מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לב

חולק על הרמב"ם ולהנ"ל א"ש לא מבעי' להקו' של הגאון מו"ה עקיבא איגר הרמב"ם מיירי שאמר כלום והירושלמי מיירי שלא אמר כלום אלא אפי' לפי תירוצו של מרן זצ"ל איכ"ל דבזה גופא פליגי דהירושלמי סובר דכוונתו רק אכזית. ובזה יישבתי בחידושי קו' התוס' בשבועות דף כ"ה ד"ה אינו האר"י וכו' דהקשה דהו"ל להקשות כן אריש פרקין דתנן בשבועה שלא אוכל הוי שבועת ביטוי ואי נימא כדס"ד דסתם שבועה הוא לעולם א"כ א"א לו להתקיים ואמרתי ליישב דסברת מרן זצ"ל איכ"ל במפרש בהדיא שלא אוכל שבעת ימים אבל באומר סתם שלא אוכל נהי דכוונתו על לעולם מ"מ כוונתו גם על השתא וכוונתו שלא יאכל האידנא ולא לעולם א"כ בוודאי סתמא כוונתו על כזית וכן מוכרח דאל"כ מאי קאמר ר"ל בשבועות כ"ג ע"ב מתני' דווקא במפרש ח"ש אליבא דרבנן הא גם אליבא דרבנן דכוונתו על כזית הוא דווקא על צירוף כזית לעולם וא"כ תוך אכ"פ לא אכל רק כל שהוא והשבועה חלה ועכ"ח בשלא אוכל סתמא גם מרן זצ"ל מודה וא"כ מיושב קו' התוס' הנ"ל דלא מצי להקשות על מתני' דאיכ"ל כקו' הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל. מיהו זה אינו מספיק דהרי אכתי לר"ע עמדה הקו' דסובר אכילה בכ"ש ותו דהרי בש"ע יו"ד סי' ר"ז סעיף ד' בהגה פסק גם בנשבע שלא יאכל סתמא מקרי שוא וע"כ נלע"ד ליישב קו' הגאון הנ"ל נהי דכוונת שבועתו הי' רק על כזית מ"מ כיון דדין תורה הוא דחצי שיעור אסור מה"ת להרמב"ם אפי' בשבועה משום חזי לאצטרופי וכדמסיק הר"ן לעיל כ"ב א"כ באמרו שלא יאכל אם השבועה חל ממילא נאסר ונשתלשל ע"י שבועתו לאסור גם חצי שיעור וזה א"א לו לקיים לכך מקרי שבועת שוא ועפי"ז אפשר ליישב דהירושלמי לא פליג דאפשר דהירושלמי קאי אליבא דר"ל דלא ס"ל דטעם דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי. וקו' התוס' אפשר ליישב עפ"י מה שפקפק הר"ן על הרמב"ם הנ"ל דכ' דכה"ג מקרי אפשר לקיים דאם יסתכן פיקוח נפש שריא אלא מטעם אחר אתיא עלה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה להמית את עצמו ולכאורה דברי הר"ן קשים דהרי הר"ן פסק לעיל וגם בסוף פרקין דנשבע לבטל את המצות בכולל ושב ואל תעשה חל כירושלמי וא"כ בכה"ג דתחילת העינוי אין בו לבטל את המצוה וחל ומיגו דחייל בתחילתו חייל נמי איום השביעי ויהי' ככולל ונראה דכה"ג לא חשיב כולל דהרי מעיקרא כל יום ויום אם הי' אוכל הי' יכול לקיים יום אחד יותר וא"כ מעיקרא כל שאינו אוכל היום הוא מקרב מיתתו למפרע ולא מקרי כולל עכ"פ אין הדבר ברור ולא הי' מצי הש"ס למפרך ע"ז אולי חשיב ככולל לכך הקשה אשינה. ובאמת דברי הר"ן קשים לי לפמ"ש הר"ן א"כ בנדר שחל על דבר מצוה אם אוסר על עצמו כל פירות שבעולם יה"י חל והר"ן עצמו בגיטין בשמעתין דנודרת דף ל"ו אמר דהא דנקט התם שאסרה עליו כל פירות שבעולם הוא לאו דווקא דאל"כ הוי נדר שוא וקשיא הר"ן לשיטתי'

