מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לז

לזון את האב מיהו משמע התם דהיינו בתורת צדקה וצריך ביאור א"כ ל"ל טעם דכבוד ועכ"ח דמשום צדקה לא הי' הוא מחויב זה בעצמו וגם אחרים מבני ישראל הי' צריכין לסייע לזה אבל אי משום מצות כבוד אב ואם מקבצים מאחרים יהיה גנאי לו ולכך משום מצות כאו"א כופין אותו דווקא לזון והנה בב"מ שם כיון דמת האב הרי אין לו שום דבר ובכה"ג הרי הבן מחויב לכבדו משלו וא"כ ל"ק מצד הטעם שכתב הב"י דכיבוד דווקא משל אב דהיינו ביש לו והרי התם אין לו אמנם כיון דהא דחייב הבן לזון באין לאב משמע דהוי משום תורת צדקה כדלעיל והרי קיי"ל ביו"ד סימן רנ"א סעי' א' דעובר עבירות לתיאבון אינם חייבין ליתן לו צדקה וא"כ אפילו לפי דעת הרמב"ם הנ"ל אפי' באביו רשע חייב לכבדו אבל משלו אין צריך ליתן לו דהרי אז עיקר חיוב נתינתו משום צדקה וברשע אינו מחויב בצדקה וא"כ א"ש תי' הב"י דקו' הש"ס שם כך והני בכבוד אביהם מי מחייבי כיון דהוא משלהם ומשלהם חייבין דווקא בגברא דחייבין ליתן לו צדקה אבל אם הי' רשע אינם חייבין דבעי' עושה מעשה עמך. ובגוף הדין דקיי"ל דכיבוד משל אב קשה על דברי הרמב"ם שהביא דמצות כיבוד אפי' בזרק האב ארנקי לים שלא יכלימו ולא כ' דדווקא כשהוא משל אב והקשו עליו וכ' בתשובת מהר"מ לובלין דעתו דהרמב"ם ספוקי מספקא אי הכיבוד משל אב או משל בן ומרן זצ"ל כ' בתשו' חת"ס סי' רכ"ט דמידת חסידות הוא גם משל בן ובתשו' מהרי"ק שורש קס"ו כ' לחלק בין לצערו ובין לכבדו

והנה אם מחויב גם בכבוד אבי אביו יש פלוגתא בש"ע לדעת מהרי"ק אין חייב והרמ"א פסק שם דחייב גם בכבוד אבי אביו אלא דחיוב כבוד אביו יותר גדול ומקשין עליו ממכות י"ב דאמרי' דנעשה גואל הדם לאבי אביו ובס' חוט המשולש כ' כיון דחיוב כבוד אבי אביו הוא מצד אביו וא"כ כשמת אביו אינו מחויב בכבוד אבי אביו וזה תימא דהרי עיקר הראי' הוא מקרא דויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק אמרי' דמחויב בכבוד אביו יותר דמזה הוכיח הרמ"א דחייב גם בכבוד אבי אביו ולדבריו אינו מחויב כלל בכבודו לאחר מיתת אביו שוב ראיתי שהרב המחבר בחוט המשולש הרגיש בזה וכ' ליישב דכוונת המדרש להוכיח דחיוב כבוד אבי אביו הוא רק משום כבוד אביו וממילא לאחר מיתה אינו מחויב כלל ולי הדבר קשה דא"כ הו"ל להש"ס לילף מאת אביך לרבות אבי אביו או מואת לרבות הזקנים ומנ"ל למדרש מיני' לרבות אחיו או אשת אביו ועכ"ח חיוב כבוד א"א הוא מצד הסברא שגם אבותיו הזקנים הם במקצת כאבותיו וכמו ח"ש ולכך ל"צ קרא ע"ז וממילא נשמע ג"כ דחייב יותר בכבוד אביו שגם לאחר מיתת אביו הוא חייב להמדרש הנ"ל גם בכבוד אבותיו הזקנים ובחי' ב"ב קל"א כתבתי דבזה פליגו שם המהרש"ל ומהרש"א דשם קאמר הש"ס דאם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר ופי' הרשב"ם דהיינו בן בנו וכ' המהרש"ל דהיינו למסקנא דגם האשה אצל האחין דלא שייך חייבין בכבודה נעשו רק אפטרופוס ולכך בבן בנו ג"כ נעשה אפטרופוס והמהרש"א כ' דגם להו"א איכ"ל דבן בנו עדיף ועכ"ח היינו דמהרש"א ס"ל כרמ"א דחייב גם בכבוד אבי אביו לכבוד זקנתו במקצת ומהרש"ל סובר כמהרי"ק

