מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מו

ללמוד מאם אחרת הקשה לאחרת ופריך כיון דאנן קיי"ל דהשטר אמה האב כותבו דהיינו המקנה משא"כ בשטר הקידושין דהבעל דהיינו הקונה כותבו וליכא למילף כיון דאינם דומין ומסיק דיליף מלא תצא כצאת העבדים דגילוי מילתא היא מהקישא דאחרת עיי"ש ולי לכאורה קשה לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דגבי קידושין האשה רק כמפקרת גופא לגבי בעלה והיא אינו מקנה קנין לבעלה אלא מפקרת עצמה לו א"כ קשה איך ילפי' בקידושין ט"ז דשטר קונה מהיקש דאחרת דהיינו מהא דנתקדשה בשטר דהא אמרי' בב"מ קי"ח דקנין אצל הפקר קיל יותר דאיכא למ"ד הבטה בהפקר קונה וא"כ דילמא דווקא דהוי כקונה מהפקר מועיל שטר אבל באמה וע"ע דאינו כהפקר אלא צריך להוציא מרשות חבירו לרשות עצמו אפשר דאינו מועיל קנין השטר וצ"ע ואפשר דעל היקש ליכא להקשות דבעכ"ח הקישן הכתוב ולכך דוחה שם דבלא"ה אינו היקש דהרי אצל קידושין באחרת הבעל כותבו וכאן האב המקנה כותבו ואינו היקש גמור ושוב באמת ליכא למילף מהתם ועפי"ז נ"ל ליישב הרמב"ם בפי' המשנה שם הביא הלימוד דשטר קונה מהיקש דאחרת ואפ"ה פסק דאב כותבו והוא נגד ש"ס הנ"ל ולענ"ד כיון דאמרי' גם לאידך מ"ד דיליף מלא תצא כצאת אמרי' דלכך לא ממעטי' מאותם שטר משום דיציאה בשטר הגט וע"ז מסיק שם ואב"א להכי אהני הקישא דאחרת ואיכא לפרש דה"ק בהאי אב"א דבזה מקיים גם התי' הראשון דילפי' שטר מאחרת והיינו משטר דגט דבאחרת דכתיב בקרא וכתב דהבעל שהוא המקנה והיא הקונה צריך הבעל למכתב ומינה ילפינן דלעולם צריך המקנה לכתוב ועכ"ח בקידושין דכתיב כי יקח היינו משום דהיא הפקר וכסברת הר"ן ושפיר ילפי' שטר קנין דאמה דהאב הוא המקנה והוא הקונה וצריך האב למכתב מקנין דאחרת דהיינו מגירושין וקידושין ומטעם זה נ"ל ליישב קו' הפ"י דמנ"ל דע"ע אינו נקנה בחליפין ולפמ"ש א"ש כיון דילפינן קנין דאמה גם מגירושין ילפי' וכתב דווקא בכתיבה מתכשרת ולא בחליפין ה"נ אמה דאיתקוש לאחרת אינה קונה עצמה בחליפין ואינה נקנית בחליפין וע"ע אתקש לאמה וא"ש ולפי המסקנא כתב הר"ן סברתו דהיא כהפקר ולכך הבעל כותב שטר קידושין וא"ש דברי הרמב"ם. ובזה יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכ' ילפותא דכסף באמה ג"כ מכסף מקנתו ובגמרא ילפי' מוהפדה ולפי הנ"ל איכ"ל דמפרש כפי' הריטב"א דכ' דלפי מה דאמרינן שאני אמה דמתקדשה בכסף והכוונה דילפי' מקידושין וא"כ לפמ"ש הר"ן אין ראי' מקנין הקדושין דהתם הוי קנין הפקר ולכך התם בקידושין בעל כותב משא"כ באמה האב כותב וזה מוכח מגירושין כדלעיל דהמקנה צריך לכתוב וא"כ ליכא למילף אמה אלא מע"ע מכסף מקנתו וא"ש

