מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לו

סובר דבכלל בהמתך היינו חרישה והוא מלאכה שחייבין עליו מיתה ואין צריך להזכירו אמנם הה"מ רפ"כ משבת כ' דלעולם גם להרמב"ם מחמר בכלל בהמתך אלא שגם חרישה בכלל דאל"כ איך קרינן לי' ר"פ מי שהחשיך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובאמת קשה ע"ז להרמב"ם לטעמי' פ"ט מגניבה סובר כל שנכלל בלאו ההוא ענין מיתה נקראו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ כיון דכתיב ג"כ אזהרה על אדם שפיר הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד וצ"ע ובמקום אחר תרצתי זה מיהו זה בוודאי תימא למה לא הזכיר הרמב"ם כלל בלאו הזה להה"מ גם מחמר והה"מ דחק בזה כיון דאין נ"מ במנין המצות לכך לא הזכירו וכן מוכרח לומר ג"כ אפי' לפי' הרמב"ן דהרי גם משביתת בנים ועבד דכתיב בהאי קרא לא הזכיר הרמב"ם ובאמת לפי' הרמב"ן קשה טובא מסוגיא דר"פ מי שהחשיך דף קנ"ג ע"ב דאיתא בהדיא דלאו זה כולל מחמר וכן איתא ביבמות דף וי"ו ע"א בלאו דמחמר להרמב"ן אליבא דהרמב"ם מחמר היינו חורש ואית בי' נמי מיתה וכבר הקשו כן עליו ולענ"ד ל"ק דוודאי הנך מ"ד שם בשבת קנ"ג דמחמר אית בי' לאו אפי' חטאת והם בוודאי סברי דמחמר היינו בקול כפי' הרמב"ן לפי האמת אלא דהרמב"ם ס"ל דלמסקנא דמסיק בדף קנ"ד דאפי' מ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתה לוקין כאן גלי קרא אפי' לאו לית בי' כך פירש"י וקשה הא כתיב בהמתך ע"כ פי' הרמב"ם דאתה בא לגלות דווקא חרישה דעשה הוא ובהמתו דגם למסקנא אית בי' לאו אבל מחמר בקול אפי' לאו לית בי' כפירש"י ולאידך מ"ד גם להרמב"ם גם מחמר בקול אית בי' לאו והרמב"ן פליג דגם למסקנא אית בי' לאו אלא כיון דנעשה ע"י אחרים הוי כלאו שאין בו מעשה ומה שקשה ע"ז ל"ל קרא הא בלא"ה ידעי' מלאו דחסימה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין כבר כתבתי במק"א בכללים דלאו שאין בו מעשה

והנה החינוך כ' דבכלל הלאו הזה שלא להניח לעשות לבנינו ולעבדינו ולבהמתינו ואפ"ה אינו מונה זה רק ללאו אחד אפי' לדעת הרמב"ן המובא בחינוך מצוה זי"ן דכל הנפרטים ללאו נמנה למצוה בפ"ע מ"מ הא כתב שם בעצמו דאם הם מענין אחד לא נחשב רק למצוה חדא והה"מ רפ"כ משבת דין י"ד כ' דהלאו קאי על העבד והאמה בעצמו וזה קשה ל"ל קרא ע"ז הא הם כשאר ישראלים וכן הקשה הלח"מ שם אמנם להחינוך א"ש דלאו קאי על האדון דגם האדון עובר ונהי דאינו לוקה במלאכת אחרים אבל לאו איכא אבל קשה עליו מיבמות מ"ח ע"ב דאמר דמלמען ינוח עבדך ואמתך הרי עבד ישראל אמור מוכח מדלא קאמר במקרא הזה עבד כבר אמור משמע דבכלל הלאו הזה לא ילפי' לאו לאדון וקשיא להחינוך ולרמב"ן ונראה לי כיון דהא דכתיב בנך ובתך ומוקמי לה ביבמות קי"ד בקטן העושה ע"ד אביו ושאב מצווה לו כן גם הא דעבדך ואמתך מיירי באופן זה או שציוה לו או שהעבד רואה מרצון אדוניו שיעשה לו זה וכן בבהמתך אלא שבבהמה לא שייך ע"ד אדונו ולכך אמרי' היינו במחמר ע"י קולו אבל אם העבד והאמה עושים מעצמן אפי' מלאכת רבם ליכא לאו הזה אלא דילפי' עשה מקרא דלמען ינוח עבדך וגו' ובזה יש ליישב קצת דברי הה"מ הנ"ל מקו' הלח"מ דלעולם קאי הלאו על העבד כמ"ש הה"מ ואע"ג דהוא כבר ישראל הו"א כיון דהוא עושה על פי ציווי אדונו הו"א כיון דמשלח חייב השליח פטור קמ"ל או דהו"א דעבד יהי' כאונס שסובר שאנוס הוא לעשות מלאכת אדונו קמ"ל ומקרא דלמען ינוח וגו' וינפש בן אמתך ילפי' דקאי על עבד שלא מל וטבל שחייב האדון אם עשה העבד מלאכת רבו ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דמקרא הזה מיירי בעושים ע"ד אביהם או ע"ד אדוניהם ובהמה ע"י גרמתו אבל בהמת ישראל שעושה מעצמו אינה בלאו הזה לכ"ע אבל אית בי' איסור עשה מלמען ינוח. והמנחת חינוך הקשה דלמה לא נמנה זה דשביתת בהמתו למצוה בפ"ע ולענ"ד ל"ק דהרי לא כ' הקרא הזה בלשון עשה אלא בלשון למען וכמו שביאר הרמב"ן בחומש דאיסור שביתת בהמה הוא כדי שינוחו הבעלים ולא יהי' להם לב על מלאכת בהמה ולכך נכתב אחר שציווה בפ' משפטים מ"ע ביום השביעי תשבות על האדם כתיב למען ינוח בלשון גרירה ושביתת הבעלים וביתר ביאור בדברי מרן בעל חת"ס חאו"ח סי' צ"ב ועכ"פ כיון דכתיב רק בלשון גרירה למען ינוח אינו נמנה למ"ע בפ"ע ובזה מובן ומיושב נמי מה שהעיר בחי' ר' עקיבא איגר על המשניות וכן מצאתי כעת בס' מנחת חינוך דלכאורה לא הי' ראוי שהאשה תתחייב על מ"ע זו דהוי מ"ע שהז"ג ובס"פ במה בהמה גבי פרתו של ראב"ע יצאה ברצועה אמרי' דשל שכנתו היתה מבואר דגם הנשים מצווין ולהנ"ל א"ש כיון דהוא רק סניף למצות שביתת האדם וזה גם נשים מצווין כיון דכתוב גם לאו ולכך גם ע"ז נשים מצווים. ועיי' בתשו' מרן הנ"ל שהסכים דמצות שביתת בהמה הוא דווקא בעושה לרצון הבעלים עיי"ש ועיי' בב"י סי' ש"ה ובשו"ע שם דיש פלוגתא בזה די"א דגם גוי העושה מלאכה עובר הישראל ואפשר כיון דאל"כ נראה כניחא לי' לבעלים וכנעשה ברצונו: מצוה לג להרמב"ם. ולהרמב"ן היא ל"א. המצוה הזאת היא לכ"ע. להרמב"ן היא מ"ע ט"ו ולהרמב"ם מ"ע י"ד

לכבד אב ואם. והמל"מ בפרשת דרכים דרך מצותיך דקדק מלשון הרמב"ן בשרשיו דיש למנות מצוה זו לב' מ"ע עיי"ש ולענ"ד זה אינו דעיקר כוונת המצוה היא לכבד את הוריו ומולידיו ושניהם ענין אחד והיכא דשניהם ענין אחד מודה הרמב"ן אם אינם נחלקים בזמן אינם נחשבים לתרתי וה"נ שניהם ענין אחד לכבד מולידיו והמעיי"ח דייק מסנהדרין נ"ו דמנה עשר מצות לב"נ ומנה כיבוד אב ואם לחדא מוכח דלא כמ"ל ולי מהתם אין ראי' דלב"נ כללא קחשיב דהרי ע"ז מונה הרמב"ם לד' ל"ת והרמב"ן לב' ולגוי נכלל הכל במצוה אחת וכ"כ החינוך במצוה תט"ז דלב"נ כללא קחשיב. והנה דעת הרמב"ם דאפי' אביו רשע מצוה לכבדו והטור בסי' ר"מ השיג עליו מב"מ ר"פ איזהו נשך דפריך על הא דתניא דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם והני בכבוד אביהם מי מחייבי אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור ולי לכאורה עוד קשה על הש"ע בי"ד סימן ר"מ סעי' י"ח הביא המחבר סתם דעת הרמב"ם ושם בסעי' כ"ג הביא תשו' הרא"ש אח גדול שביזה לאחיו שהוא ת"ח קטן ממנו בשנים ונידה אותו דהקטן עשה כדין כיון דהגדול אינו עושה מעשה עמך וקשה הא אחיו הגדול ילפי' מאת בודאי דינו כאב דילפינן מחד קרא וכיון דבאב פסק כהרמב"ם דאפי' באינו עושה מעשה עמך חייבין בכבודו וא"כ איך פסק כהרא"ש לענין אחיו דבאינו עושה מעשה עמך אינו חייב בכבודו וצ"ע. ואפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בב"מ דף מ"ח בתוס' ד"ה בעושה וגו' דהא דחשבי' למי שעבר על מי שפרע אינו עושה מעשה עמך ורשאי לקללו במי שפרע היינו כיון שהוא לאותו דבר עצמו שפיר חשבי' לי' לענין אותו דבר כאינו עושה מעשה עמך ולפי"ז נראה לי דגם הכא נהי דגם הרמב"ם סובר דחייב בכבודו אם אינו באותו דבר עצמו דאם הוא מומר לדבר אחד ואינו מומר לדבר אחר עדיין חייב בכבודו כיון שלכל דיני תורה הוא כישראל וכאביו אבל בסעי' כ"ג דמיירי באותו דבר עצמו שהוא חירפו וגדפו והוא ת"ח ולאותו דבר לא חשיב כישראל מקרי אינו עושה מעשה עמך ולכך שפיר פסק דרשאי הקטן לנדותו וא"כ לפי"ז מיושב ג"כ קו' הטור מפ' א"נ שהתם מיירי שהאב אינו עושה מעשה עמך לענין רבית אפ"ה תניא התם דבניו חייבין להחזיר הרבית בשביל כבוד אביהם ולכך פריך שפיר והני בכבוד אביהם באותו דבר עצמו שנקרא אינו עושה מעשה עמך מי מחייבי דבזה גם הרמב"ם מודה דאין חייבין בכבודו. ועוד נראה ליישב קו' הטור דהנה סברת הרמב"ם נ"ל אפי' לדעת הטור דאינו חייב במצות כיבוד מ"מ מודה הוא דאסור לצערו דהנה קיי"ל ביבמות כ"ב ע"ב ושם ברי"ף ובסנהדרין דף פ"ה דאין הבן נעשה שליח ב"ד להלקות את אביו או לנדותו וכ"כ המהרי"ק בשורש קס"ו דלצערו גרע ולכאורה נראה דזה עצמו אם אינו מכבד אבותיו זה עצמו צער הוא להם שאין הבנים מכבדים אותם כמאמר שלמה המלך ע"ה ובן כסיל תוגת אמו וזה שייך בחייהם אבל לאחר מיתה לא שייך זה דניהו דילפי' דחייב אדם לכבד אבותיו בין מחיים ובין לאחר מיתה מ"מ יש חילוק בחיים אם אינו מכבדו הוי נמי צער אבל לאחר מיתה אם אינו מכבדו אין להם צער וא"כ א"ש הרמב"ם דפסק אפי' אינו עושה מעשה עמך חייב לכבד אבותיו היינו כעין דאמרי' בגמרא דאסור לצערו ואם אינו מכבדו חשיב צער וכ"ז מחיים אבל בב"מ דמיירי דיתומים יהי' חייבים להחזיר בשביל כבוד אביהם פריך שפיר והני יתומים בשביל אביהם מי מחייבים דהרי לאחר מיתה ליכא צער ובשביל כבוד הא דרשי' בעושה מעשה עמך וא"ש. ובאמת לפעמים יש לומר דלאחר מיתה עדיף דבסתם בשעת מיתה אדם מתוודה וחוזר בתשובה והמיתה עצמה מכפרת וא"כ לאחר מיתה אפשר לכ"ע חייב בכבודו מיהו התם גבי רבית כיון דהרבית בעין ועפ"י הדין הי' חייב להחזיר ועכ"ח דלא שב אע"ג דמת ולכך שפיר איכ"ל כתי' דלעיל. ונראה לי להביא ראי' לתי' הנ"ל דקשיא לי על הרמב"ם מברכות דף יו"ד דמנה ג' דברים שעשה חזקי' והודו לו ואחד מהם שגרר עצמות אביו ולהרמב"ם קשה אעפ"י שהי' רשע הי' מחויב בכבודו ועכ"ח דדווקא מחיים קאמר הא לאחר מיתה אינו חייב על כבוד אביו רשע ולכך שפיר הודו לו אע"ג דאמרי' בעלמא דאין הבן נעשה שליח לנדותו אע"ג דהוי כפרה עי"ז

והנה הב"י בסי' ר"מ תי' על קו' הטור דבפ' א"נ עיקר הקו' משום דקיי"ל דכיבוד משל אב ולכך אין הבנים חייבין בכבודו משלהם ותירוצו קשה להבין דהרי בגמרא פריך והני בכבוד אביהם מי מחייבי משום דבעי' עושה מעשה עמך ונראה לי כוונתו דנהי דקיי"ל דכיבוד משל אב מ"מ אם אין לאב ויש לבן קיי"ל ביו"ד סי' ר"מ סעי' ה' והוא מדברי התוס' בקידושין ל"ב דכופין את הבן