והנה אחיו הגדול ג"כ ילפי' מאת אביך ואת אמך לרבות אחיך הגדול וכ' הרמב"ן במנין המצות בעיקר השני דנראה לו הא דחייב בכבוד אחיו הגדול הוא כ"ז שאביו קיים דהא מאת ילפי' ואת אמך לרבות אשת אביך והוא דווקא כ"ז שאביו קיים כדאיתא בכתובות ק"ג אבל מדברי הרמב"ם שם נראה דחייב אפי' לאחר מיתה וכ"כ במנחת חינוך וכן הביא בפ"ת סי' ר"מ ולי קשה לדעת הרמב"ן מב"ב קל"א ע"ב דאמרי' דאם כתב נכסיו לבנו הגדול לא עשאו אלא אפטרופוס ולענין אם כתב נכסיו לאשתו באין לו בנים אלא בני הבעל קמבעי' לי' וכ' שם הרשב"ם וביאר במהרש"ל שם הואיל והוא לאחר מיתה, ולאחר מיתה שוב אינו בכבודו אלא מדרבנן וא"כ ע"כ בבנו הגדול דפשיטא לי' דנעשה אפטרופוס משום דחייבין בכבודו ועכ"ח אפי' לאחר מיתה חייבין בכבודו וקשיא על הרמב"ן ושם בחי' יישבתי את דבריו דלא ס"ל כפי' הרשב"ם ועכ"פ לפי פי' הרשב"ם ומהרש"ל שם נראה מבואר כהרמב"ם דחייב בכבוד אחיו הגדול אפי' לאחר מיתת אביו ומה שהקשה הרמב"ם על בה"ג דהו"ל לממני בפ"ע ותי' הרמב"ן דהוא משום כבור אבותיו והוא בכלל כיבוד אבות ומהרש"ל שם נרמז לקיים דברי הרמב"ם דוודאי אם הוא באופן שאב מצטער מזה שאין מכבדין אשתו אחרת או האם מצטערת שאין מכבדין בעלה האחר וכן באח הגדול הוא מצטער מזה פשיטא דאין רשאי לצער אותם ולא צריך ריבוי ע"ז דמ"ש מאכילה ושתי' ושאר עניינים שאין רשאי לצערם אדרבא הוא מחויב לעשות להם נחת רוח ועכ"ח דקרא בא לרבות מגז"ה אפי' שלא בפניהם צריך לכבד אשתו דאשתו כגופו והבן כנתח מאביו כנאמר תחת אבותיך יהי' בניך וגזה"כ דצריך לכבדו אלא באשה אם מת בעלה נתפרדה הקורבא כמו דקיי"ל לענין עדות וכמ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף קי"ד ד"ה מה וכו' משא"כ באח הגדול כנלע"ד להסביר הרמב"ם וזה דעת הרשב"ם שם לפי' המהרש"ל ולרמב"ן צ"ע לפרש וכתבתי בחי'

והנה באחותו הגדולה אם לכבדה אינו מבואר בש"ס ובפ"ת סי' ר"מ סקי"ט הביא בשם תשובת שבו"י דאין צריך לכבדה אלא מצד דרך ארץ כנגד כל אדם שהוא גדול ממנו וכן נראה לי מלשון הרשב"ם בב"ב קל"א ע"ב ד"ה בת אצל בנים שכ' הרשב"ם הטעם משום דאצל נכסים מועטים הם קודמות ולמה הוצרך לטעם זה לימא הטעם כמו בבן הגדול משום דמחוייבין לכבדו והה"ד דקטן דלא חילקו כמו בבן ועכ"ח דס"ל דאין חייבין בכבודה וכ"ש לגירסת הרי"ף דלא גרס כלל בת בין הבנים משום דבת בין הבנים פשיטא לי' דלא עשאה אפטרופא עיי"ש ועכ"ח משום דאין מחויב לכבדה: מצוה לד היא להרמב"ם ולהרמב"ן היא מצות ל"ב. להרמב"ם היא ל"ת כ'. ולהרמב"ן ל"ת י"ז

