מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מז

לענ"ד דהרי אמרי' בב"מ דף ס"ז ע"ב דמשכנתא באתרא דמסלקי הוי רק כחוב ואין הבכור נוטל בו פי שנים ואפי' משכנתא דסורא נראה התם דדינו כן וכבר אמרו בב"מ דף ס"ה ע"ב דהמוכר לחבירו על מנת שתחזירהו לי הוי רק כמלוה ונהי דל"ק דיהי' איסור רבית ואסור באיסור רבית להשתמש בעבד מ"מ במנכה לו מן המעות לא גרע ממשכנתא דסורא מ"מ אם הוא פודה את עצמו ורוצה ליתן מעות גרעונו לאדון ומכאן ואילך לכ"ע יש ברירה הוברר הדבר שהמעות הנשאר הוא רק כהלוואה ואפי"ה ילפי' מוחשב עם קונהו שצריך לדקדק עם קונהו וא"כ קשה לרבא דנהי דגופו קנוי עד השתא מ"מ מכאן ואילך הא הוי רק הלוואה ואי אמרי' דהפקעת הלוואת מותר אמאי ציוותה התורה וחשב עם קונהו שידקדק עם קונהו וצ"ל דרבא ס"ל כמ"ש הפ"י בב"מ דף ס"ז ע"ב בתוס' ד"ה האי משכנתא דגבי שומא הדרא הטעם דחיוב על הגובה למכור לבעלים הראשונים וה"נ ס"ל לרבא דגם השתא הוא שלו אלא שהתורה חייבה לקונה העבד שיחזור וימכרנה לו או לעצמו או לשאר גואלים כן ס"ל לרבא דגם השתא גופו קנוי אבל אביי סובר דנהי דאם אינו נגאל גופו קנוי אבל אם יש לו גואלים והתורה נתנה רשות לגואלים לגואלו ולסלקו הו"ל מכאן ואילך רק כהלואה ולכך ס"ל דהוי כהפקעת הלוואתו ואפ"ה בעי' וחשב עם קונהו א"כ מוכח דגם הפקעת הלואות אסור ולכך לא מחלק הרמב"ם ולעולם דגם הרמב"ם מודה דעבד הנמכר אפי' לגוי עד הזמן שגואל עצמו הוא גופו קנוי ולכך אינו יוצא במחילה וא"ש. ואין עבד קונה עצמו אלא או בשנים או ביובל ובגרעון כסף או בהפקר או בשטר שחרור ואמה העבריה גם בסימנים

ו) והנה אנן קיי"ל דווקא במכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל במוכר עצמו וכ"ש בנמכר לגוי אין רבו מוסר לו שפחה כנענית לדעת הרמב"ם מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ולריטב"א גם מוכר עצמו מותר אלא שאין רבו מוסר לו בעכ"ח ובאמת לכאורה דברי הרמב"ם סותרין דכאן כ' דאסור בשפחה כנענית ובפי"ב דין י"ג כ' דשפחה אינה אסורה כלל מה"ת ודוחק לומר דהאי אסור שכ' הרמב"ם דהיינו אסור מדרבנן ולענ"ד אפשר ליישב דבלא"ה קשה לי לפמ"ש הרמב"ם פ"א מאישות דפלגש אסור מה"ת וביאר הה"מ משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה משמע דווקא ע"י קידושין דווקא קיחה וא"כ בשפחה כנענית שאין קידושין תופסין הרי בלא"ה אסורה לי' מה"ת משום דהוי ביאה בלא קידושין ונראה ליישב לפמ"ש הב"ח באע"ז סי' קנ"ז דהיכא דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' ושווי' רבנן בעילתו ב"ז אפ"ה אין בה משום איסור קדישה דהרי עשה מעשה קידושין אע"ג דלא הועיל גם לדעת הרמב"ם דסובר דכל ביאת זנות הוא בכלל איסור קדישה ולפי"ז נראה הה"ד אם רבו מוסר לו ש"כ שיכול למסור לו בעכ"ח ואין העבד יוכל לגרשה מעליו בלי האדון והרי היא אגודה בי' לא חשוב ביאת זנות וזה עצמו שאמרו בקידושין דף י"ט דחידוש הוא שחדשה התורה להתיר לו שפחה וכנ"ל, אבל במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה בעכ"ח וא"כ יש לעבד ברירה ליקחה היום ולגרשה למחר בדיבור בעלמא הוי כקדישה ולכך אסור גם לרמב"ם אבל באמת איכ"ל דאם העבד לקח ש"כ בדרך קידושין אע"ג דאין קידושין תופסין מ"מ כיון דחייב את עצמו לקיימה בדרך קידושין שוב לא הוי קדישה ובכה"ג כ' הרמב"ם בהא"ב דאין אסורה לו מה"ת ובזה יש ליישב איזה קושיות שהקשה במנחת חינוך עיי"ש ותבין: מצוה מג היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מ"א. מ"ע לכ"ע להרמב"ם מ"ע ט"ז ולהרמב"ן מ"ע י"ז

מצוה ליעד אמה עברי' לו או לבנו שנאמר אם לא יעדה והפדה מכלל דמצוה ביעוד והנה אנן קיי"ל דכסף מכירה היא כסף קידושין ואפי' סמוך לשקיעת החמה סוף שש ואפי' לא נשתייר זמן שוה פרוטה יכול לייעד וביעוד צריך לומר לה בפני ב' עדים הרי את מיועדת או מקודשת לי והנה באמת לכאורה קשה למה בעינן שיאמר לה דווקא בפני ב' עדים הרי קיי"ל שם דייעוד הוי כמקדש מעכשיו ולאחר שלשים כדאי' שם בקידושין דף י"ט וכן פסק הרמב"ם ספ"ד דעבדים ואם חזר האב וקדשה לאחר אינה מקודשת וא"כ עכ"ח הוי כאלו קדשה בשעת מכירה מעכשיו אם לא יחזור לאחר זמן ואפי' תימא דקדשה ע"מ שייעד אותה לאחר זמן דהרי לא סגי אם לא חזר אלא צריך דווקא ייעוד וכ"ש לפמ"ש שם הרמב"ם פ"ד מעבדים דבעי' דווקא שייעד אומה מדעתה ולדעת הכ"מ היא יכולה לעכב וא"כ עכ"ח ע"ד זה חשבי' כאלו קדשה בשעת מכירה ע"מ שייעדנה לאחר זמן וא"כ קשיא למה צריך בשעת יעוד עדים הרי קיי"ל במקדש אשה מעכשיו על תנאי אין צריך בשעת קיום התנאי עדים אלא אפי' מקיים התנאי בינו לבינה הרי היא מקודשת כדמוכח באע"ז סי' ל"ח סעי' ב' ואמאי צריך כאן בשעת יעוד עדים. ונראה ליישב עפמ"ש בנוב"י מה"ת חאע"ז סי' נ"ד לבאר למה באמת לא בעי' בשעת קיום התנאי עדים הלא אין דבר שבערוה פחות משנים ותי' דאנן סהדי דבשעת הקידושין הי' דעתו לקיים התנאי דאין אדם עושה דבר בטל וכאלו מיד הי' עדים שיקיים התנאי ע"ש שהאריך וכ"ז בעלמא אבל כאן שעיקר כוונתו הי' לקנות אמה ואפי' נימא דמסתמא דעת אדם לקיים מצוה הרי התורה נתנה לו ברירה או שייעדנה לו או לבנו וא"כ אין כאן בשעת מכירה אומדנא ולכך אין דשב"ע פחות משנים וצריך לייעד בפני עדים כנלע"ד ומ"מ קשיא דא"כ דעיקר הקידושין נגמרים בשעת ייעוד וכ"ש לדעת הרמב"ם דהייעוד מדעתה א"כ אמאי חשבי' לי' כאלו קדשה אבי' הרי בקידושין דף י"ח ע"ב אמרי' דלר' יוסי בר יהודא כיון דקדושין לאו מכח האב אתי' לגמרי אמרי' דיכול האב למכור אחר הקדושי יעוד וא"כ ה"נ לרבנן נהי דכסף מכירה אם רצה האדון והבת לבסוף הו"ל למפרע הכסף מכירה ככסף קידושין מ"מ כיון דבעי' בשעת קיום התנאי עדים עכ"ח אז נעשה מעשה הקדושין ולמה נקראו הקדשין ע"י האב מיהו אי משום הא לא אריא דהרי כיון דהקדושין למפרע חלין כדלעיל עכ"ח נגמר ע"י האב ואיגלאי מלתא למפרע לרבנן נגמרים ע"י האב אלא שהיא והאדון יכולים לעכב שכך התנה שהזכות לעכב הדבר ואם לא עיכבה לא מקרי כאלו עשתה היא דשב ואל תעשה לא מקרי מעשה ומ"מ יש להקשות לפמ"ש הר"ן בפסחים ל"א דרבא סובר מכאן ולהבא הוא גובה הואיל ואי בעי מסלק בזוזי ואפ"ה אם פי' מעכשיו והרהינו אצלו אמרי' דהמשכון ברשות הגוי למפרע והקשה הר"ן אמאי נימא הואיל ובידו לפדותו הוי לי' כשלו ותי' דמחוסר ממון לא מקרי הואיל וא"כ כאן דאינו מחוסר ממון נימא הואיל ובידה לעכב ולחזור מקדושין הו"ל כאילו הקדושין בידה וממנה באו הקדושין ולמה אמרי' דלרבנן דריב"י אי אפשר למכרה לאחר יעוד דהוי לי' כאלו מכרה לשפחות אחר אישות וצ"ל דשם קאי הש"ס לרבנן דר' אליעזר דתני בברייתא דשווין דמוכר אלמנה לכה"ג יעיי"ש ורבנן דר"א ס"ל בפסחים דף מ"ז ומ"ח דלא אמרי' הואיל ולכך מוקי לה דווקא בקידושי יעוד ואליבא דריב"י אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד דאמרי' הואיל שפיר אפי' ביעוד אליבא דרבנן כיון דבידה לעכב ואמרי' הואיל ובידה לעכב הוי לי' אם לא עיכבה כאלו הקדושין ממנה ולכך מוכרה לשפחות אחר יעוד וא"ש דברי הרמב"ם דשם בפ' מה' עבדים דפסק כברייתא הנ"ל דמוכר אלמנה לכה"ג והקשה הלח"מ הא הש"ס מוקי לברייתא זו דווקא בקידושי יעוד ואליבא דריב"י ואנן לא קיי"ל כריב"י ולהנ"ל א"ש טובא כן נראה לענ"ד

ב) ויש לי בזה מקום עיון לדעת הרמב"ם הנ"ל שסובר דהיעוד בעי' מדעתה לפי מה שבארתי לעיל לרבנן דריב"י קידושין מתחילין בשעת מכירה אם בא לבסוף לידי יעוד והוי לכאורה כמו המקדש אשה ע"מ שירצה אבא ה"נ הקדושין בע"מ ומעכשיו אם תרצה הבת והאדון א"כ מ"ש זה ממה שאמרו בריש כל הגט דף כ"ה באומר הרני בועליך ע"מ שירצה אבא דתלי' בברירה א"כ לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ולמה תתקדש למפרע לרבנן וצ"ע מיהו גם בהא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא קיי"ל כר"ש דמועיל אע"ג דקיי"ל אין ברירה וכבר הקשה בפ"י בקדושין דף ס"ג גבי ע"מ שירצה אבא עיי"ש ואין כאן מקומו

ג) במנחת חינוך הקשה דמאי קאמר דלא משכחת לה שימכור האב אלמנה לכה"ג אלא לריב"י וכן הא ר"נ מדברי ריב"י מוכח דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך הא גם לרבנן מוכח כן דהרי דברי רבנן שייכים דמקודשת למפרע היכא דקנאו בכסף נעשה למפרע מעות קנין לקדושין אבל אם קנה אותה בשטר או נתן האב את בתו במתנה כדעת התוס' רי"ד דיכול ליתן בתו במתנה ובשעת קנין אין כאן מעות ועכ"ח עיקר היעוד במה שמוחל לה מעשה ידי' כמו לריב"י חלין הקדושין בזמן ההוא ומטעם דהוי כאומר צאי וקבלי קדושיך א"כ גם לרבנן נימא דמשכחת לה בכה"ג דמוכרה אלמנה לכה"ג דהיינו שמעיקרא מכרה או נתנה בשטר ויפדה האדון ונתאלמנה שאינו נעשה הקידושין ע"י האב דיהי' כמו לריב"י ולענ"ד נראה דהרי יש שני טעמים בראשונים למה מהני לומר צאי וקבלי קדושיך בתוס' פלפלו בזה והר"ן צידד ג"כ לומר דהוי כאשה שאמרה לפלוני תן קדושין לפלוני ואתקדש אני לך דמתקדש מטעם מרב כדאיתי' לעיל דף וי"ו אלא שהתוס' הקשה ע"ז דהרי האב לא אמר לאדון ליתן לה אלא שאמר לבתו צאי וקבלי לפיכך י"א טעם אחר דהוי כאלו עשה בתו להיות שלוחו לקבל קידושין כמ"ש הרא"ש כיון דהוא לעצמה ולטובתה היא נעשה שליח עי' ברא"ש ור"ן וכ"ז שייך במכרה בכסף אבל אם מכרה ונתנה בשטר וקיי"ל דאב כותב וכותב קני לך בתי ובכלל קני לך בתי בין קנין לשימוש ובין קנין ליעוד וא"כ הוי ממש כמו אשה שאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש מטעם ערב דהרי