והנה המברך ברכה שאינה צריכה כ' הרמב"ם פי"א מה' ברכות הט"ו דעובר בל"ת והמוציא שם שמים לבטלה נראה ג"כ מדברי הרמב"ם פי"ב מה' שבועות דעובר בל"ת וכבר הקשו עליו וכן איתא בס' מנחת חינוך להקשות דהרי בתמורה דף ג' ע"ב ודף ד' רע"א מבואר דאינו אלא באזהרת עשה דאת ה' אלקיך תירא ולפי"ז מאי דאמרו בברכות ל"ג ר"י ור"ל דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בל"ת הוא רק אסמכתא כמ"ש התוס' בר"ה ל"ג ועוד קשה על הרמב"ם דכ' בפי"ב מה' שבועות הי"א דהמוציא ש"ש לבטלה עובר משום ליראה את ה' הנכבד והנורא וגו' ובתמורה דף ג' ע"ב מבואר דקרא הזה קאי על המקלל חבירו בשם כיוצא בזה הקשה בס' תפארת ישראל על המשניות בברכות ספ"ח תמה על המהרש"א בתוס' דף ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י וכו' שכ' את ה' אלקיך לרבות ת"ח ומוציא ש"ש יליף מקרא דליראה את השם הנכבד יעיי"ש שהאריך בזה ולענ"ד נראה ליישב הרמב"ם דמסברא נראה בוודאי המוציא ש"ש לבטלה יהי' חייב משום לאו דלא תשא דהרי כבר הבאתי לעיל בכלל שבועת שוא כ' הרמב"ם דהוי בנשבע על אבן שהוא אבן אע"ג דנשבע באמת אלא כיון דלא צריכא לי' והוא דבר ידוע לג' בני אדם חייב משום שבועת שוא ועכ"ח החיוב משום דהוציא ש"ש לבטלה ודוחק לחלק בין שבועה על אבן שהוא אבן למוציא ש"ש לחודא. אמנם הקרא דהביא הש"ס שם בתמורה דף ג' ע"ב דאם לא תשמור וכו' ליראה את ה' וגו' והפלא ה' את מכותך וכו' דדרש שם האי והפלא בא ללמוד שחייב מלקות לס"ד דקאי על מוציא ש"ש לבטלה עכ"ח ס"ל דלא תשא לא קאי על אבן שהוא אבן אלא על אבן שהוא זהב דהיינו בנשבע לשקר דהרי הקרא והפלא שדרשו על מלקות מלשון והפילו השופט עכ"ח בא ללמד לשום דרשה ואי לא תשא קאי גם על מוציא ש"ש הלא באותו קרא כתיב לא ינקה ה' ודרשו חכז"ל ה' לא ינקה אבל ב"ד מנקין אותו ומלקין אותו א"כ כבר ילפי' זה מקרא אחר ול"ל קרא של והפלא אלא וודאי דלפי ס"ד זו לא תשא לא קאי בנשבע על אבן שהוא אבן ורצה לילף זה מקרא דוהפלה דחייב מלקות וזה הוא קו' הגמרא בתמורה שם דלמא דווקא במוציא ש"ש חייב מקרא דוהפלה אבל המקלל חברו בשם דעשה ב' איסורים הוציא השם וגם קילל חברו לא תסגי לי' במלקות ע"ז משני שפיר דלפי ס"ד זו מוציא ש"ש לבטלה אינו בכלל לא תשא א"כ גם והפלא א"א לפרש על מוציא ש"ש דא"כ לא מצינו אלא אזהרת עשה דאת ה' אלקיך תירא וזה אינו אזהרה ואין עונשין אא"כ מזהירין אלא וודאי קרא דוהפלא קאי על מקלל חבירו בשם דאית בי' אזהרה ושוב איכ"ל כפשטא דמוציא ש"ש הוא בכלל לא תשא דהוי בכללו גם על אבן שהוא אבן וקרא דוהפלא קאי ג"כ על מוציא ש"ש לבטלה וא"ש דברי הרמב"ם והמהרש"א דלמסקנא איכ"ל דשפיר ילפי' גם מליראה את ה' דמוציא ש"ש וא"ש דברי הרמב"ם

