מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מג

קיהיבנא לי' וע"ז קשה לי הא גם בשאר עבירות מצינו שיש עבירות דמורים היתרא וטועים אפילו בחילול שבת סוברים שאין זה חילול ואינם נפסלים מה"ת עד שיתרו בהם ויזהירם כדקיי"ל בחו"מ סימן ל"ד סעי' כ"ד וא"כ גם גבי חומס ויהיב דמי בוודאי אם מזהירו ומלמדו שזה איסור דאורייתא הוא פסול מה"ת אע"ג דיהיב דמי אלא דזה דווקא אם לא אמר רוצה אני אבל אם באמת אמר רוצה אני אע"ג דעובר להרמב"ם על לאו דלא תחמוד הא כתב הרמב"ם בפ"א מגזילה דהוי לאו שאין בו מעשה וקיי"ל בלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עלי' אינו פסול לעדות מה"ת כדאי' בח"מ רס"י ל"ד וא"כ א"ש ומיושב קו' התוס' דהא דאמרי' בסנהדרין דחמסנים אינם פסולין אלא מדרבנן היינו בדיהבו דמי ואמר רוצה אני או אפי' בלא אמר רוצה אני כיון דמורי התירא וסבר דמי יהיבנא ג"כ אינו פסול אלא מדרבנן אבל קרא דעד חמס היינו ביודע או שהתרה בו והודיעו שעובר על לאו דלא תגזול אז פסול מה"ת והיינו חמסן דקרא אפי' ביהיב דמי אלא שהוא יודע שהוא איסור לא תגזול וא"כ איכ"ל בב"ק דף ס"ב דפריך בין גזלן לחמסן קאי על הקרא דפסול מה"ת והיינו דפריך לפי סק"ד דאפי' בלא אמר רוצה אני אפי"ה ע"י זוזי גמר ומקני ולדעת הרמב"ם רוצה אני לאו דווקא כמ"ש הלח"מ בפ"ד מאישות אלא שנתן לו החפץ סתם אפי"ה אגב זוזי גמר ומקני ופריך שפיר א"כ אמאי פסול מה"ת ע"ז משני הא דאמר רוצה אני ולדעת הרמב"ם רוצה אני לאו דווקא אלא שמוכח מתוך מעשיו שנותן לו ברצון אז קנה מה"ת ואינו בלאו דעד חמס לפסלו מה"ת אע"ג דעבר על לא תחמוד אבל בלא אמר רוצה אני אז פסול מה"ת אם מזהירין אותו שהוא איסור דאורייתא כנ"ל. ויש להסביר עוד יותר עפ"י דברי הרשב"ם מ"ז ע"ב ד"ה כל דמזבין וכו' דהוכיח שם דאפי' לא גמר ומקני כיון דנקט זוזי קני ומדחי הש"ס דאינו ראי' אלא משום דאמרי' אגב אונסי וזוזי גמר ומקני עיי"ש וא"כ גם הכא בשמעתין ס"ל דאי אפשר למקרי חמסן בדבר שקונה עפ"י הדין שוב אינו חמס בידו והי' סק"ד דטעמא דר"ה כדסק"ד דש"ס בב"ב אפי' אינו גומר ומקני קני והיינו דפריך מר"ה כיון דנקט דמי לעולם קני לא שייך לקרוא אותו חמסן וגם גזירה אטו לא יהיב דמי זה הוא מין אחר זה גזלן וזה חמסן ע"ז משני הא דאמר רוצה אני כמסקנת הש"ס בב"ב דאם לא גמר ומקני באמת לא קני אלא דאומדן דעתו כיון דנתן לו החפץ גמר ומקני וא"כ שפיר יש לגזור אטו לא גמר ומקני דשפיר משכחת לה ג"כ חמסן דאורייתא כדלעיל ולכך פסול אפי' באמר רוצה אני חד משום גזירה וגם משום דעבר על לא תחמוד אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה פסול מדרבנן וכעין הפי' הזה מצאתי בש"מ ב"מ דף ה' סע"ב ומיושב קו' הל"מ הנ"ל

ג) על הלאו הזה לכ"ע אין לוקין להרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכל עיקר האיסור הוא אם בא לידו לקיחה אפילו לקיחה בהיתר ועכ"ח עיקר האיסור הוא החמדה וזה אין בו מעשה לכך כ' הרמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה אפי' אם לקח באיסור בגזילה אח"כ אין האיסור לא תחמוד נתגדל עי"ז ונשאר עדיין לאו שאב"מ ומה שלקח בזרוע הוא איסור בפ"ע מלאו דלא תגזול וזה הלאו עובר בין אם הפציר מעיקרא או אם לא הפציר ולקח מיד בזרוע אלא שאם הפציר בו מלבד הלאו דלא תגזול עבר גם בלאו דלא תתאוה ולא תחמוד ואם לא הפציר ותקף בזרוע הוא עובר רק בלאו לא תגזול ותימא שבמנחת חינוך לא כ"כ ונראה מדבריו אפי' אם תקף בזרוע עובר בלא תחמוד וזה דלא כמשמעות דברי הרמב"ם במנין המצות וביד החזקה אבל להראב"ד ולהסמ"ג דלדידהו הוא איסור לא תחמוד דווקא אם לוקח באיסור דהיינו ביד חזקה וא"כ הלקיחה באיסור גמר הלאו דלא תחמוד וס"ל דהוי לאו שיש בו מעשה והא דאינו לוקה הוא משום דניתן להשבון כנלע"ד נכון ול"ק מה שהקשה במנחת חינוך

ד) ומה שפלפל והאריך כאן המנחת חינוך בדין קרקע אי עובר בלא תגזול וגם בדברי תומים סי' צ"ז לענ"ד דגם תוס' בב"מ ר"פ איזהו נשך שכתבו שבקרקע לית בי' משום לא תגזול סבירא להו דמדינא ובוודאי לפי מחשבתו ומעשיו הוא עובר בלא תגזול אלא כיון שד"ת שקרקע אינה נגזלת ועדיין הוא ברשותו בכל עניינים ויכול להקנות על ידה אגב קרקע וגם אם יכול להוציאו בדיינים קודם שהוציאו יכול להקדישו ולמכרו א"כ לא גזלו לגמרי מיד הבעלים לא דמי לויגזול את החנית וגו' והוי רק כעין ח"ש גזילה והוא רק כגוזל קרין פירות של הבעלים דעדיין אינם בעולם ואפשר שלא יבא לעולם ולכך לא משמע להו לאוקמי לאו דלא תגזול בקרקע אע"ג דחשבינן לי' כגזל וכנ"ל. והיינו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל ודשלב"ל כאלו אינו אבל סתם ספרי הוא ר"ש והתוס' ר"פ נערה שנתפתתה דף מ"ב ד"ה ר"ש כ' הת"י דסובר ר"ש אדם מקנה דבשלב"ל ולכך הוי כגזל קנין פירות מיד ולכך ס"ל לספרי דקאי גם על קרקע כן נלע"ד ליישב קו' המל"מ פ"ד ממלוה ולוה וזה כוונת התוס' בב"מ דף ס"א ע"א ד"ה אלא לאו דגזל וכו' דאיכ"ל דקרא דלא תגזול בא לרבות עבדים בזה מיושב קו' המל"מ פ"ד ממלוה דהקשה על תוס' מספרי דהקשה ל"ל לא תשיג גבול רעך ת"ל מלא תגזול וכו' ולתוס' דבקרקע לית בי' גזילה מאי פריך ולהנ"ל גם תוס' מודה דעובר בלא תגזול אלא דהוי רק כמ"ש וכו' ולא שייך בי' השבה ואינו ניתק לעשה דכבר הוא מושב ואפי"ה אין לוקין משום דלא נגמר המעשה רע ואפי' אם שטפו נהר זה לא נעשה על ידו ובתוס' שבת דף כתבו דעל לא תשיג אין בו מלקות משים דניתן להשבון וזה תימה דלכאורה דבריהם סתרו לתוס' ר"פ איזהו נשך דשם גבי לאו בגזל לאו ברבית ל"ל משם הוכיח הפ"י דתוס' ס"ל דלאו שניתן להשבון לקי ובקצוה"ח סי' צ"ז סק"ג הקשה דלכה"פ אם שטפו נהר ואין בידו להשיב יהא לוקה עלה וכיוצא בזה הקשה כאן המנחת חינוך בגוזל קרקע ולענ"ד בקרקע ובהשגת גבול קרקע הוי עיקר החיוב על שגוזל ומשיג מחבירו הקנין הפירות והריווח שבא לו עי"ז וזה אפשר להשיב כיון דקמן הגוף עדיין נשאר ביד בעלים הראשונים וכן יש להסביר בסברת התומים בסי' צ"ז הנ"ל דכיון דאצל העני הוי ניתק לעשה אם נטל משכון במאי שמחזירו לו כסות יום ביום ושל לילה בלילה א"כ גילתה התורה דעיקר האיסור של לקיחת המשכון הוא שמחסר לחבירו הנאת של המשכון בזה הוי רק כגרם ולכך גם בעשיר ממילא אינה לוקה ולכך כ' התומים דכיון דניתק אצל העני והוי תיקון בהשבה גם בעשיר אינו עובר כן נראה לענ"ד נכון: מצוה לט ל"ת ל"ט הוא ל"ת לכ"ע. לרמב"ם היא מצוה ל"ט. ולהרמב"ן היא מצוה ל"ז לרמב"ם ל"ת כ"ה. לרמב"ן היא ל"ת כ"ב

