מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מה

כ"ב ע"א אמר ר"א בר' שמעון מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט אף עצים ואש וכן הוא בזבחים דף ק"א ע"ב ובתשו' מרן הגאון בעל חת"ס חאו"ח סי' מ' כ' לעיין מהיכן ילפי' במזבח גופא והרמב"ם ספ"א מה' בית הבחירה כ' דכל כלי מקדש ואבנים וקורות שנתלשו לצורך בהכ"נ לא יעשה עוד לבהמ"ק ועיי"ש בתשו' מרן זצ"ל שהאריך ולענ"ד שלומדים זה מהא דדרשו במכילתא והובא בילקוט מזבח אדמה תעשה לי ויליף משם דבעי' העשי' לשמה וכן מהא דאמר מזבח אדמה תבנה לי ג"כ מבואר דבעי' לשמה וכיון דאפי' העשיי' בעינן לשמה וכדאי' בתוספתא שפסק הרמב"ם הנ"ל וכ"ש דאם נשתמש בפועל להדיוט דאסור כן נראה לי ובזה אפשר ליישב קו' הפר"ד דרך המלך דרוש י"א דלמה פסול אם נעשה להדיוט הא קיי"ל הזמנה לאו מילתא הוא ולהנ"ל ל"ק היכא דבעי' לשמה בוודאי אם כיוון לדבר אחר פסול וה"נ כיון דעשיי' בעי' לשמה ולכך אם חצבו קורות ואבנים לצורך הדיוט פסולין למזבח וילפי' בהמ"ק מני' והראי' ממכילתא הנ"ל מדאיצטרך אתהן למעט נגיעת ברזל דאינו פוסל במקדש משמע לענין דינא אחרינא ילפי' או דבאמת הוא רק מדרבנן ואע"ג דבקרא דילפי' מינה מוכח רק דבנין מזבח בעינן לשמה ולא חציבה מ"מ לדידן דקיי"ל כשמואל במנחות דף מ"ב דבעי' טוווי' לשמה וס"ל כיון דגלי קרא דבעי' עשיי' לשמה ילפי' מיני' לכל מעשה ציצית מתחילתו בעי' לשמה ה"נ וא"כ תליא זה בפלוגתא דרב ושמואל לכאורה ועיי' במג"א סי' קמ"ז סק"ה האריך וכ' דאם נשתנה מותר למצוה והביא ראי' ממראות הצובאות ואני אמרתי ממראות הצובאות אין קושיא דהרי אמרי' בפסחים כ"ה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וכשם שמראה לא חשב לענין מעילה ה"נ איכ"ל דאינו חשיב לענין שימוש שיהא שנשתמש בו הדיוט מיהו גוף תי' של המג"א בנשתנה מועיל נראה לי ג"כ מטעם הנ"ל דשימוש דפוסל ילפי' מק"ו דהדס דבעי' עשיי' לשמה ובעשיי' עצמה אם נשתנה איכ"ל דמועיל כיון דסוף מעשה נעשה לשמה כדס"ל לרבינו משה גאון המובא בטיו"ד סי' רע"א אם לא עבד לשמה יחזור ויעבדנו

ד) ובס' מנחת חינוך הקשה מע"ז נ"ב ע"ב מאבני מזבח דלמה הוצרך לומר שם דפסולים למזבח משום לא תניף ת"ל משום דנשתמש להדיוט ולענ"ד נראה דשימוש פוסל דווקא אם הוא מיוחד לאותו שימוש כשם דקיי"ל לענין קדושה באו"ח סי' מ"ב דסודר דאזמני' לתפלין דצר בי' תפלין או צר בי' לחודא אבל הי' הכוונה דשימוש הזה יהי' בו לעולם וה"נ לא מיקרי שימוש אא"כ אזמני' לאותו דבר וגם השתמש בו ונהי דלא משכחת לה דין זה דיהי' צריך לתרתי דהרי כיון שעשאה להדיוט כבר נפסל מ"מ נוכל למילף דשימוש שנשתמש בו אינו פוסל אלא אם יחדה לשימוש הזה לעולם וכמו התם בתפלין אם צר בי' הי' דעתו על לעולם עיי"ש לכך באבני מזבח ששיקצום אנשי יון ולא הי' השימוש אלא לארעי ושימוש ארעי אינו פוסל כן נלע"ד נכון ובאמת על קו' מ"ח אמרתי עוד סברא דהיכא דהי' עליו ב' איסורים ופקע אחד מהם איכ"ל מיגו דפקע מיני' האי איסור פקע נמי האיסור האחר כעין דאמרי' בביצה דף וי"ו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פקע גם שם מוקצה מיני' וה"נ דהי' על אבני מזבח ב' איסורים א' מצד תקרובת ואחד משום שימוש הדיוט ואם הי' אפשר לינסרינהו ולהשתנות אותם הי' מופקע איסור ע"ז ה"נ מופקע איסור שימוש הדיוט כנלע"ד נכון: מצוה מא ל"ת לכ"ע להרמב"ם מצוה מ"א. ולהרמב"ן ל"ט. להרמב"ם ל"ת כ"ז ולהרמב"ן כ"ד

