מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מב

הוא קל ממנו הכל ענין אחד כמו שכתבתי בשם הרי"ף דכפין ואכל נבילות כך כפין ואסהיד שקר א"כ הכל ענין אחד ושפיר כ' הנמק"י באינו של חמס מותר להעיד באיסורין דהיינו בקל אבל ברשע דחמס אינו נאמן בקל כיון דהכל ענין אחד וס"ל ג"כ כיון דהקילו חכמי' ואמרו דאשה דייקא ומנסבא ומצד זה בעצמו איכ"ל דהקילו גם באינו חשוד ובזה א"ש נמי מ"ש הקהלת יעקב באע"ז סי' י"ז דלדעת הנמק"י הנ"ל רשע דלאו דחמס מותר להעיד שמת בעלה והיינו דאפי' ניחוש דלמא קיל לי' עדות להעיד שמת בעלה יותר מאכילת נבילות דחומר וקל הזה תלוי' בדעות בני אדם ג"כ כמ"ש הש"ך הנ"ל בסי' קי"ט וא"כ מי הכריע להם אם זה חמור להם או זה מ"מ כיון דאינם מענין אחד נאמן אבל ברשע דחמס דהכל מענין אחד כהרי"ף א"כ יש לחוש דילמא קיל לי' איסור זה להעיד שמת בעלה ואינו נאמן וא"ש דבריו. אלא שאני תמה איך סתם הדברי' הא אם הוא רשע לתיאבון אמרי' שם בסנהדרין דהוי כרשע דחמס וא"כ נפל הדין בבירא ומי יודע מסתמא אם הוא עובר לתיאבון או שאינו חושש בעבירה וצ"ע בדבריו. ועפי"ז הי' אפשר לומר דגם הרמב"ם והש"ע באע"ז סי' י"ז סעי' ג' דסתמו פסולו עדות דאוריי' אין נאמנים הוא מטעם זה דחששו דשמא הוא עושה לתיאבון והוי כחמס ויש להביא ראי' להנמק"י מלשון הגמרא בר"ה כ"ב ע"א דאמר גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ודייק רש"י הא גזלן דאורייתא אסור לעדות אשה וכיון דמצינו חילוק בין רשע לגזלן ואינך כמ"ש בשם המשרים הנ"ל משמע דשאר פסולי דאורייתא נאמן וכן יש לדייק מהא דאמרי' בקידושין ס"ו מהא דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא וקשה הא אביי דלא בעי רשע דחמס וא"כ למה לא אמר דלאו רשע הוא אלא משמע דשאר רשע הוי כמ"ש התוס' בכריתות י"ב ע"ב דנאמן כמו באשה עיי"ש ואפי' אי נימא דהרמב"ם וש"ע פליגי על הנמק"י אמרתי בחי' בסנהדרין כ"ז שם דאיכ"ל דהרמב"ם לטעמי' דכ' בפ"ז מה' יסוה"ת דין ז' דהא דהאמינה התורה עדים הוא משום חזקה ולכאורה קשה ע"ז דבממון לא אזלי' בתר רוב כ"ש בתר חזקה וצ"ל כמ"ש הש"ש ש"ב פ"ד דחזקה דלא איתרע כלל עדיף מרובא וא"כ ממילא ברשע אפי' לדבר אחר מ"מ איתרע חזקתו ולא עדיף מרוב ולכך לא האמינה התורה עדים רשעים משום חשש דמשקרא דחיישי' למיעוטא דדווקא בדיני איסור דאזלי' בתר רוב אמרי' דחשיד לדבר אחד לא חשיד לדבר אחר משא"כ לענין עדות ממון או נפשות דג"כ כ' הש"ש והבאתי לעיל כמה פעמי' דאין הולכין אחר הרוב כשלא אתחזק מעיקרא ולפי"ז לענין עדות שמת בעלה דקיי"ל סוף יבמות דף קכ"ב דבמים שאל"ס אסור להשיאה משום דלא אזלי' בתר רוב ולכך הה"ד הכא פסקו דאין להאמין פסולי עדות דאורייתא, מיהו היינו לדבר הקל ממנו וחיישי' בעדות אשה דילמא זה קיל לי' כדלעיל מיהו נראה אם נשבע שבאמת אומר דהשתא חמירא ואינו חשוד לחמור איכ"ל דמועיל דדווקא בחשוד לאותו דבר קיי"ל בסי' ב' ובסי' קי"ט ביו"ד דאינו נאמן בשבועה כנ"ל ולדינא צ"ט, והנ"מ לפי"ז דגם להרמב"ם והש"ע איכ"ל דהוי רק חשש לכתחלה מדרבנן אבל בדיעבד הוי כמים שאל"ס ולא תצא

