינוך כ' מכח קושיות הנ"ל דבאמת אין גרעון אמה דמיא לגרעון הנמכר לגוי דבגרעון הנמכר לגוי חשבי' גם מה שהי' להרוויח עם אותו ממון שהרי הקדים לו מעות בשעת מכירה עד שעת היובל וזה תימה בעיני חדא מצד הסברא הלא קיי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור מתשלומין והריטב"א כ' הטעם דלכך אם ברח העבד ופקע בו יובל מפקיע הוא מטעם דמבטל כיסו של חבירו ואיך נחשוב לו הריווח שהי' יכול להרוויח וגם אולי לא הי' מרוויח בממון אדרבה אפשר שהי' בא לידי הפסד ועוד הרי מבואר ברמב"ם ה' עבדים דמחשב לו השנים לפי ערך המעות שנתן לו כל שנה ושנה שישית הממון וצ"ע ולענ"ד פשוט ליישב קו' הנ"ל לפי מה ששמעתי בשם ס' אלים שביאר היטב באמה העברי' שהיא נמכרת בעודה קטנה והיא מתגדלת והולכת אצל האדון ומסתמא כשהיא קטנה כשבא לבית האדון לא היתה יכולה לשמש אלא מיעוטא דמיעוטא ועיקר שימושה היא לאחר שנתגדלה ולמדה והורגלה לעשות איזה עניינים וא"כ עיקר המכר הם על השנים האחרונות משא"כ בע"ע גדול הנמכר שהוא שוה בשעת מכירה וכל שנותיו שווין וא"כ בוודאי מגרעון דכתיב בע"ע הנמכר לגוי לא הי' יכולין למילף גרעון דאמה עברי' ולכך שפיר קרינן לי' שאדון מסייע בפדיונה שבאמת יש בזה חסד גדול לחשוב השנים הראשונות בערך שנים האחרונות ושפיר איצטרך והפדה ומני' ילפי' ק"ו לע"ע. ובלא"ה למ"ד גזל גוי מותר ואפ"ה ציוותה התורה וחשב עם קונהו וכמו שכ' התוס' בקידושין ט"ז ע"א ד"ה לנכרי ובע"י שם הטעם דהאדון נתן מעות ובטח עליו ועשה לו טובה ואיך ישלם לו רעה תחת טובה ולכך צריך לחשוב עמו אבל מהיכא תיתי יהא צריך ליתן לו טפי ממה שנתן וא"כ מנ"ל דגם בישראל יוצא בגרעון דלמא צריך לעמוד אצלו כל ימי מכירתו ולכך איצטרך לימוד מוהפדה ובאמת גם בקידושין ט"ז ע"ב דפריך לרבי למה לא יליף גאולת קרובים בישראל מגז"ש דשכיר שכיר הנמכר לגוי קשה לי דלמא סובר רבי גזל גוי שרי ולכך בגוי די לו שיחזור לו ממון ואין כאן חילול השם ולכך יוכל לגאול ממנו אבל בישראל מנ"ל וגז"ש הא איצטרך לשאר דברים ואינה מופנה להכי וצריך לומר משום דאין גז"ש למחצה

ב) המ"ל כפ"ג מעבדים דין זי"ן הביא בשם ר"ת דעבד שנקנה בשטר או הנרצע אינו יוצא בגרעון כסף והתוס' רי"ד פליג עליו לענין שטר אבל לענין נרצע ס"ל כר"ת דאינו יוצא בגרעון ולא בשטר שחרור והמ"ל הקשה דברי ר"ת אהדדי דהרי הריטב"א הביא בקידושין י"ד ע"ב על הא דפי' רש"י על תי' הש"ס דקנין כסף ילפי' מוהפדה ובמאי יגרע עכ"ח דניקנית בכסף והקשה דלמא קנאה בשטר ויגרע לפי שווי' והביא פי' אחר בשם ר"ת דילפי' מוהפדה דכמו שהיא קונה עצמה בכסף ע"י גרעון ה"נ הוא יקנה בכסף עיי"ש ואי נימא כר"ת דלעיל דנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף א"כ לא צריך לפי' ר"ת ושפיר הוכיח הש"ס דעכ"ח ניקנית בכסף דאי בשטר אינו ראוי שתצא בכסף לדעת ר"ת הנ"ל ולי קשה בלא"ה על ר"ת דמנ"ל להוכיח לדינא דהנקנית בשטר אינה יוצא בגרעון אם נימא הפי' כרש"י דמוכיח דנקנית בכסף מדיוצאה בכסף דלמא וודאי לפי הסק"ד דהו"א דאין עבד ואמה נקנה אלא בשטר וא"כ קנין השטר אלים יותר מקנין כסף וא"כ הסברא דדבר חלוש אין יכול להפקיע דבר אלים ושפיר הוכיח הגמרא אי סק"ד דאינה נקנה בכסף וקנין כסף הוא חלוש מקנין בשטר וא"כ איך כתיב והפדה דמפקיע את עצמה בכסף אבל למסקנא דבאמת נקנית בכסף וכסף ושטר שווה ואין האחד אלים מחבירו ומסברא אחד מפקיע חברו ומנ"ל לר"ת להוכיח דגם להמסקנא דהנמכר בשטר אינו יכול לצאת בגרעון כסף וצ"ע. ולפי הסברא הזאת שפיר נוכל להבין טעם הרמב"ם ותוס' רי"ד דנרצע אינו יוצא בגרעון ובשטר שחרור דהרי קנין דנרצע אלים טפי מקנין כסף ושטר שהרי ע"י כסף ושטר אין יכול למכור עצמו על יותר משש ונרצע עובד עד היובל מיהו אפ"ה שטר שחרור דלא להני בוודאי אינו מובן דאפי' בעבד כנעני דכתיב לעולם בהם תעבודו ואפ"ה יוצא בשטר שחרור ואמאי כ' הרמב"ם דאינו יוצא ועכ"ח דרק משום קנס הוא אלא שקשה לי ע"ז הטעם שכ' התוס' רי"ד דנרצע אינו יוצא בגרעון משום קנס וסברא זו ראיתי בקידושין ט"ו סע"א מ"מ הא כתבו התוס' שם ד"ה אמאי דהשתא דגלי קרא דיוצא ביובל ולא קנסוהו ילפי' מני' גם לשאר דברים דלא קנסו עיי"ש וצ"ע

