מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מא

נפסל לא שייך לומר בהדי סהדי שקרא ל"ל ולכך נקט בשתי כתי עדים המכחישות וא"ש

ב) והנה לכאורה הי' נראה לי מלשון הקרא ומלשון הרמב"ם במנין המצות ל"ת רפ"ה וכחינוך כאן דל"ת זו הוא דווקא במעיד עדות בדבר שנוגע לחבירו כלשון הקרא לא תענה ברעך עד שקר אבל במעיד לענין איסור והיתר בשקר אינו עובר בלאו הזה דבעי' קרא כדכתיב וכן משמע מסוף לשון הרמב"ם במנין המצות דכ' דאם עברו עונשן הכתוב כאשר זמם וכ"כ החינוך וכבר כ' במנחת חינוך דעל עדות איסור אין לעונשם בכאשר זמם דע"ז בעי' דווקא גמר דין ובאיסור לא שייך גמר דין עיי"ש מזה נשמע נמי האי לאו דלא תענה לא קאי במעיד שקר ע"ד איסור ונהי דוודאי אסור מה"ת לשקר או מקרא מדבר שקר תרחק כמ"ש הסמ"ג דעובר בכל עדות שקר בעשה מדבר שקר תרחק או מקרא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו' אבל בלאו דלא תענה נראה לי דאינו עובר אמנם ראיתי בס' מ"ח דפשיטא לי' דגם באיסורין ובכיוצא בכל עדות אפי' היכא דלא בעינא עדות גמורה עובר בלא תענה ומ"מ אפי' לפי דבריו נראה דאינו נפסל אם העיד שקר באיסור דהרי הוא עצמו כתב דע"י עדות שקר אם הוזם אינו נפסל מה"ת מצד רשע אא"כ נגמר דינו על פיו דהרי לולא דכתוב והי' אם בן הכות הרשע דקאי על עדים זוממין לא הי' לוקין על לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וא"כ העיד באיסור ולא נגמר דינו אינו נפסל דהוי רק כחשוד וכעובר על שאר עשה דפסול מדרבנן ולדעת מל"מ פ"ד ממלוה ולוה דין ו' אפי' אין רשע דחמס פסול ונראה לי להביא ראי' לזה מדברי רש"י דר"ה פ' ראוהו ב"ד ומהרמב"ם פ"ב מה' קידוש החודש דאם אחד אומר גבו' ג' מרדעות וא' אומר ה' דאינו עדות אבל מצטרפין לעדות אחרת דהיינו לאותו עדות אם יבוא אחר ויעיד כדבריו והיינו כתי' רבא בשבועות מ"ח והקשו עליו הא תי' זה נאמר לר"ח שם אבל אנן קיי"ל כר"ה דזו בא בפ"ע וזו בא בפ"ע לא צריך לתי' ההוא ומזה רצה התומים ברסי' ל"א להוכיח דס"ל כחכמי בריסק שם ולענ"ד דברי הרמב"ם ורש"י נכונים כפי מה שכתבתי למעלה נראה דעד המעיד שקר בעדות החודש לא נפסל ולא נקרא רשע ואינו חייב מלקות ע"ז וחדא מצד טעמים הנ"ל דלא נגמר הדין והשני דהוי לאו שאב"מ וקידוש החודש קידשו הב"ד עפ"י חשבונם אלא דמצוה לקדש עפ"י הראי' וכבר כתבתי דבעי' לכה"פ שיהא נעשה מעשה עפ"י דיבורם וא"כ אינם פסולים מה"ת ונהי דאיכ"ל דחשודים מ"מ חשוד לדבר קל לא חשוד לדבר חמור ונהי דפסולים מדרבנן כדלעיל מ"מ בפסול דרבנן קיי"ל דבעי' הכרזה דווקא וכיון דלר"ה זה בא בפ"ע ומעיד וכו' מסתמא לא הכריזו שכל אחד בחזקת כשרות וא"כ בלא"ה קשיא ברייתא ההיא איך תניא דמצטרפין לעדות אחרת הא אפי' אינם פסולים כלל וכשרים אפי' בהדי הדדי לדבר חמור בשלמא לר"ח דפסולים לגמרי איכ"ל דמיירי בהכריזו עליהם אבל לר"ה קשה עכ"ח צ"ל גם לר"ה כתי' רבא דמצטרפין לעדות אחרת היינו לאותו עדות עצמו אם יבוא אחד ויאמר כאחד מהם