ג) והנה הרמב"ם פסק דאמה העברי' אינה נקנית אלא בשתי פרוטות וכן הוא לעיל דף י"ב דבעי' דווקא שיהיה הקנין באופן דשייך והפדה עיי"ש ובס' מנחת חינוך תמה א"כ בקנה אותה במתנה או בשטר דלא שייך והפדה א"כ איך היא נקנית כיון דבעי' שיהא הקנין דווקא היכא דשייך והפדה ולענ"ד בלא"ה קשה בקידושין י"ד ע"ב יליף מוהפדה דנקנה בכסף וכבר תמהו הראשונים איך מוכח מוהפדה דהי' הקנין בכסף מזה רצה ר"ת לומר דהיכא דנקט בשטר אין יכולה לפדות בכסף ור"י פליג עליו וצריך ביאור בגמרא הנ"ל ולענ"ד נראה מלשון והפדה ילפי' דהאדון מחויב לסייע בהפדיונה וזה אינו מובן לכאורה ונראה להסביר דהרי כבר כ' הרמב"ן דהא דהתירה התורה לאב למכור בתו שהוא בגידה בה כמו שנאמר בבגדו בה אלא כיון שלפעמים בא עי"ז טובה להבת שהתורה ציוותה ליעדה וליתן לה כמשפט הבנות ולכך התירה התורה לאב למכור בתו אבל לא בנו אבל גם זה רק מדוחק גדול דווקא אם אין לאב שום דבר להחיות כמ"ש הרמב"ם בה' עבדים ואמרי' בפ' איזהו נשך דזוזי דאינשי אינהו עבדין לי' סרסרותא והם גורמים ומסעיים לו ומביאים קונים וכן הכא מסתמא רם לא הי' זה שקנה נותן מעות להאב לא הי' מוכר את בתו וא"כ המעות של האדון גרמו המכירה לפיכך ציוותה התורה מדה כנגד מדה שכשם שהי' מסייע למכירתה כך יהי' הוא מסייע לפדיונה וכדי לזרז וללמד החיוב ההוא ציוותה התורה שהקנין בכסף עצמו א"א אא"כ נותן מעות לאב שישאר ממנו בכדי פדיונה ולכך צריך לקנותה דווקא לב"ה בשתי פרוטות כדי שישאר פרוטה לפדיונה ולב"ש כיון דאפקה מפרוטה אוקמי אדינר ודווקא בדינר יוכל לקנותה וזה עצמו שצריך דווקא בשעת המכר מעות הקנין כדי להפדותה הוא עצמו יזרז וישים על לב האב או משפחתו שישתדלו בפדיונה ובזה עצמו האדון מסייע בפדיונה שצריך ליתן בכדי שיעור שישאר כדי לפדות אם לא ירצה לייעדה שאז הי' טובה לה ולכך אמר הקרא אם לא יעדה והפדה ודרשו חכז"ל שיסייע האדון שיהי' פודין אותה דהיינו שישים על לב האב והמשפחה שישתדלו לפדותה שהוא אינו יכול לייעדה לפי"ז המצוה הזו היא דווקא אם קנה אותה בכסף שאז יסייע הוא במכירתה ולכך יסייע גם הוא בפדיונה משא"כ אם קנה בשטר או במתנה שהוא לא גרם המכירה אינו מצווה עליו לסייע בפדיונה ולכך דווקא אמה נקנית בשתי פרוטות אבל העבד שהוא ברשות עצמו ומוכר א"ע או שמכרוהו ב"ד שלא נעשה לו שלא כדין ולכך הוא כשאר קניינים ובזה א"ש נמי דיליף מכאן שהקנין בכסף וא"ש

ד) הרמב"ם כ' דאשה אינה יכולה למכור את עצמה והרמב"ן פליג כשהיא גדולה גם היא יכולה למכור א"ע כמו ע"ע ותמהו הראשונים על הרמב"ן מכמה סוגיות הש"ס מגיטין דף ס"ד דפריך האי שפחה אי דאתי' שתי שערות מאי בעי גבי' וכן פריך בב"מ דף י"ג ושם הקשה כן בש"מ דלהרמב"ן מאי קו' דילמא מיירי במוכרת עצמה והיא גדולה ולענ"ד גם הרמב"ן מודה דמדרבנן אינה יכולה למכור א"ע כשם שאמרי' בב"מ דף ע"א דאשה לא תקנה ע"ע משום חשד ה"נ בהיפך אשה לא תמכור עצמה לאיש ואדרבה יש חשד טפי בכה"ג אם היא תמכור לאיש כל כבודה בת מלך פנימה כתיב וא"כ מדרבנן נראה לי דגם הרמב"ן מודה דלא תמכר וא"ש הסוגיות לא מבעי' לפי מה דמשמע מלשון החינוך דאפי' בדיעבד אין המכר מכר במכר ע"ע לאשה א"כ הה"ד בהיפך והטעם נראה כעין שאמרו בכתובות פ"א ע"ב השתא דאמרו רבנן לא לזבון אי זבין לא הוי זביני' זבינא ולפי דעת י"מ הטעם משום דגם בדרבנן אי עביד לא מהני עיי' בחת"ס יו"ד סי' וי"ו דכתב הטעם דהפקיעו רבנן כחו, ואפי' אי נימא דבדיעבד מכר ובדרבנן לכ"ע מהני כיון דלכתחלה אסרו רבנן למכור אשה לאיש לא רצו לאוקמי מתניתן דמזכה ע"י עבדו ושפחתו במאן דעבר

ה) בקידושין דף ט"ז ע"א מפיק רבא דע"ע גופו קנוי והביא שם הרשב"א בשם הרמב"ן הואיל ויכול להשיאו שפחה כנענית מזה מוכח דגופו קנוי וכ' הרשב"א דלפי"ז מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית איכ"ל דאין גופו קנוי וא"צ שטר שיחרור ויוצא במחילת גרעונו וכבר הקשו ע"ז הא אמרי' בהדיא ב"ק קי"ג בנמכר לגוי דאמר רבא דע"ע גופו קנוי עיי"ש. ונמכר לגוי לא משכחת לה אלא במוכר עצמו ולענ"ד מהתם לק"מ דכבר הבאתי לעיל בשם הנמק"י ביבמות מ"ו דאף בגוי דאין קונה רק למעשה ידיו מ"מ הגוף הוא משכון עליו וקונה ונראה מדבריו אע"ג דאמרי' בפסחים ל"א דגוי מישראל אינו קונה משכון אבל משכון כזה דהוי אפותקי גם בגוי קונה וא"כ א"ש דברי הרשב"א דלענין מחילה אפשר דסגי כיון דמוחל לו החוב דהיינו החיוב מעשה מנה אין כאן משכון אין כאן איכ"ל דסגי באומר לו זיל אבל התם בב"ק דקאי אם הותר לגזול ממנו שפיר אמרי' דמשכון לא מקרי הפקעת הלוואה והוי כאלו כבר הי' בידו כעין דאמרי' גבי שמיטה הוי של אחיך בידך ושפיר אמר שם דהוי גזל לגוי מיהו קצת קשה על הרשב"א דסותר עצמו דבתשו' סי' תתע"ג המובא בש"ך חו"מ סי' של"ג סקמ"ז הביא בשם מהר"ם דאפי' פועל עבד גופו קנוי והש"ך לא השיג עליו אלא לענין פועל. אמנם קשה לי טובא על האבני מילואים באע"ז סי' כ"ח סק"א בהג"ה דהביא בשם היש"ש בב"ק קי"ג מדלא הביא הרמב"ם החילוק בין הפקעת הלוואת לגזל מוכח דס"ל כאביי דאין גופו קנוי וא"כ קשה איך פוסק כאן בה' עבדים דלא סגי במחילה וצ"ע

וגוף דברי הרמב"ן והרשב"א דלעיל יש ליישב גם בענין אחר דהרמב"ן סובר כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דכל קנין שהוא לזמן הוי רק כקנין פירות ונהי דלמ"ד ק"פ כקה"ג דמי א"ש מ"מ הא רבא בעצמו אמר ביבמות ל"ו דהלכה כר"ל דק"פ לאו כקה"ג ולכך כ' הרמב"ן דבעבד עברי הנמכר עפ"י ב"ד קיי"ל דרבו מוסר שפחה כנענית ונשארו הבנים עבדים לאדון עולמות ונשאר לו קנין עולמות שפיר אמר רבא דגופו קנוי אבל במוכר עצמו לדידן דאין מוסר לו שפחה כנענית אין גופו קנוי לגמרי מ"מ גם במוכר שדה לזמן הו"ל מקצת קנין הגוף בשדה כמ"ש הרשב"ם בב"ב קל"ו דמביא משום דקרי' בי' אשר תביא מארצך והיינו שיש לו חלק ביניקת הארץ וכן הרמב"ם פכ"ג ממכירה כ' דמוכר שדה לזמן יכול לחפור שם בורות וכו' והה"ד בעבד יש לו מקצת קנין בגופו ולכך צריך דווקא גט שחרור ולא מהני מחילה אפי' בנמכר לגוי ונהי דגוי קונה רק למעשה ידיו נראה מדברי הר"ן בחידושיו בסנהדרין נ"ז דהיינו דאין לו קה"ג ממש אלא כק"פ וא"כ לדברי הרמב"ן אין כאן סתירה, דזה גופא מספקא לי' להרשב"א אי הא דאמר רבא בב"ק קי"ג דגם בנמכר לגוי גופו קנוי הוא כמו שכתבו התוספות דף מ"ח ע"א ד"ה אי לאו דרבא גופא ס"ל קנין פירות כקה"ג בכל מקום אלא דווקא באבא לגבי ברא דאחולי אחיל ס"ל לאו כקנה"ג וא"כ לא קיי"ל כהא דרבא במוכר עצמו או דילמא דגם לדידן דלאו כקה"ג אפי' במוכר עצמו ולגוי אמרי' דגופו קנוי משום דמקצת קנין אית לי' וא"ש

אבל קושיא הנ"ל על הרמב"ם עמדה דא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק בין הפקעת הלוואות לגזל כדאמר רבא בב"ק קי"ג ונראה