הוא ל"ת שלא לעשות צורת אדם אפי' לנוי וכן שאר צורות המשמשים במרום כגון ד' פנים בהדי הדדי ומלאכים ושרפים וכרובים ואופנים ושמש וירח וכל צבא מרום. והנה בגמרא ע"ז דף מ"ג יליף מלאו הזה אף שלא לעשות תבנית היכל או אכסדרה תבנית אולם ומנורה בת שבעה קנים וכיוצא מכלי בית המקדש הם בכלל לא תעשון אתי. והרמב"ם לא הביא זה דאסור לעשות דומיא דבית המקדש וכליו משום לאו דלא תעשון אתי אלא בפ"ז מה' בית הבחירה הביא שם דאסור ונראה דהוא משום מורא וכבוד בית המקדש ובמקום אחר כתבתי ליישב דברי הרמב"ם דלא הביא הא דע"ז דיש לומר ב' טעמים על איסור עשיית צורות הנ"ל או משום כבוד שמים דכלי שנשתמש בו מלך אין ראוי להשתמש בו הדיוט וכן באדם משום דנברא בדמות דיוקן הקב"ה דכתיב בצלמינו כדמותינו וטעם אחר משום סרך ע"ז דלח יטעה בו שום אדם. ויש לומר ב' נפקא מיני' דאי משום כבוד שמים ג"כ כלי בהמ"ק נוכל למילף מהאי קרא, ועוד נ"מ דאי משום כבוד שמים שמש וירח שרי דניתנו להאיר לארץ ולא מיוחדים לשמים כסק"ד דהש"ס בע"ז מ"ג, משא"כ אי הטעם משום סרך ע"ז י"ל דכלי מקדש מותר דאין כאן סרך ע"ז וא"כ לפי התי' דשמש וירח אסור כדמשני בע"ז הנ"ל עכ"ח הטעם משום סרך וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"ג מע"ז ה"י דהטעם משום סרך וממילא אין ללמוד מכאן איסור כלי בית המקדש ולכך לא הביא הרמב"ם לאו זה על כלי בית המקדש ויותר נראה ליישב דלפי הנראה איסור לכלי מקדש לאו דווקא עשי' אסור אלא גם להשתמש חסור דהרי איסורו הוא משום כבוד שמים ואפי' עשה נכרי נראה דאסור להשתמש בהם דהא עיקר האיסור הוא השימוש וכן מצאתי להדיא בריטב"א שכ' וביאר כן. ותמהני על תפארת למשה הובא בפ"ת ביו"ד סי' קמ"א סקי"א דאם עשאה נכרי דמותר להשתמש בהם דהא עיקר האיסור הוא השימוש כמ"ש הריטב"א הנ"ל ולפיענ"ד דזה מרומז בלשון הברייתא דתני לא יעשה אדם תבנית היכל משמע דשום אדם לא יעשה. ולפי"ז יש ליישב דברי הרמב"ם דוודאי להס"ד קודם דידע מהתירוץ דשאני ר"ג דאחרים עשאו לו הוי שייך שפיר למילף כלי בהמ"ק דדינם שוה משא"כ למסקנא אין למילף מקרא חד גם כלי המקדש דהא אין דינם שוה דהא כלי המקדש גם בעשאוהו אחרים אסור ולכך הביא הרמב"ם טעם משום מורא מקדש

והנה הרמב"ם לא הביא שום תירוץ מהגמרא לא שאם אחרים עשאו לו שרי, ולא התירוץ דלפרקים שרי, גם לא התירוץ להתלמד שרי כמו שהקשה הכ"מ, ונ"ל דמספיקא לא יפסק כדברי כולם להחמיר, או איכא למימר כמ"ש המנחת חינוך דתירוצא דלפרקים שרי פשיטא דשרי דהרי אינו נעשה דמות שמשי מרום ואינו בכלל איסור לא תעשון אתי וממילא אפי' להבין ולהורות הא די אם יעשה של פרקים ולעשותו בגולם אחד זה אין צריך להבין ולהורות ולכך אסור כן הי' אפשר לומר. אבל באמת נראה לי דהרמב"ם סובר דלהתלמד מותר ורמז זה בלשונו שכ' אסור לעשות לנוי ולמה דווקא לנוי משמע דס"ל דלהבין ולהורות שרי כנ"ל: