מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לח

דבעי' שיהא ראוי לבילה אע"ג שאינה מעכבת מדכתיב קרא ובלול בשמן אמרי' דלכה"פ בעי' שיהא ראוי הכא נמי כיון דכתיב כל דמשמע מקצת ומשמע כל אמרי' דלכה"פ בעי' שיהא ראוי לצרף לשיעור כולה ולכך אמרי' חזי לאצטרופי וכן נראה לי הכא דכתיב ג"כ בלשון כל אמרי' דבעי' תרתי דאפי' אם יש בו כל דהו חיות כמו בגוסס ע"י שמים מ"מ כיון דמיעוט גוססין חיים וחזי לאצטרופי ולכך חייב בגוסס אבל בטריפה דיש בו ג"כ רק מקצת ולא חזו לאצטרופי דעכ"פ מתנונה והולך לכך פטור בטריפה וכ"ז בגוסס בידי שמים אבל בעשאו אדם גוסס נהי דהי' פטור כמו שכתבו התוס' דעד השתא חיי הוא ויש בו מקצת חיות ולא נטל ממנה עדיין כל נפשה מ"מ אם לבסוף ימות ראוי שהראשון חייב שנטל ממנה כל נפשה כן נראה מדברי התוס' שם בד"ה בגוסס בידי אדם דלא כנראה מס' מנחת חינוך דגם אם מיית לבסוף פטור אלא כיון דע"י מעשיו מת לבסוף חייב והיינו אם לא בא האחרון והמיתו לגמרי והיה מתברר הדבר אבל אם בא אחד והמיתו אי אפשר לחייב שום אחד הראשון שמא לא מיית והשני משום שמא מיית והי' מתנונה והולך כמו טריפה ולא נטל ממנו אלא מקצת נפש דלא חזי לאצטרופי ועכ"פ מטעם זה נראה לי דגם בעובר כיון דאין בו אלא מקצת נפש נהי דאם ימלאו לו חדשיו הי' יכול לחיות זה פנים חדשות בא לכאן אבל השתא אין בו חיות דחזי לאצטרופי ולכך פטור אבל אסור כנלע"ד ועי' בנוב"י הנ"ל שפלפל גם בזה אי עובר מקרי נפש עיי"ש

והנה בהורג את הטריפה דפטור ממיתה אם חייב דמי' ליורשיו הובא בס' מנחת חינוך פלפול דברי קצוה"ח סי' ת"י וברמב"ם פ"י מה' נזקי ממון דמהרמב"ם נראה דפטור והג"א סובר דחייב וכ' המנחת חינוך דאפי' לרמב"ם דמ"מ מלקות מיהו חייב דלא גרע מחבלה שאין בו שוה פרוטה ועיי"ש ובסברא זו יישבתי זה כמה שנים את קו' הרב המאוה"ג מו"ה יעקב שלום מטאפאלטשאן זצ"ל שהקשה לי על הא דאמרי' במכות ט"ו לענין אונס לא שייך ביטלו ולא ביטלו והקשה הא משכחת לה בעושה טריפה דקטלה דפטור ממיתה וביטל מהעשה דלו תהי' לאשה וחייב על הלאו דלא יוכל לשלחה ואמרתי ליישב עפ"י הנ"ל דנהי דבטריפה פטור ממיתה מ"מ חייב ממון ולענין חבלה קיי"ל ממונא משלם מלקי לא לקי אפי' לרמב"ם כבר כ' המנחת חינוך דחייב מלקות דלא גרע משאר חבלה וא"כ כיון דעל הקטלה הוא חייב מלקות שוב א"א לחייבו משום אחרת דעבר על לא יוכל לשלחה ולמ"ד ביטלו ולא ביטלו עיקר גמר הלאו של לא יוכל לשלחה הוא בשעת הביטול של העשה ועי' בפירש"י מכות דף ט"ו ע"ב א"כ א"א לחייב על מעשה אחת ב' מלקיות. ולכאורה אמרתי ליישב עוד בדרך אחר דכבר האריכו התוס' ר"פ אלו טריפות ובתוס' זבחים קי"ו ובשאר דוכתי בדעת ר"ת דאדם דאית לי' מזלא ליכא למילף מטריפות דבהמה והפלתי סי' ל"א סק"ה האריך ליישב דבריו וגם מרן הגאון זצ"ל בחתם סופר סי' נ"ב דרך בדרך זה ותמהני עליהם שלא הביאו דברי הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח דין ח' שכתב בהדיא דהורג טריפה פטור היינו שידעי' בי' שהוא טריפה באמרו הרופאים שאותו המכה אין לה רפואה וימות בה יעיי"ש מבואר בהדי' דבאדם עכ"ח יש בו טריפות בענין אחר מבהמה והיינו כדברי הגאונים הנ"ל ומטעם זה מיושב מה שהקשה במנחת חינוך למה הוצרך הרמב"ם לענין פטור הרוצח דווקא בשיאמדו הרופאים הרי אפי' מספיקא ראוי לפטור ולי נראה דכל כמה דאיכא ספיקא מוקמי' אחזקת חי וחזקת פטור דהאי רוצח עי' ביו"ד סי' נ' וספק טריפות מוקמי' אחזקה אפילו למ"ד דלא מוקמא אחזקה משום דאיכא רעותא היינו מדרבנן עיי' בפר"ח סי' כ"ט בי"ד ופרמ"ג בפתיחה לה' טריפות עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין לנו קבלה בטריפות אדם ועיי' בטור י"ד סימן קפ"ז דאמירת הרופאים חשבי' לי' רק כספק ומרן זצ"ל בח"ס סי' קנ"ח האריך בזה וא"כ דהוי רק ספק ומצד ספק נפשות להקל פטור הרוצח וממילא אי איכא גם חיוב ממון ע"י הריגה זו גם ממון א"א לגבות ממנו וכן אין לחייב מלקות אם הרג האשה שעליו העשה להחזירה משום ביטלו ולא ביטלו הא קיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות ולכך מיושב קו' הנ"ל

