מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א מ

מיתה לוקה על דברים שאין בהם מיתה כן כתבו שם בד"ה בלאו לחד תי' והחינוך ס"ל כתי' הזה וכעת מצאתי כן בס' מנחת חינוך. והחיוב הזה הוא דווקא שגנב אחד מבני ישראל אפי' גר משוחרר והביאו לרשותו והשתמש בו ומכרו לאחר ואם הי' הגונב קטן בשעת מכירה והגדיל מספקא לי' בס' מנחת חינוך ותמהני עליו שלא הביא ראי' ממכילתא דתניא כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מה ת"ל משום דכתיב וגונב נפש ומכרו יכול אפי' קטן ת"ל כי ימצא איש גונב נפש וגו' ונהי דגוף הדבר צ"ע ל"ל קרא למעט קטן ת"ל דאינו בר דעת ואינו בר עונשין אלא שכיוצא בזה הקשו התוס' בקידושין גבי איש כי ינאף ותירצו דהו"א דלא גרע מבהמה וא"כ הא דילפי' גבי רוצח למעט קטן יש נמי לומר כן דבשור כתיב סקול יסקל אלא כאן בגונב נפש קשה מיהו כבר כ' בס' גור ארי' דהו"א כיון דבתקלת חברו תליא מילתא אע"ג דהוא אינו בר דעת הואיל ובאתה תקלה על ידו הו"א דיהא חייב אבל מ"מ קשיא לי איך סק"ד לחייב קטן בגונב נפש הרי בעינן מכירה כדכתיב ומכרו וקטן אינו בר דעת למכור דהא קיי"ל דאין מקחו מקח אלא כשהגיע לעונת הפעוטות תיקנו רבנן משום כדי חיוב אבל מדאורייתא בעי' עד שיגדיל ואיך סק"ד לחייב קטן כיון דאין מכירתו מכירה ונהי דבלא"ה גם בגדול אין מכירתו מכירה דאינו שלו למכור מ"מ הא כתב המנחת חינוך דמ"מ בעינן שאם הי' שלו הי' מכירתו מכירה דאם הי' החסרון מצד המכירה לא נקרא ומכרו וא"כ ל"ל קרא למעוטי ובאמת בזה הייתי מיישב קו' הרא"ם ברש"י בחומש פ' משפטים דלא הביא הדרש הזה דאילו כתיב רק וגונב נפש הו"א אפי' קטן חייב ולכך כתיב כי ימצא איש גונב נפש למעט קטן ותירצתי עפ"י הנ"ל דרש"י ס"ל דלזה לא צריך קרא לענין גניבה דלא שייך גבי' מכירה וגם בקרא דגונב נפש כתיב ומכרו ומיושב דברי רש"י אבל באמת הביא שם הרא"ם עצמו דבמכילתא באמת דרשי' הכא דמגונב נפש הו"א אפי' קטן ואיצטרך כי ימצא איש גונב נפש למעט קטן וא"כ עמדה קושייתי הנ"ל ועכ"ח צ"ל דהפסוק בא למעט אפי' כשהי' הגניבה אצלו ומכרו כשהגדיל ואפ"ה ממעטינן קרא מכי ימצא איש גונב דבשעת גניבה בעי' שיהי' איש וא"כ מבואר דבכה"ג פטור להמכילתא ונהי דאיכ"ל כמ"ש המ"ח דאם עדיין הוא ברשותו נעשה אז עליו גנב וחייב ואיכ"ל דמזה לא איירי המכילתא מ"מ אם לא הי' ברשותו כשהגדיל ואז מכרו נראה לענ"ד להמכילתא דפטור. ואפשר לדחות ראי' הנ"ל דאיכ"ל דדין תורה הוא כל שנעשה מעשה המכירה כדינו אע"ג דחסר בי' כוונת הקנאה של הנותן ושל המקבל אפ"ה חייבין עליו שהרי בלא"ה אין הקנין קנין דלאו דילי' ואינו מועיל מכירתו אפ"ה חייבתו התורה עליו וקרי לי' מכירה משום שנעשה מעשה המכירה וא"כ אפשר דגם בקטן אע"ג דאין לו דעת להקנות מ"מ מקרי ומכרו ולכך כתיב בקרא בפ' משפטים ונמצא בידו לאחר שכתוב ומכרו ונמצא בידו ופירשו דקאי על הגונב שהי' עדים שמעיקרא הי' בידו והרמב"ן פי' דאיכ"ל דבעי' דווקא שיהא ברשות לוקח אע"ג שכבר עשה מעשה הקנין לא סגי אלא דווקא שבא ליד לוקח ממש והוא ברשותו ובזה אפשר ליישב קו' התוס' בב"ק ס"ח ע"ב ד"ה גניבה בנפש תוכיח דהקשה הא בד' וה' דאיכא היקש מכירה לטביחה שיהי' מועיל דווקא ולהנ"ל איכ"ל