ג) ונראה בעדות שבשטר אם כתבו שקר עוברים ג"כ על לא תענה דנהי דקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולדעת ר"ת דווקא אלם שאינו ראוי להגדה או לחד תי' בתוס' בדיני נפשות דווקא אינו מועיל עדות בשטר וכבר כתבנו דעדות שאינו מועיל אינו עובר או אינו נפסל מ"מ בעדות שבשטר דקיי"ל דמהני לא מבעי' לדעת רוב הפוסקים דס"ל דשטר מהני מה"ת מקרא דירמי' דכתב בספר וחתום והעד עדים אלא אפילו להרמב"ם בה' עדות והובא בח"מ סי' כ"ח דעדות בשטר אינו מועיל אלא מדרבנן ועיי' בש"ך שם ובתומים ובשאר מפרשים שהאריכו לפלפל על הרמב"ם ולהקשות עליו מ"מ אפי' לדבריו כיון דמדרבנן תיקנו דמועיל עדותם א"כ בוודאי עוברים העדים על לאו דל"ת ונפסלים אם עברו דנהי דמה"ת לא הי' מהני מ"מ השתא דאמרו חכמים דמהני הם עוברים מה"ת בלאו דל"ת כיון דהשתא מועיל ואין זה שייך לפלוגתא דב"י ור' ירוחם באע"ז סי' כ"ח אי מצד דרבנן נעשה דאורייתא כיון דהכא במהני תלוי הדבר נראה דלכ"ע הם פסולים מה"ת ועפ"י האמור מיושב מה דמקשין בגיטין דף יו"ד ע"א דפריך שם על הא דתנן כל שטרות דחתם עליו עד כותי פסול דאי ת"ק אפילו שטרות יהי' כשר כיון דכתיבא ולהרמב"ם דשטר מועיל רק מדרבנן מאי פריך ולהנ"ל א"ש דנהי דמועיל רק מדרבנן מ"מ כיון דמהני עכ"פ מ"מ עובר מה"ת על ל"ת דלא חשידא כותים עלי' זה הוא סברא דמסתבר, ובגוף דברי הרמב"ם כתבתי במקום אחר

ד) במנחת חינוך כאן תמה דלמה הביאו המפרשים בשם החינוך דלאו דשייך בלא מעשה אין לוקין אפילו במעשה והא עכ"ח גם הרי"ף בסנהדרין דף ס"ה ע"ב סובר כן דהוא מפרש שם מאי דמתרצי שאני עדים זוממין דאיתא בראי' והיינו דלפעמים לית בי' מעשה ומוכח דגם הרי"ף סובר כחינוך ולענ"ד ל"ק דהשיטה מקובצת בב"מ דף צ' הביא בשם הרמב"ן דלענין קרבן בוודאי הדין אם לפעמים אין בו מעשה א"א לחייבו חטאת דכתיב תורה אחת לעושה בשגגה דבעי' שיהא כולן שווין משא"כ במלקות וא"כ הרי"ף דמיירי לענין חטאת שפיר כ' כיון דמשכחת בלא מעשה פטור לעולם אבל במלקות רק החינוך ס"ל כן ולא שאר הראשונים