ונראה דלרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא דאי מלא תשא לחודא יליף אפשר דעל ספיקא אינו עובר מה"ת אבל אי מליראה נפקא גם ספק אסור אפי' אי לא אמרי' כדעת מהרי"ט דמ"ע גם לרמב"ם ספק לחומרא מ"מ לשון ליראה את ה' בוודאי כולל גם הספק דאם נכנס לספק חי' מוראו וא"ש. וכ"ז במוציא ש"ש לבטלה אבל במברך ברכה שאינה צריכה נהי דמבואר ברמב"ם פ"א מברכות הט"ו ופי"ב משבועות דין ט' דעובר משום לא תשא ובמנ"ח כ' דנראה דלוקה ובאמת במג"א סי' רט"ו סק"ו הביא בשם הרמב"ם דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר מה"ת בלא תשא אבל האלי' רבה שם כ' דאיכ"ל דגם לרמב"ם אינה אלא אסמכתא והנה הר"ן בר"ה דף ט"ז הביא ג"כ ראי' דאינו אלא דרבנן דאל"כ למה בספק אמר אמת ויציב אמרו בברכות דף כ' דחוזר ואומר אמת ויציב עיי"ש וכפי מ"ש למעלה אין ראי' לרמב"ם דברכה שאינה צריכה בוודאי לית בי' איסור משום ליראה את ה' שהרי עושה לש"ש וא"כ ספק שריא מה"ת ועוד כיון דצ"ל עפ"י דין תורה עוד פעם אחד אמת ויציב וגם אית לי' חזקת חיוב שהי' חייב ואיכא חזקה א"כ אינה ברכה לבטלה וכן אפי' במצוה דרבנן כל היכא שחייבו חכמים לברך ה' צוה לא תסור וצוה לשמוע לדבריהם אינה ברכה לבטלה וכן כ' הפרמ"ג בסי' רט"ו שם ואע"ג דהרמב"ם פ"ג מה' מילה פסק דעל מילת אנדרוגניס אין מברכין והראב"ד פליג והביא הכ"מ שם דברי הרמב"ם בתשובה דמשום ספק לא תשא אין מברכין התם ליכא חזקת חיוב אבל הכא איכא חזקת חיוב וחייב מדינא ובלא"ה נראה דבאמת ויציב כך תיקנו חכמים כמ"ש הרשב"א בתשו' דברכות ק"ש כל אימת דקרינן ק"ש צריכין לומר גם הברכות אע"ג דהם דרבנן ה"נ תיקנו באמת ויציב דכל אימת דחומר אמת ויציב צריך לסיים גם הברכה

והנה מה שהביא החינוך בכאן דנדר חל על דבר מצוה הה"ד שבועה בכולל חל לפי מה שפסק הרי"ף כהירושלמי וא"כ בכה"ג לא הוי שוא ומה שהקשה החינוך דעשה ידחה ל"ת ותי' שהנדר הוא עשה ול"ת והקשה המל"מ הא אמרי' פ"ק דיבמות דראשו בא ללמד אפי' הי' נזיר יגלח המצורע ופריך הש"ס הא הוי ל"ת ועשה ומפני משום דאפשר בשאלה דחי וא"כ ה"נ נדר אפשר בשאלה וידחה לכאורה יפה תי' בשעה"מ בהלכות נדרים דכאן בנדר גלי קרא דנדר לה' אלא דקו' החינוך דנילף מיני' וע"ז שפיר תי' דנדר הוי עשה ול"ת מיהו השעה"מ לא יישב הסוגיא ביבמות ה' ויליף מראשו דעשה דוחה ל"ת ועשה אדנילף מראשו נילף מנדר דלא דחי ונראה דאיכ"ל דקרא דנדר לה' בא לגלות לן דנדר חל על דבר מצוה כגון סוכה ולולב שהם אינם שווין בכל דאין נוהגין בנשים ולכך הואיל והעשה קיל אינה יכולה לדחות עשה השוה בכל אפי' אפשר בשאלה ולעולם בעשה השוה בכל איכ"ל דשפיר ילפי' מראשו דדוחה ומשני שפיר ביבמות משום דאיתא בשאלה אמנם לפי"ז עמדה קו' המ"ל הנ"ל על החינוך דס"ל דגם בנדר על מצוה כגון מצה או שבועה בכולל על מצה כדאי' בירושלמי חייל דליתי עשה ולידחי ל"ת והא דגלי קרא דכי ידור נדר לה' כגון סוכה ולולב דאינם שווין בכל אבל השווין בכל איכ"ל דדחי וצ"ל דס"ל כתי' התוס' ביבמות ה' ע"א ד"ה ואכתי וכו' בחד תי' דווקא עשה דמצורע דגדול השלום דוחה ללאו ועשה אם אינם שווים בכל או ישנם בשאלה אבל שאר עשה לא דחי לאו ועשה אפי' אם ישנו בשאלה ולפי חד תי' בתוס' דווקא גילוח הואיל ומקין אדם כל גופו בתער לכך דחי העשה של מצורע לאו דתער לא יבא על ראשו: מצוה ל"א מ"ע אליבא דכ"ע להרמב"ם מצוה ל"א ולהרמב"ן מצוה כ"ט והוא מ"ע י"ג לרמב"ם ולהרמב"ן מ"ע י"ד

מ"ע לקדש את יום השבת בדברים בכניסתו ומבואר בלשון הה"מ פכ"ט משבת דגם הבדלה הוא דאורייתא דמקרא דזכור ילפי'