דכוונת הגמרא גניבה כנפש תוכיח דמקרי מכירה אע"ג דלא קני אלא כיון שנגמר לגמרי שבא לרשות הלוקח שבזה נגמר הקנין אפי' לב"נ קודם מ"ת כמ"ש מרן זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' וזה נלמוד מהיקש דטביחה דמה טביחה היינו טביחה המועלת דהיינו שנוטל נשמתו לגמרי הכי נמי במכירה המועלת שנוטל ממנו לגמרי ונתחלקו בעליו ממנו. מיהו לא מסתבר דמעשה הקטן ומכירתו יהי' נקרא מכירה אפי' נימא דכוונת קנין של לוקח אינו מעכב אע"ג דבעלמא בעי' כוונת קנין ללוקח אפי' בדעת אחרת מקנה אותו לענין מכירה כמ"ש בח"ס חיו"ד מ"מ כאן דתלאה התורה המכירה בגנב דכתיב ומכרו על הגנב שנעשה מצדו מעשה הקנין כדינו איכ"ל דמקרי מכירה אבל מעשה הקטן אפשר דאינו כלום כן נראה לענ"ד דאי סק"ד דבעינן גם כוונת קנין של הלוקח אפשר דהוי התראת ספק ואיך יכולין להרוג דילמא לא כיוון הלוקח לקנותו

והנה בסנהדרין פ"ו אמרי' דאם העדים שראו שגנבו ושמכרו הם ב' כתות והוזמו לחזקי' עידי גניבה פטורים מהריגה דיוכלו לומר להלקותו באנו ושם מבואר דאם לא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הי' מלקין על הגניבה להגנב כפירש"י שם וכן נראה מלשון הרמב"ם ובחינוך במצוה זו ולכאורה קשה לי על הרמב"ם דהרי הרמב"ם פסק בכמה מקומות ר"ה גניבה וגזילה דלאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו אפי' לא הוי ניתק לעשה וא"כ לכאורה נראה פשוט דגונב נפש אע"ג דלא ניתק לעשה מ"מ הוא ניתן להשבון ואמאי ילקה עליו אפי' לפמ"ש והסביר המ"מ פ"ג ממלוה דין ד' גבי לקיחת משכון מהאלמנה וכיוצא דלא מקרי ניתן להשבון דעיקר האיסור משום אכזריות ולא משום חסרון ממון שהרי לא חסרה אבל כאן נראה דעיקר דהוי כגניבת ממון שנוטל גופו ורשות של חבירו וא"כ כשהשיב נראה דפטור וא"כ הו"ל לאו שניתן להשבון וצ"ע וצ"ל כיון דחזינן דע"י גניבה ומכירה חייב מיתה עכ"ח המעשה ההוא בעצמו הוא מתועב ולא מהני השבה. ושם בסנהדרין פ"ו לפי סק"ד אמרי' כחזקי' דבב' כתי עדים הוי חצי דבר ואינם נהרגין ופירש"י ד"ה עידי גניבה דכיון דאינהו לא נהרגו גם הגנב אם לא הוזמו אינו נהרג דהוי עדות שא"א יכול להזימה ותמה המהרש"ל ומהרש"א ושאר מפרשים דתיפוק לי' דהוא אינו נהרג ג"כ משום דהוי חצי דבר ול"ל משום שא"א יכול להזימה ולענ"ד לומר דגם לסק"ד דס"ל לחזקי' דכת עידי גניבה איכ"ל דבאו להלקותו והוי כולו דבר אלא שנראה שאם טענו העידי גניבה שבאו לצרף לעידי מכירה להורגו הם נאמנים לפטור עצמם מכאשר זמם דאז הוי חצי דבר דהרי בעדים זוממין קיי"ל דנאמנים לומר לכך או לכך באנו הואיל וחייבתו התורה על אשר זמם וא"כ אם העדים טוענים כך הו"ל חצי דבר ואין יכולים להרגם ולכאורה יש לדון דאפי' לא טענו כיון דאם רצו למטען הי' פטורין א"כ אפי' לא טענו הוי רק כמודה בקנס ומרשיע את עצמו ופטורם מיהו בקצוה"ח סי' ש"נ כ' בשם הרשב"א דאם לא טענו אע"ג דהיו יכולים למפטר הם חייבים ועכ"פ אם טענו נראה דנאמנים ומסתמא יטענו כן וזה נראה כוונת רש"י דוודאי לא הי' יכולים למפטר הגנב משום דהוי חצי דבר דמסתמא הם באים להלקותו ולכך פירש"י משום דעדים פטורין ויוכל לטעון כן ולחזקי' איכ"ל דאפילו לא טענו כן הוי רק כמודה בקנס א"כ הו"ל עדות שא"א יכול להזימו וא"ש ומיושב קו' מהרש"א ומהרש"ל

