מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לט

קידושין תליא בדעתו משא"כ לענין איסור עריות ומיד בהעראה עובר ונעשית זונה וצ"ע. ובחייבי לאווין קיי"ל ג"כ דחייב בהעראה עיי' ביבמות דף נ"ה דילפי' לה מבנין אב ומגז"ש ולדעת הרמב"ם בפט"ו ה"ב מאיסורי ביאה דפסק דחייבי לאו כממזרת ונתינה אינו עובר אא"כ קידש ובעל ובכה"ג נראה כיון דלענין קידושין דעתו על גמר ביאה ואין חלים הקידושין אלא לבסוף וממילא לא יוכל להתחייב עד גמר ביאה דאז חלים גם הקידושין ותימא דסתם הרמב"ם בפ"א מא"ב ה"י דבין בחייבי לאווין ובין בחייבי כריתות חייב על העראה מלקות הוי לי' לחלק אם נתקדשה כבר או שמקדשה בביאה דקו' התוס' ביבמות ע"ה ע"ב ד"ה קיחה קיחה יש ליישב עפ"י הנ"ל דהקשו דהו"ל למילף דאשה ניקנית בביאה מגז"ש קיחה קיחה דאדרבה ע"י גז"ש מוכח עכ"ח דקרא לא מיירי דקדשה בביאה כיון דילפינן לא יקח דכהנים מקיחה דעריות דחייב בהעראה ואם הי' הקידושין בביאה הא אמרי' דבחייבי לאווין אינו חייב עד לבסוף אלא וודאי דלא יקח לא מיירי לענין קידושין אלא שכבר נתקדשה ליכא למילף מהתם דביאה קונה לקידושין. וכן חייב בביאה שלא כדרכה כדילפי' מקרא משכבי אשה כמו שפסק הרמב"ם שם בפ"א דא"ב ולענין קידושין אם מתקדשת שלא כדרכה אינו מבואר ברמב"ם ובש"ע אע"ז סימן ל"ג פסק הרמ"א דנתקדשה ובשעה"מ פ"א מאישות חקר הדבר מנ"ל דנקנה ע"י ביאה שלא כדרכה וכ' דילפי' ג"כ מקיחה קיחה ואנן ס"ל כרבי בקידושין דף ט' ע"ב דלפימ"ש הריטב"א שם פלוגתא דרבי ור' יוחנן תלי' אי אמרינן כר' יונתן או כר' יאשי' דלר' יונתן דאנן קיי"ל כוותי' לא בעי' או לחלק ונוכל למילף קידושי אשה מכי יקח איש אשה ובעלה ומייתר לן קרא דבעולת בעל ללמד שבעל עושה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה בעולה שלא כדרכה והטעם כ' הריטב"א שם דבעל הואיל וקונה בביאה שלא כדרכה לענין קידושין מקרי. ג"כ ביאה אצלו א"כ לפי"ז מוכח דנקנית בביאה שלא כדרכה. ובלא"ה נראה לי דכל פשטות הקרא דכי ימצא איש בעולת בעל וגו' ואח"כ נאמר כי ימצא איש נערה בתולה מאורסה וגו' וגם יש לדקדק טובא בקרא שם דמסיים גבי ארוסה וגם האיש על דבר אשר עינה את אשר רעהו לשון עינה הוא תמו' דהרי מיירי בזינתה ברצון ושכיבה ברצון לא מקרי עינה כמ"ש הרמב"ן בפ' וישלח גבי דינה וכן שמעתי להקשות כן ולהנ"ל נראה לי דכל הפרשיות האלו חדא אאידך קאי דבעולת בעל הפי' דקידשה בביאה ואפילו בביאה שלא וכדרכה דחשיבה רק אצל הבעל בעולה כדמפרש הש"ס והו"א דכה"ג עדיין דינה כארוסה קמ"ל קרא דאם זינתה עם אחר דינה כא"א בחנק ורש"י בתורה הביא הספרי דדרש מגם שניהם לרבות שבא מאחורי' בביאה שלא כדרכה וקמ"ל לא מבעי' אם בא הנואף עלי' כדרכה אלא בגם בבא מאחוריהם כשם שהקידושין הי' של"כ גם הבעילה של זנות הי' של"כ אפ"ה מתו שניה' ובזה יש ליישב הגירסא ברש"י שבאו מאחוריהם והרמב"ן הקשה טובא על גירסא זו דמ"ש ראשון משני ולהנ"ל נראה דכוונת ב' הגירסת חדא הוא אלא דגירסא מאחריהם ס"ל כמו דדרשינן בקידושין דף ט' דבעולת בעל היינו שלא כדרכה וע"ז אמר דאם הבועל השני הנואף ג"כ בא שלא כדרכה עלי' היינו אחר בעילת בעל שהי' שלא כדרכה אפ"ה ימותו שניהם