ז) והנה במאי נפסל העד מצינו ג"כ פלוגתא מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' א' כ' דאפי' אם הוא רשע כ"ז שאין כאן ב' עדים שהעידו עליו בב"ד אינו נפסל וכן עכ"ח דעת חכמי בריסק המובא בש"ך בחו"מ רסי' ל"א כן דס"ל דעד המכחיש עד שניהם כשירים אבל בתשו' חו"י המובא באורים בח"מ סי' כ"ח סק"ג עכ"ח סובר דכל שהוא רשע אפי' לא הועד עליו פסול לעדות וס' חו"י אינו בידי ומרן זצ"ל הוכיח כן מר"פ שבועת הפקדון מתוס' ושאר ראשונים דדחקו אמאי לא קמבעי' בשבועת העדות אי לוקין ואי נימא דרשע פסול בלא עדות דלמא ידעו חד בחברי' שהוא רשע ע"ש ולא זכיתי להבין דהרי מלקות הוי דווקא בהתראה ואמר אעפי"כ ולא טען דחבירו רשע א"כ בוודאי שוב אינו נאמן לומר כן וכעין זה כ' הפ"י בשמעתין דשמא יחפה בגיטין עיי"ש וכן במק"ח סי' תל"א אפי' לדעת מרן זצ"ל אם מוחזקים עפ"י מעשיהם שהם רשעים הוי כאילו קבלו עליהם עדות דקיי"ל מלקין והורגין על החזקה כנלע"ד וכשם דפליגי אי נפסל בלא עדות כן מצינו בש"ך בח"מ סי' מ"ו סקס"ו דפליגי אי מועיל תשובה כל זמן שאין עדים עליו להכשירו עיי"ש: מצוה לח ל"ת לכ"ע להרמב"ם מצוה לח. ולהרמב"ן מצוה ל"ו. להרמב"ם ל"ת כ"ד ולהרמב"ן ל"ת כ"א

ל"ת שלא לחמוד דבר של חברו שנאמר לא תחמוד ויש בזה ג' דיעות דעת הסמ"ג דאם נתן מעות לית בי' משום לא תחמוד כדאמרי' בב"מ דף ה' ע"ב והא דאמרו הלשון לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע כן הוא האמת גם לנו והא דנקט לאינשי נראה לי ליישב דנהי דלא תחמוד ליכא מ"מ אפי' נותן דמים ואין הבעלים מרוצים והוי גזל ועובר משום לא תגזול אלא דאינשי מורי התירא כיון דנותנים דמים ס"ל דלית בי משום לא תגזול וזה שקר כדאי' התם בב"מ אבל לעולם משום לא תחמוד דילפי' מקרא דלא תחמוד כסף וזהב ולקחת לך כמ"ש הרמב"ם במנין המצות רס"ו וכן הוא במכילתא ושם מיירי בלקיחה בלי נתינת מעות וילפי' כמ"ד דון מינה ומינה דבלא נתינת מעות מיירי זה חדא דפליג הסמ"ג על הרמב"ם והשני ס"ל דלא תחמוד ולא תתאווה הוא רק חד לאו דעיקר הלאו דלא תחמוד הוא ג"כ משום התאוה שהיא בלב ונקט בדברות אחרונות בדרך לא זו אף זו דמעיקרא אזהיר על לא תחמוד וגילה לן הקרא שלאחריו דהיינו ולא תתאוה ונקט לא תתאוה בלשון התפעל דאינו עובר אא"כ קבע התאוה ההיא בלבו כמ"ש הרמב"ם ולשון לא תחמוד בא רק לגלות על גז"ש דבעי' דווקא לקיחה באיסור כמו בקרא דלא תחמוד כסף וזהב ולקחת ודברות האחרונות באו לפרש דברי הראשונות ובזה פליג ג"כ על הרמב"ם דמונה לא תחמוד ולא תתאו' לב' לאווין ודעת הראב"ד פ"א מגזיל' שיטה ב' וס"ל דחמד' ותאוה הם ב' לאווין דהתחלת החמדה הוא נקרא תאוה כל זמן שהוא עדיין בלב וגם באשת רעהו דלא כתיב הלאו דלא תתאוה מ"מ נכלל הוא מדסיים הקרא ולא תתאוה כל אשר לרעך ונראה לי עוד טעם דבאשה לא נקט לשון לא תתאוה דבאשה מוזהר הוא בלא"ה על תאות הלב שמביא לידי זימה ולידי הוצאות קרי ר"ל כמו שדרשו על לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם זו זנות ולכך כאן דמיירי באיסור תאוה