והמכילתא הנ"ל המובא ברש"י פ' משפטים דרשי' וגונב נפש ומכרו למעט נפל דבעי' דווקא בן קיימא וכן דרשי' גבי כי יכה איש גבי הריגה דבעי' בן קיימא ולע"נד כוון דכתב הקרא איש בעי' דווקא שהוא בן קיימא וודאי שבוודאי כלו לו חדשיו ולא סגי ברוב וולדות וזה כדעת הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל המובא בנוב"י חח"מ סי' נ"ט ולא כנוב"י שם וכבר כתבתי לעיל במצות לא תרצח מזה הענין: מצוה ל"ז ל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ז. ולהרמב"ן ל"ה. להרמב"ם ל"ת כ"ג ולהרמב"ן ל"ת ב'

ל"ת שלא להעיד שקר שנאמר לא תענה ברעך עד שקר הנה התומים בקיצור כללי מיגו סק"נ ונ"א הביא הש"ך שכ' בשם הרמב"ן דאם אין מועיל עדותו לענין ממון לא נפסל ואני לא מצאתי כעת דברי הרמב"ן ונראה לכאורה כוונתו דאינו עובר כלל בלא תענה אם אינו מועיל עדותו וזה לכאורה תימה דלפי"ז דברי הרמב"ן סותרין שכ' בחומש פ' ואתחנן בדברות אחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא דכוונת הקרא אפי' באומר עדות דלא מהני כלל כגון שאומר שחברו אמר ליתן לאדם אחר דבר מה וצ"ע ולכאורה יש ליישב דלא לסתור אהדדי דלכאורה קשים לי דברי רש"י בסנהדרין פ"ו ע"ב ד"ה אינהו היכא לקי וגו' ואי משום לא תענה הא לאו שאין בו מעשה הוא ודבריו תמוהין שהרי בריש מכות דף ב' ע"א אמרי' דאע"ג דל"ת לאו שאב"מ גלי לן קרא והי' אם בן הכות הרשע דלוקין ולכאורה הא דלא כתב רש"י דל"ת הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דס"ל כמ"ש התוס' בשבת קנ"ד ע"א ד"ה ללאו וכו' אבל הא דכ' דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ קשה מסוגיא הנ"ל ונראה דס"ל לרש"י דנהי דחידשה התורה בעדים זוממין דלאו שאב"מ לוקין מ"מ הא אמרי' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב דעדים מקרי מעשה הואיל וע"י דיבוריי' מתעביד מעשה אלא הואיל ואיתא בראי' אמרי' דחשיב כאין בו מעשה ואפ"ה לוקין ונראה דאין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דלכה"פ בדיבורו מתעבד מעשה אע"ג דהוי בראי' אפ"ה חשיב כמעשה ולוקין אבל היכא דבדיבור לא מתעבד מעשה גם בעדים זוממין אינו לוקה א"כ א"ש דברי רש"י דהתם ע"י עידי גניבה לא נעשה שום מעשה שלא לקו אותם ולא נגמר דינם על ידיהם ולכך שפיר כתב רש"י כיון דאין בו מעשה כלל לא לקי ובזה יש ליישב סתירת הרמב"ן הנ"ל דלעולם קאמינא כרמב"ן בחומש דעובר בלאו דלא תענה אפי' אם אינו מועיל אלא כיון דאינו מועיל ובדיבורו לא מתעביד מעשה ולא לקי עלה וממילא אינו נפסל ושפיר קאמר הרמב"ן דאינו נפסל. ועפ"י הנ"ל נראה לי ליישב דברי רש"י בשבועות דף מ"ז ע"ב ד"ה תרי כתי עדים וכו' פירש"י דהיינו כת אחת אומרים הרג וגו' ותימא למה פירש"י דמכחישים בהריגה הרי הסוגיא מיירי שם בעדי ממון ולהנ"ל אמרתי ליישב דקשיא לי' לרש"י למה נקט תרי כתי עדים המכחישות הו"ל לומר פלוגתיי' דר"ה ור"ח בעד אחד מכחיש לחבירו וכדעת הש"ך בח"מ רסי' ל"א דלא כחכמי בריסק וניחא לי' לרש"י לתרץ דמיירי בעדי הריגה וע"א לענין הריגה אינו מועיל כלל אפי' מוחלקת קיי"ל ספ"ק דמכות דאין מצטרפין וכיון דאינו מועיל אינו