שלא לעלות במעלות על המזבח שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי ולכך עושין כבש ובמכילתא אמרו שלא יפסע פסיעה גסה על המזבח והמ"ל בפ"א מבית הבחירה תמה על הרמב"ם שלא הביא זה וכבר אמרתי ונדפס בשמי בהגהות ס' מצות השם וכעת מצאתי שגם המעיי"ח העיר בזה דבש"ס דידן ביומא כ"ב במשנה ובגמרא שם דהי' רצין ועולין בכבש קשיא למכילתא דמוכח שם דמותר לפסוע פסיעה גסה על כבש המזבח וכבש דינו כמזבח כמו שדומה לענין נגיעת ברזל וכדפסק הרמב"ם שם דין ט"ו והנה סיפא דקרא אשר לא תגלה ערותך עליו הוא טעם המצוה ולכך אינו נמנה למצוה בפ"ע כמו שהשריש הרמב"ם במנין המצות שורש ה' ובמכילתא יליף דרך ירידה מניין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו וגם ע"ז הקשה המ"ל למה לא הביא הרמב"ם ולענ"ד אפשר ליישב עפמ"ש התוס' בקדושין ס"ח ע"ב לר"ש דדרש כי יסיר לרבות כל המסירין דלר"ש דדרש טעמא דקרא אפי' אם לא פירש הטעם אז אמרי' אם פירש הטעם עכ"ח ללמד אפי' אינו שייך הטעם רק במקצת אבל דרבנן דלא דרשו טעמא דקרא אם לא פירש ואז הוצרך לפרש טעמא ואמרי' דווקא אם הטעם שייך לגמרי ולפי"ז ה"נ בנדון שלנו איכ"ל המכילתא אתיא כר"ש דדרש טעמא דקרא ולמה הוצרך לפרט הטעם אשר לא תגלה ערותך ועכ"ח ללמד אפי' אינו שייך הטעם לגמרי אלא במקצתה לכך יליף מכאן שילך עקב בצד גודל ולרבות דרך ירידה אבל הרמב"ם דפסק בעלמא כרבנן דלא דרשי' טעמא דקרא אם לא פירש ולכך הוצרך כאן לפרש הטעם וכדי ללמוד ממנו ק"ו שהביאו בחומש לחוס על כבוד הבריות ואין לרבות דבר אחר: פ' משפטים מצוה מב אליבא דכ"ע להרמב"ם מצוה מ"ב ולהרמב"ן מ'. להרמב"ם היא מ"ע ט"ו ולהרמב"ן ט"ז

לדון דין עבד עברי שש שנים יעבוד אפי' הגיע שמיטה יעבוד שש מעת שמכר אבל יובל מפקיע בתוך הזמן ומצוה זו כולל בין נמכר ע"י עצמו ובין נמכר ע"י ב"ד ובוודאי למ"ד בקידושין י"ד דדינם שוה ניחא דנמנו למ"ע אחת אמנם לפמ"ש הרמב"ם ושאר פוסקים דקיי"ל כת"ק דר"א דמוכר עצמו דינו חלוק ממכרוהו ב"ד לענין ד' דברים דמוכר עצמו יוכל למכור עצמו על יותר משש ואינו נרצע ואין מעניקין לו ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית וא"כ כל הפרשה מיירי דווקא במכרוהו ב"ד ובמוכר עצמו נאמר לקמן בפ' בהר כי ימוך אחיך ונמכר לך וא"כ הי' ראוי למנות לב' מצות נמכר עפ"י ב"ד בפ"ע וע"י עצמו למ"ע בפ"ע כיון דדיניהם חלוקין לגמרי וצ"ע. ונראה כיון דמוכר עצמו אינו מפורש בו אלא שיצא ביובל ומצוה זו הוא בכלל מצות יובל סי' של"א ואינו נמנה ודין דיוצא בגרעון או במיתת אדון ולא הניח בן וכיוצא מדיני' אלו אינם נפרשים בו אלא דנלמדים ממכרוהו ב"ד בגז"ש שכיר שכיר לכך אינו נמנה למ"ע בפ"ע כנלע"ד