ג) לכ"ע אמרי' דע"ע הנמכר לגוי נגאל ע"י עצמו וע"י קרובי' וע"י אחרים כדאי' בקידושין ט"ו והרמב"ם בה' עבדי' פסק דגם לוה וגואל וגואל לחצאין והכ"מ והלח"מ תמהו עליו הא כתיב בהדיא בקרא והשיגה ידו ולי נראה ליישב דהרי ילפי' בקידושין ט"ו ע"ב מלשון ונגאל לרבות גאולת אחרים ובוודאי כיון דאחרים יכולין לגאול בעצמן הה"ד שיכולין ליתן ממון לעבד שיגאל עצמו דמ"ש א"כ ממילא מוכח מונגאל דלוה וגואל דלשון ונגאל כל ענין גאולה שאפשר ובזה אפשר ליישב דברי הסמ"ג שהביא הלח"מ שם שכ' דר' ששת פשט שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין ותמהו עליו שהרי ר' ששת לא מיירי מזה כלל ולהנ"ל יש ליישב דס"ל דלר' ששת דיליף מונגאל עד שיגאול את כולו מנ"ל למדרש זה הא איצטרך ונגאל לגאולת אחרים לא מבעי' לפי' הפנ"י שם דיליף מיתורא דונגאל אלא אפי' לפי' המהרש"א שם בתוס' ד"ה משום דממשמעות ונגאל יליף ר' ששת מ"מ קשיא כיון דממשמעות ילפי' דאינו נגאל לחצאין א"כ איצטרך האי ונגאל ומנ"ל למילף מני' גאולת אחרים ודוחק לומר דשקולים הם ויבואו שניהם דהרי חד הוא לקולא לעבד וחד הוא לחומרא וצ"ע וצ"ל דבאמת ר' ששת יליף גאולת אחרים מאם לא יגאל באלה ויצא ביובל כריה"ג בקדושין ט"ו ע"ב וא"כ כיון דלא יליף מונגאל גאולת אחרים וכתיב והשיגה ידו ונגאל ממילא משמע דאינו לוה וגואל ושפיר כ' הסמ"ג דלר' ששת אינו לוה וגואל וממילא אנן דקיי"ל כרבי וכרבנן בקידושין ט"ו ע"ב דלא ס"ל דרש דאם לא יגאל באלה לגאולת אחרים עכ"ח למדו גאולת אחרים מן ונגאל ולית לן קרא דאינו גואל לחצאין וגם ממילא דלוה וגואל כדלעיל ולכך שפיר פסק הרמב"ם דעבד הנמכר לגוי לוה וגואל וגואל לחצאין וכ"ז בעבד הנמכר לנכרי אבל בנמכר לישראל דלית לן קרא אמרינן דאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין ואינו נגאל בקרובים

ד) הרמב"ם פ"ג מה' עבדים פסק בע"ע שנמכר לגוי אינו נגאל בשוה כסף והוא כדעת הירושלמי דיליף לה מקרא וחשב מכסף ממכרו והקשו עליו דזה נגד הש"ס דידן בקידושין דף ח' דילפי' דנגאל גם בתבואה וכלים ובחי' אמרתי דאיכ"ל דאף דנגאל גם בשוה כסף כשמושך השוה כסף לרשותו ונעשה שלו העבד יוצא לחרות אבל אין זה מתורת גאולה דהרי הגוי אינו קונה הישראל אלא למעשה ידיו וכבר כתבתי לעיל בשם הנמק"י דהא דאמרי' בב"ק קי"ג דע"ע הנמכר לגוי גופו קנוי היינו רק בתורת משכון על מעות שנתנו לו וכבר כתבתי במצוה הקודמת דלרמב"ם ולאביי בב"ק קי"ג הוי רק הלוואה כיון דמגרע פדיונו ובכתובות דף פ"ו קיי"ל מלוה ולוה אם יש לו מעות צריך דווקא לשלם לו מעות דזוזי יהיב וזוזי שקיל עיי"ש בתוס' ג' חילוקי דינים