ואע"ג דהיא לא נהנית מזה כפירש"י בסנהדרין דף ס"ו (ובפתחי תשובה סי' ל"ג באע"ז סק"א הקשה מהא דאמרי' בקידושין כ"ב ע"ב מי יימר דלא מתהני ולי ל"ק דנהי דאפשר דמתהני ולאו כל נשים שווין מידי ספיקא לא נפקא וספק נפשות להקל ועכ"ח דגם בקידושין לא תלי' בהנאה דא"כ תהוי רק ספק קידושין) וכיון דפרשה ראשונה מיירי בבעילה שלא כדרכה וע"ז קאי גם פרשה שני' של ארוסה ובעילה של"כ חשיב כעינוי כפירש"י בחומש פ' וישלח על וישכב ויעני' פירש"י ויעני' של"כ וא"כ ה"נ דמיירי של"כ דמסיים הקרא ע"ד אשר ענה אפ"ה מחייבו שניהם ובזה מובן גם אידך דרש דדרשו מפסוק הסמוך שם ואם בשדה מצאה ומת האיש לבדו וגו' דקאי על בעילה של"כ משום דכל הפרשיות חדא אאידך קאי ואיכ"ל גם זה בבעילה של"כ

והנה בכל איסורי עריות אזלי' בתר רוב ובסנהדרין דף ס"ט פריך מנ"ל דאזלי' בדיני נפשות בתר רוב הא כתיב ושפטו העדה והצילו ואפ"ה מסיק דאזלי' בתר רובא והר"ן בחי' ובת"ח הקשו מאי קמבעי' לי' הא כתיב אחרי רבים להטות ודרשי' בריש מס' סנהדרין מקרא דלא תהי' אחרי רבים לרעות דגם בד"נ אזלי' בתר רוב ובת"ח תי' דהתם ברובא דא"ח והר"ן הקשה ע"ז דהא ילפי' בחולין י"א ממכה אביו ואמו ושם אפי' ברובא דל"ק ותי' דהתם א"א בענין אחר ובחי' שם אמרתי ליישב בענין אחר דאפילו לתרי מיעוטא לא חיישי' קמבעי' לי' ע"ז מסיק אפי' בכה"ג אזלי' בתר רובא אמנם דברי חי' הר"ן נ"ל לבאר יותר עפמ"ש בש"ש שמעתתא ד' דהא דאזלי' בתר רוב יש לפרש על ב' אנפין או דדין תורה דתלי' ברוב ואמרי' מסתמא מן הרוב הוא כעין דאמרי' כל דפריש מרובא פריש ואז אפשר לחוש על המיעוט ולומר כל היכא דאיכא לברורי מבררינן וסמוך מיעוטא לחזקת הגוף דחזקת פטור אבל נוכל ג"כ לפרש הא דאזלי' בתר רוב היינו דדין תורה כך הוא דמי שעשה מעשה שעפ"י הרוב הוא חייב עליו הוא חייב ואפי' נתברר אח"כ שזה הי' מן המיעוט מ"מ הוא עשה מעשה שחייבתו תורה עליו מיתה או שאר עונש ואז לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקת פטור ואין צריך להמתין ולברר כיון שכך הוא ד"ת דהעושה מעשה דעפ"י הרוב הוא חייב אפי' אם לא הי' מן הרוב וזה נראה כוונת הש"ס דפריך לענין נפשות דגבי בן סורר ומורה לא שייך לומר דתלינן אותו ברוב דשם לא קאי על מעשה שלו אלא אי נקרא בן או נקרא אב ועכ"ח הכוונה דנקרא שמו עפ"י הרוב וכוודאי הוא וע"ז דן אי גם בד"נ אמרי' כן דפריך לענין נפשות דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה הי' צריך לן לומר דניחוש למיעוטא ונימא סמוך מיעוטא לחזקה או לכל הפחות צריך להמתין אם אפשר לברר הדבר ע"ז פושט דאזלינן גם בד"נ בתר רובא דהיינו דכך ציותה התורה להרוג למי שעשה מעשה שעפ"י הרוב הוא חייב ובזה א"ש כוונת הר"ן דנהי דממכה אביו מוכח דאזלי' בתר רוב נהי דמוכח דתלינן שהדבר מן הרוב ואי אפשר בענין אחר אבל עדיין אינו מוכח אפי' באפשר לברר לא ניחוש למיעוט קמ"ל דלאו משום תלוי' היא אלא שכך הוא הדין באמת כמו שביאר בש"ש הנ"ל דבוודאי אם לא ידעינן שעשה המעשה אלא עפ"י רוב כגון פלניא דהאי סימנא והאי סימנא הרג או כמעשה דר"ש בן שטח דדנין ומספקא לן אם הוא בעל המעשה ועפ"י הרוב נתלה שהוא בעל המעשה זה לא אמרי' בד"נ דכתיב והצילו העדה אבל אם נודע שהוא עשה מעשה הרע ההוא אלא שמסופקין אם הי' באופן שחייב או לא בכה"ג בוודאי אזלי' בתר רוב כיון שעפ"י הרוב הוא חייב חייבתו התורה מדינא. ובזה אני מיישב קו' העולם שמקשין על דברי התוס' בחולין י"א ע"ב בחד תי' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ דבת כהן בשריפה היכא משכחת לה כיון דקיי"ל דב"כ בשריפה מי שיש לה זיקת בעל דא"א וא"כ נימא דלמא לאו אבו' הוא ואינו בת כהן ולא מחייבי אלא חנק ואי דאזלינן בתר רוב הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב ונ"ל ליישב עפ"י הנ"ל דתוס' כתבו כן בנתערבו נחנקין בנסקלין ואנו מסופקים על כל אחד דילמא הוא מרוב הנסקלין או מהמיעוט נחנקין ונימא דנתלה ברוב ע"ז שפיר כתבו התוס' דעפ"י הרוב א"א להרגו במיתה יותר דכתיב והצילו העדה אבל בבת כהן שהיא עפ"י הרוב בת כהן ועשתה מעשה שחייבתה התורה לשורפו עלי' א"כ היא חייבת מצד וודאי ולא מצד דתלינן שהוא מן הרוב מפני שכך אמרה תורה דמי שהוא עפ"י הרוב ב"כ וזינתה בא"א חייבת שריפה

והנה באיסור עריות דא"א ונערה המאורסה ורציחה המבואר בל"ת שלפני זה הם מהדברים דיהרג ואל יעבור וגם ניתן להצילם בנפשם מיהו ילפי' בסנהדרין דף ע"ד דדווקא בעריות דאית בי' עונש מיתה או כרת הוא דניתן להצילו בנפשו דכתיב חטא מות עיי"ש ובס' תוס' יה"כ הקשה למה ביהרג ואל יעבור אמרי' אפי' אבזרא דעריות או אביזרא דרציחה דיהרג ואל יעבור ולמה לענין להצילו בנפשו בעינן שיהי' ערוה ממש הא תרוויי' מחד קרא נפקא מ"ש זה מזה ע"ש ולענ"ד ליישב דהרי קיי"ל אונס כמאן דלא עביד דמי ולדעת הרמב"ם כתיב בקרא לאו מפורש שלא לענוש את העובר בעונש דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ופי' הרמב"ם בלשון לאו וא"כ כל מעשה אונס אינו כגון דעובד ע"ז באונס או עריות באונס אינו עריות אלא ביזרא דעריות או דע"ז דהרי אינו מחוייב על מעשה ההוא ואין רצונו באותו מעשה ולא חייבתו התורה עליו ואפ"ה יהרג ואל יעבור א"כ ממילא מוכח דגם אביזרא דהנך ג' עבירות ג"כ יהרג ואל יעבור דהרי גם מעשה אונס הוא רק ביזרא אבל בניתן להצילו בנפשו שהוא רוצה לעשות מעשה העבירה במזיד ע"ז שפיר אמרי' דווקא בעבירה חמורה דאית בה כרת או מיתה הוא דניתן להצילו בנפשו משא"כ בביזרא דהרודף אחרי' הוא אינו כדי לעשות ביזרא דעריות אלא כדי לעשות עריות ממש וא"כ דווקא בכה"ג הוא דאמרה התורה ואין מושיע לה הא כל שיש לה להושיע חייב להציל: מצוה לו ל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ו. ולהרמב"ן ל"ד והוא להרמב"ם ל"ת כ"ב ולהרמב"ן ל"ת י"ט

שלא לגנוב נפש מישראל וכן המוכרו עובר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד כדאי' במנין המצות סי' שמ"ו ואין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתה כ"כ הרמב"ם בפ"ט מגניבה והחינוך לקמן סי' שמ"ה כתב דאין לוקין על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד משום דאפשר לעבור בלי מעשה והמעיי"ח תמה עליו תיפוק לי' משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה וכבר כתבתי במקום אחר דלתוס' שבת דף קנ"ד היכא דלאו סתם וכולל דברים שאין בהם