ונהי דבסוף יבמות נראה דיש להם קבלה על מקצת טריפות דאינם חיים דהרי אמרו שם דאם נפל במים שאל"ס והעלה ממנו רגל מהארכובה ולמעלה אמרי' שם ביבמות קכ"א דמתירין האשה על זאת ואין זה מוכרח אפי' הוי רק ספק מ"מ אזדא לי' חזקה כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"י והאריך בנוב"י במה"ק בתק"ע סי' מ"ג ושוב סמכי' על רוב דמים שאין להם סוף. ולפמ"ש למעלה דאין לנו קבלה על ענייני טריפות שבאדם ורק לפי אומדן הרופאים אזלינן ואומדן הרופאים הוי רק עפ"י הרוב ואינה לחלטיות בלי שום מיעוט ומבואר ג"כ בסנהדרין ע"ח ע"ב דאזלינן בחר אומדן הרופאים אם כן מוכח דאזלינן בתר רוב להרוג אדם אע"ג דהרוב לא אתחזק קודם הריגה מזה קשיא לכאורה על השב שמעתתא בשמעתא ד' פ"ח שכ' דאם הרוב הוא בשעת מיתה ואילך לא אזלי' בתרי' להרוג אדם ע"ז וקשיא לי מאומדנא וצ"ע ואפשר דבזה גופא פליגו ר' נחמי' ורבנן בסנהדרין דף ע"ח ע"ב עיי"ש. ואע"ג שכתבתי דהטרפות באדם הוא רק ספק ואפילו אי נימא דטריפות באדם יש לן הלמ"ס ע"ז מ"מ מבואר בנוב"י מה"ת חחו"מ סי' נ"ט דאין להרוג את הטריפה כדי להחיות אדם ברי אע"ג דלא שייך טעם דאמרי' בסנהדרין ע"ד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ומטעם זה השיג ג"כ הנוב"י שם על הגאון מוה' ישעי' פיק זצ"ל ור"ל דעובר דלא ידעי' שכלו חדשיו מותר להרוג כדי להחיות אמו וכן אם הרגו אדם אין לחייב עליו ולי נראה דבעובר ליכא למימר חזקת קטנות כמו שכתב הש"ש והוכיח בש"ג פ"י דחזקת קטנות הוי חזקה מעלייתא גם יש לגברא חזקת פטור והיינו אם באנו לדון החייב וההרגו אבל לענין להציל חייו או חיי חבירו על ידו עיי' בכ"מ פ"ה מה' יסוה"ת דין ה' דעכ"ח לר"ל דפסק שם הרמב"ם כוותי' דאפי' יחדו אין מוסרין נפש אחת מישראל אע"ג דאם לא ימסרנו יהרגו כולם ולא שייך מאי חזית ותי' שם דקבלה הוא דעל רציחה יהרג ואל יעבור אפי' היכא דלא שייך מאי חזית