לא תעשה שלא להרוג אדם מישראל שנאמר לא תרצח והרמב"ם במנין המצות כלל בזה אזהרה לב"ד שלא להרוג נקי וכתב המעיי"ח דהרמב"ם לשיטתי' דמונה בסי' ר"צ הלאו של נקי וצדיק אל תהרוג שלא להרוג באומדנא וא"כ לית לי' קרא שלא יהרוג היוצא מב"ד נקי ויליף לה מקרא מלא תרצח דגם זה בכלל עיי"ש ואין לוקין על לאו זה שניתן למיתה. ועל הנפל קיי"ל דאינו חייב כדיליף בסנהדרין פ"ד ע"ב דקאמר חי הוי כתוב איש כי יכה כל נפש אדם הו"א אפי' נפל ולכך איצטרך מכה איש משמע מזה דנפל מקרי נפש ובסנהדרין דף ע"ב ע"ב רש"י בד"ה יצא ראשו כ' דעובר קודם שיצא ראשו לא מקרי נפש ופטור עליו וזה לכאורה סתירה בדף פ"ד אמרי' דנפל מקרי נפש ואפשר דעובר גרע מנפל וזה כמ"ש התוס' פ"ד ע"ב ד"ה הו"א אפי' נפלים בחד תי' כתבו כן דעובר גרע מיני' אמנם הרמב"ם פ"א מה' רוצח כ' הטעם דעד שלא יצא ראשו מחתכין אותו משום דהוי רודף וזה תימא דהרי כסנהדרין ע"כ ע"ב פריך אפילו יצא ראשו נימא דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו ונהרגנו להציל אמו ומשני דאינו רודף דמן השמים הוא דרדפוהו וקשה על הרמב"ם ונראה לי להסביר דברי הרמב"ם עפ"י דברי התוס' שכתבו בסנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא דאיך אמרי' התם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור הא ב"נ מצווה על העוברים והישראל פטור ותירצו גם לישראל נהי דאינו חייב אבל אסור לי' ונראה כוונתו דאסור מה"ת מידי דהוי אחצי שיעור דנהי דנפש ממש לא מקרי מקצת נפש מקרי וא"כ עדיין קשה למה עד שלא יצא ראשו ממיתין אותו הרי קיי"ל בעריות דניתנו להצילן בנפשו אפי' על אביזרא יהרוג ואל יעבור וא"כ ה"נ ביזרא מיהו הוי ורוצח איתקש לעריות ונראה דבא הרמב"ם ליישב דס"ל הא דמשני דלא מקרי רודף משום דמן השמים רדפוהו היינו שאינו מקרי רודף ממש אבל מקצת רודף הוי דהרי בגרמתו אמו מתה בוודאי וברי היזקא וגרמא אין ראוי להחשב פחות ממקצת וא"כ דברי הרמב"ם מדוייקים היטב דבשלמא אם לא יצא ראשו דהוי רק מקצת נפש וגם הוי מקצת רודף ולכך מקצת רודף ניתן להצילו במקצת נפש אבל כשיצא ראשו דהוי כל נפש ורודף לא הוי אלא מקצת דמן השמים הוא רדפו לי' ולכך אסור ליגע בולד. שוב ראיתי בנוב"י מה"ת חח"מ סי' נ"ט שג"כ עמד במקצת על הסברא הנ"ל עיי"ש ועפ"י סברא הנ"ל אמרתי ליישב הא דאמרי' בסנהדרין דף ע"ח ורבנן דרב יהודא בן בתירה דרשו איש כי יכה כל נפש דבעי' דווקא כל נפש ושם באמת הגמרא קשה להבין דאמרי' דלכ"ע בהורג טריפה פטור וגוסס בידי שמים לכ"ע חייב וגוסס בידי אדם פליגו לת"ק בעי' כל נפש עד דאיכא נפש כולו ולריב"ב כל דהוא נפש וכבר הקשו תוס' שם דמי שעשאו גוסס יהי' חייב כיון דעפ"י הרוב מיית ותו קשיא לי הא דאמרי' דבטריפה פטור לפמ"ש המהרש"ל הובא בש"ך יו"ד סס"י נ"ז דגם טריפה הוא עפ"י הרוב מת אבל המיעוט חי א"כ מ"ש טרפה מגוסס וג"כ עפ"י הרוב אינו חי מיהו זה יש ליישב עפימ"ש התוס' שם בד"ה ההורג אפי' למ"ד טריפה חיה מ"מ מתנונה והולך מכח אותו טריפות א"כ יש לומר גם למהרש"ל דמתנוונה והולך אמנם הא דדרשו רבנן כל עד דאיכא כולו צריך טעם במאי פליגו כיון דבאמת לפעמים כל הפי' הוא כל כולו ולפעמים הפי' כל דהוא כדמצינו כמה פעמים בש"ס ובאיזה סברא פליגו ונראה ליישב עפ"י מה שאמרתי ליישב קו' התוס' ביומא ר"פ יוה"כ הקשה ר"י דרש מכל חלב לרבות ח"ש ואמרי' שם והטעם משום דחזי לאצטרופי ולמה לי תרתי עיי"ש ונראה לענ"ד כיון דכל משמע תרי לישנא כולו ומשמע גם כל דהוא א"כ קשה על הקרא גופא למה נקט הקרא לישנא דמשתמע לתרי אפי ונראה ליישב כעין שכתבו התוס' בנדה ס"א בהא דאמרי' לענין בילה