ה) הנה בעד פסול לפי הנ"ל לא שייך לאו הנ"ל דאינו מועיל עדותו מה"ת רק מה הוא עד פסול קיי"ל כאביי בסנהדרין כ"ג דלא בעי' רשע דחמס אלא אפילו מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות אלא דצריך לי עיון דהרי אנן קיי"ל בח"מ סי' ל"ד ושם ססעי' כ"ד אפילו אם עבר פעם אחד על איסור שיש בו מלקות אפי' לא התרו בו דפסול לעדות וא"כ אמאי נקט מומר הרי לשון מומר משמע דווקא רגיל ומוחזק בעבירה וכן דקדק הת"ח בחולין ד' ותו דמנ"ל באמת דבפעם אחד נעשה רשע ובעלמא פליגו בי' הפוסקים אי נעשה בפעם א' מומר ונראה דהרי לאביי יליף לפימ"ש הרמב"ם מקרא דוהי' אם בן הכות הרשע דכל יש בו מלקות נקרא רשע והקרא מיירי בעדים זוממין ועדים זוממין קיי"ל בכתובות ל"ה דלא בעי' התראה וא"כ מוכח מקרא דאפי' בפעם אחד ובלא התראה נקרא ג"כ רשע וקרי' בי' אל תשת רשע עד ושפיר קיי"ל דפסול אפילו בפעם אחד א"כ הא דנקט מומר צ"ל לרבותא דרבא נקט אפי' במומר להכעיס אינו פסול ולפי"ז איכ"ל דהיינו דווקא לאביי אבל לרבא דבעי' עד חמס לא יליף מקרא דוהי' אם כן איכ"ל דס"ל דבעי' דווקא אתחזק עד חמס וכן משמע הברייתא שם הגזלנין ומלווי בריבית דווקא הרגיל בזה. ובזה מיושב היטב קו' המ"ח שהקשה על הא דאמרי' שם בסנהדרין כ"ז גבי מעשה דבר חמא דאסהידו על עדיו דגנבו ואמרי' שם דלר"י הם כשרים לד"נ והקשה הא גנב פסול לכ"ע ולהנ"ל א"ש כיון דר' יוסי ס"ל כרבא דבעי עד חמס א"כ איכ"ל דבעי' מחזקי' ושם העידו רק על פעם אחת דנהי דאמרו דגנב ב' פעמים אבל לא הי' על כל גניבה אלא ע"א רק משום דמצטרפין הו"ל רק פעם אחד וא"ש. ועוד נראה לי ליישב ולחלק דכבר כ' הקצוה"ח סי' מ"ו סקי"ז וברס"י נ"ב דיש חילוק בין רשע שאינו של חמס דפסול רק מגזירת הכתוב דחשיד לדבר אחד אינו חשוד לכל א"כ אינו פסול אלא משעה שנתברר רשעתו אבל רשע דחמס דנחשד דמעיד שקר ע"י ממון שפיר פסול למפרע משעה שעשה המעשה וכן הי' נ"ל מסברא קודם שראיתי דברי הקצוה"ח וא"כ לר"י דסובר דעד זומם בממון דאעפ"י שהוא רע לשמים ולבריות דמ"מ לענין נפשות דחמיר לא הי' חשוד דיעיד שקר להרוג אדם ואם כן אע"ג דרשע דחמס מ"מ פסול לעדות הוא רק מגזה"כ ואמרינן דפסול רק משעה שנתגלה רשעתו וח"כ אמר שפיר התם דלר' יוסי אע"ג שהעידו על העד שגנב וגנב בוודאי פסול גם לר"י מ"מ כיון דרק משום גזה"כ הוא אינו פסול רק משעה שנתגלה רשעתו משא"כ לר"מ דס"ל עד זומם לממון כיון דרע גם לבריות חשוד גם לנפשות דהרי ע"ז דלא מקרי רשע דחמס אפי"ה אמרי' שם דאפי' לרבא איכ"ל כר"מ ועכ"ח משום דנחשד לאותו דבר נהי דהוי בממון ויש לך אדם שממונו חביב עליו כגופו כדדרשי' בב"ק קי"ט ע"א דחמסן הוי כנוטל נפשו של חבירו עיי"ש שהפליג הש"ס בזה א"כ גם למפרע לא נפסל ולכך לר"מ פסלו העדות לבר חמא וא"ש כן נלענ"ד

ו) והנה בטעם למה רשע פסול מצינו ב' סברות אחד בתוס' בכורות ל"ו ד"ה אימר כתבו דגזה"כ הוא דמדינא קיי"ל חשוד לדבר אחד לא חשוד לדבר אחר אא"כ הוא קל האיסור ממנו ולהש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקי"ב בעי' ג"כ שיהי' הקל והחמור מענין אחד ולכך עכ"ח דגזה"כ הוא וכן כ' בס' יריעת שלמה בסופו בחילוקי דינים דע"א נאמן אבל באו"ת סי' כ"ח אות ג' וכן בנוב"י חאע"ז סי' מ"ו כתבו דרשע פסול משום דחשוד ומשקר ולפי מ"ש הקצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ז בשם הב"י ומשרים נראה דרשע דלאו דחמס הוא מטעם גזה"כ דאפילו אם ניחוש דהוי איסור קל כיון דאינו מאותו ענין מדינא לא חשיד אלא גז"ה אבל ברשע דחמס הוא פסול משום חשש דמשקר ונראה טעמו דהוי כענין אחד כמ"ש הרי"ף בסנהדרין כ"ז דכשם אם כפין אכל נבלות כן יש לחוש לכפין ואסהד שקר משום ממון כן נראה לי כוונתו ועפי"ז נ"ל ליישב קו' המנחת חינוך על הנמ"י שכ' דרשע דלאו דחמס מותר להעיד בשאר איסורים משמע דרשע דחמס אסור להעיד והאריך שם להקשות דלא קיי"ל כדבריו דאין חילוק לענין איסור לעולם נאמנין ולענין להעיד מת בעלה שום רשע אינו נאמן ולענ"ד כיון דכבר הבאתי דבמשרי' ג"כ מספקא לי' ואומר דיש לחלק בין רשע דחמס דיש לחוש למשקר משא"כ אם אינו של חמס וא"כ נהי דקיי"ל לענין איסור דרשע כשר להעיד כדקיי"ל ביו"ד סי' קכ"ז וברמב"ם פי"א מעדות ועכ"ח היינו באיסור החמור ממנו מעבירה דחשיד עלה אכל בקל ממנה בוודאי קיי"ל דחשיד לחמור חשיד לקל אלא דבזה יש חילוק דאם אינו רשע דחמס אפי' בקל כיון דהוא ענין אחר כשר להעיד אבל בחמס אם