והנה בטריפה שהרג אמרי' בסנהדרין דפטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואם הרג בפני ב"ד אמרי' שם דחייב וכתבו התוס' דהיינו דווקא בראה ב"ד ביום דאז אמרי' דלא תהי' ראיי' גדולה משמיעה ולכאורה זה דלא כר"ע דר"פ ראוהו ב"ד דאפי' עד הרואה אין יכול להיות דיין בד"נ משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דב"ד חזו דהרג א"א שיהפכו בזכותו ובזה מיושב הרמב"ם פ"ה מעדות דלא פסק כר"ע והקשה הלח"מ עליו למה ולהנ"ל א"ש משום דפסק כרבא בפ"ב מרוצח דין ד' דאם ראוהו ב"ד טריפה שהרג חייב וכו'. אמנם הריטב"א במכות י"ב ע"ב כתב כיון דא"א בענין אחר שאני אפילו לר"ע דהא מ"ע מה"ת לבער הרע וא"כ לפי"ז עמדה שם קו' הלח"מ על הרמב"ם למה לא פסק כר"ע ונלע"ד ליישב דהנה ר"ע ור"ט אמרו בספ"ק דמכות אלו היינו בסנהדרין לא הי' נהרוג אדם מעולם דאמרי' דלמא במקום טרפה הרג דחיישו למיעוטא וא"כ לכאורה קשה דאפי' הרג בפני ב"ד איכא לדרוש בזכותו דלמא טריפה הרג וא"כ שייך עדה שופטת ועדה מצלת אלא דזה אינו דהרי כתבו התוס' י"א ע"ב דלר"ע ור"ט דס"ל דחיישי' למיעוטא מה"ת א"א להרוג אדם אא"כ הי' קרום של מוח מגולה עיי"ש וא"כ ממ"נ אם הי' קרום של מוח מגולה א"כ א"א לדרוש בזכותו ואם לא הי' כן א"כ באמת אין הורגין אותו וכ"ז ר"ע לשיטתו אבל לדידן דקיי"ל אין חוששין למיעוטא וחייב מיתה אפי' באין קרום של מוח מגולה וא"כ אפי' ראו ב"ד שהרג שפיר משכחת לה עדה שופטת ועדה מצלת דלמא חיישי' למיעוטא ובמקום נקב הרגו ולא שייך כלל טעמא דר"ע ולכך לא פסק הרמב"ם כר"ע וא"ש: מצוה לה היא להרמב"ם ולהרמב"ן ל"ג ל"ת לכ"ע להרמב"ם ל"ת כ"א להרמב"ן ל"ת י"ח

ל"ת שלא לבוא על אשת איש והוכפל הלאו ונאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך והסמ"ג כ' דלאו אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך קאי על הבועל ולאו דלא תנאף קאי על הנואפות ושניהם לאשלומי ולברר לאו אחד נאמר והנה הלאו הזה כולל כל ענייני אישות בין אשת איש בין נערה המאורסה ובת כהן ובחינוך כ' כאן דנערה המאורסה בסקילה ובת כהן בשריפה וכ' המעיי"ח ובס' מנחת חינוך דטעות סופר הוא דאנן קיי"ל ר"פ ד' מיתות דסקילה חמורה וא"כ בת כהן נערה המאורסה נידון בחמורה ואפשר ליישב דבריו במקצת דבכל עריות קיי"ל דחייב בהעראה וא"כ מיד כשהערה כבר נעשה בעולה וחייב בנערה המאורסה דבעי' דווקא בתולה וא"כ החיוב סקילה עכ"ח הוא על תחילת ביאה אבל איסור דב"כ דלאו בבתולה תליא מילתא שפיר מחוייבת גם על סוף ביאה שריפה וא"כ שפיר נפקא מיני' גם בנערה המאורסה אם היא בת כהן כגון דלא אתרי בי' אלא על סוף ביאה או שהי' שוגגין על תחילת ביאה אז אם לא היתה בת כהן אין חייבין אבל אם היא בת כהן היא בשריפה על הגמר ביאה. ובריטב"א בקידושין דף ע"ח ראיתי דבר תמו' שכ' על הא דאמרי' שם בבא על אחותו זונה משווי לה אבל לא חללה והקשה הא מיד בהעראה נעשית זונה ובגמר נעשה חללה ותי' דאמרי' בדף י"ד דדעתו על גמר ביאה משמע מדבריו דגם לענין חיוב דעריות ג"כ כיון דדעתו על גמר ביאה אינו עובר בהעראה על איסור עריות וזה תימא רבה דווקא לענין