שהוא מביא לידי חמדה ולידי לקיחה באיסור כמו שביאר כ"ז הרמב"ם בפ"א מגזילה ובמנין המצות ולכך כיון דבאשה בלא"ה מזהר על התאוה כלל רק האיסור על האשה בכלל כל אשר לרעך דב' לאווין התאוה והחמדה דאזהיר עלי' כאן הוא דווקא כשגרמו לו אח"כ הלקיחה באיסור אפי' נתן לו דמים כיון דלא הי' חברו מרוצה הרי הלקיחה באיסור עובר בפ"ע על הלקיחה דהוי כגזל ותוס' בב"מ הקשה אי נימא כיש אומרים כדעת הסמ"ג דמיירי בלא דמים א"כ ת"ל מלא תגזול יעיי"ש ויבואר לקמן אי"ה ודעת הרמב"ם היא דיעה שלישית דעובר על לא תתאוה ולא תחמוד דלא תתאוה היא בלב ואם בא לידי פעולה שהפציר ודחק על חברו ליתן או למכור לו עד שבא לכלל לקיחה אפי' אמר המוכר רוצה אני ונתרצה באמת אפ"ה כיון שחזק התאוה והחמדה ההוא עד שבא לכלל לקיחה אפי' לקיחה בהיתר עובר בב' לאווין ואם ע"י התאוה והחמדה לקח באיסור דהיינו שלא נתרצה ואע"ג דנתן לו דמי' הוא עובר גם משום לא תגזול והנה לדעת הסמ"ג והראב"ד מקשין כיון דלדידהו אין האיסור של לא תחמוד אא"כ בא הלקיחה באיסור א"כ בא"א בלא"ה היא איסורא משום א"א ות"ל שעובר עלה בכל עת משום איסור אשת איש וכן הקשה במעיי"ח ובמנ"ח וגוף הקושיא באמת ל"ק דהלקיחה אינו דווקא אם בא עלי' אלא אפי' אם לקחה רק מיד הבעל לביתו אע"ג דלא קנאה אי קדשה בקידושין ג"כ שאינם תופסין בא"א אפי"ה מקרי לקיחה ועבר על לאו דלא תחמוד דהרי בלאו דלא תחמוד כתיב ביתו ושדהו וקימ"ל דקרקע אינה נגזלת והוא עדיין ברשות בעלים אפ"ה עובר ה"נ אפי' לקחו רק מבעל לביתו. ועוד אמרתי דאפשר דלענין א"א גם הראב"ד מודה אפי' אם לקחו בהיתר דהיינו שדחק והפציר על הבעל עד שנתרצה וגרשה אפ"ה עובר דדווקא במכר דאמרי' אגב זוזי ואונסי גמר ומקנה א"כ גם המעות פעל על הבעלים לרצותם ולא בא הרצון ע"י הפצרת החומד לכך ס"ל דאינו עובר אבל בהפציר עד שגירש שבא רק ע"י הפצרה אפשר שגם הראב"ד מודה אפי' בלקיחה בהיתר עובר משום לא תחמוד ודברי הראב"ד עצמו פ"א מה' גזילה לא משמע כן דכ' דלכך אינו לוקה משום דצריך להשיב ולפי מה שכתבתי משכחת לה לאו דלא תחמוד בגוונא דאין צריך להשיב

ב) והלח"מ בפ"י מה' מכירה הקשה על הרמב"ם הנ"ל דס"ל אפי' בלקיחה באמר רוצה אני עובר על לא תחמוד קשיא עלי' מהא דאמרי' בב"ק דף ס"ב דקאמר דחילוק בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי ופריך מר"ה דאמר תלוי וזבין זביני' זביני' ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני וא"כ מבואר דבאמר רוצה אני איני נקרא חמסן ולענ"ד יש ליישב דכבר הקשה שם התוס' דבב"ק קי"ט מוכח דחמסן הקרא מיירי נמי ביהיב דמי וא"כ גם עד חמס דקרא מיירי דיהיב דמי א"כ פסול מה"ת ובסנהדרין דף כ"ב אמרי' דחמסן דיהיב דמי אינו פסול אלא מדרבנן ותירצו דבאמת הוי רק כאסמכתא בעלמא הא דאמרינן בב"ק קי"ט וחמסן דקרא היינו בלא יהיב דמי אבל מדברי הרמב"ם ספ"א מגזילה נראה דלא ס"ל כן דגם חמסן דקרא מיירי ביהיב דמי וא"כ עמדה קושיות התוספות ונראה לענ"ד ליישב דהרי אמרינן בבבא מציעא דף ה' עמוד ב' דהיכי דיהיב דמי מורי התירא וסובר הא דמי