ובקידושין דף י"ד ע"ב אמרי' דעבד עברי נקנה בכסף ובשטר ואמרי' מנ"ל דנקנה פ"ע בכסף ורצה למילף מע"ע הנמכר לנכרי דכתיב בו מכסף מקנתו ופריך דילמא בנמכר לנכרי שאני דכל קנינו בכסף ומשני דיליף מאמה עברי' ובגוף השאלה דשאל מנ"ל דנקנה בכסף תמה הפ"י למה לא יהי' נקנה בכסף הא קיי"ל דמעות קונה. ולענ"ד קנין עבד יש בו ב' קניינים א' קנין ממון וא' קנין איסור שע"י הקנין הותר בשפחה כנענית וקנין כזה לא מצינו בעלמא בכסף ומטעם זה ג"כ לעיל דף ד' דרצה ללמוד דאשה נקנית בכסף מק"ו מאמה העברי' וכתבו התוס' שם דהה"ד דהו"מ למילף מעבד כנעני ולענ"ד התם גבי אשה דהוי קנין אישות לא דמי לשאר קנין ממון דהוי רק קנין ממון משא"כ באשה דאפי' למ"ד מעשה ידי' לאו דאורייתא מ"מ היא חייבת בשימושו וגם יש בה קנין אישות וליכא למילף קנין כה"ג מעבד כנעני אלא דווקא מאמה העברי' דיש בה ג"כ קנין ממון וקנין יעוד כן נראה לי ולכך ג"כ פריך בשמעתין מנ"ל ושמתרץ דנוכל למילף מהנמכר לנכרי ולסק"ד זו גם בעבד בנמכר לנכרי יש ב' קניינים פריך דלמא נכרי כל קניינו בכסף ובתוס' שם הקשה ע"ז עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב קו' התוס' על רש"י דהנה בנמק"י ביבמות דף מ"ו הקשה על הא דאמרי' שם דגוי אינו קונה לישראל אלא למעשה ידיו ע"כ איך אמרי' בב"ק דף קי"ג ע"ב דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי דהיינו בנמכר לגוי ותי' דאע"ג דלא קנה אלא למעשה ידיו מ"מ הוי העבד כמשכון ע"ז ואסור לגזול המשכון ובנמק"י רפ"ק דב"מ בסוגיא דהילך כ' בשם הרנב"ר דאם נתן משכון עליו לא מיקרי הילך דמשכון אינו נקנה במשיכה כיון דגופו אינו קנוי לו אלא על החוב והחוב אינו מושך והמשיכות אינו מועיל לחובו ולכך משיכת המשכון אינו נקנה וא"כ ה"נ לפמ"ש הנמק"י ביבמות הנ"ל דגופו אינו אלא כמשכון ובמשכון לא שייך משיכה ואמרי' בב"מ דף מ"ח דבמידי דלא שייך משיכה כגון נתנו לבלן לכ"ע מעות קונה ומזה יליף שם בהג"א דבעובר לכ"ע כסף קונה וא"כ איכ"ל ליישב קו' הש"ס דליכא למילף עבד עברי מנמכר לגוי דאין גופו נקנה אלא כמשכון ובמשכון לא שייך משיכה והיכא דלא שייך משיכה לכ"ע כסף קונה אבל בע"ע דישראל דגופו קנה ושייך משיכה מנ"ל דנקנה בכסף לחודא וא"ש קו' התוס' ואע"ג דבלשון אין לכוון מ"מ קו' התוס' בפ"ע מיושב היטב. ובזה יש ליישב גם הרמב"ם בפי' המשניות דכ' דקנין כסף בע"ע ואמה בנמכר לגוי דלא כמסקנת הש"ס ולהנ"ל יש ליישב דגוף סברת הרנב"ר הנ"ל נראה דמקורו מהא דאמר ר' הונא בקדושין מ"ז ע"ב דהשואל קורדם דווקא בקע בו קנאו וכ' הריטב"א הטעם דלא שייך בו קנין משיכה כיון דאינו קונה גוף החפץ ואנן לא קיי"ל כר"ה אלא כמ"ד בב"מ צ"ט כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תיקנו בשומרין משמע דלדינא בשואל ג"כ משיכה קונה וא"כ איכ"ל דגם במשכון קונה משיכה לפי האמת לכך נקט הרמב"ם דנוכל למילף לפי האמת גם מעבד הנמכר לנכרי כן נראה לענ"ד

ב) ובשטר ילפי' התם בקידושין דף ט"ז ע"א מעיקרא רצה