מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א לא

מצינו על כל שחיי' הן שחיי' מועטת והן שחיי' מכף רגל עד ראש ולכך המשתחוה להקב"ה שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות בוודאי צריך לשחות עם כל כחותיו מכף רגל עד ראש וזה שאמרו השתחואה אצל הקב"ה הוא בפישוט ידים ורגלים וכן משמע מלשון רש"י בשבועות ט"ז שכ' דמארצה ילפי' דבפישוט ידים ורגלים משמע דמלשון השתחואה בעצמו אין זה מוכח כדלעיל ולפי"ז בע"ז אפילו למאמינים בע"ז אין מיחסים לע"ז כל הכחות שהרי יש להם הרבה מיני ע"ז וע"כ שמיחסים לה רק איזה כחות אלוקות כמבואר בכוזרי ריש מאמר ג' א"כ לא שייך כלל בע"ז השתחואה בפישוט ידים ורגלים מצד הסברא וזה נראה בכוונת הגמרא בהוריות לעולם כדרכה היינו לפי דרך הע"ז ע"כ השתחואה אינו שייך בה אלא במקצת כנלע"ד הסברא נכונה

ונראה עוד לבאר יותר דרש"י בהוריות שם מייתי קרא דוישתחוו אפים ארצה ובס' מנ"ח הנ"ל הקשה באמת כן על הש"ס דשבועות ט"ז למה יליף מקרא דמאוחר בפ' וישב ולא הביא הקרא דמוקדם בפ' וירא דוישתחו אפים ארצה אמנם התוס' הרא"ש בהוריות והובא בס' הורה גבר אדרבה הקשה על רש"י שם דמלשון זה אדרבה משמע דיש השתחואה בלא פישוט ידים ורגלים אלא בהרכנת הראש כמו קידה אלא שהוא יותר מקידה שמשפיל פניו עד הקרקע וא"כ מקרא דוישתחו אפים אינו מוכח כלל אלא אדרבא וא"כ רק מקרא דהבוא נבוא ילפי' דסתם השתחואה הוא פישוט ידים ורגלים ומזה משמע ממש כפי' בעל מנחת חינוך הנ"ל עיי"ש מדכתיב בחלום השתחואה סתם ויעקב פתר השתחואה ארצה מוכח דבכלל סתם השתחואה גם פישוט ידים ורגלים בכלל אבל בוודאי מצינו גם לשון השתחוי' על שחיי' מועטת כדמוכח מוישתחוו אפים גם בשאר מקומות ולכך לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן לענין מצוה אמרי' דבעי' פישוט ידים ורגלים אבל לענין ל"ת אמרי' לחומרא דאפי' בלא פישוט ידים ורגלים רק באבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי' אמרי' מייתורא דעלי' משמע היינו שטוחה עלי' לגמרי דעל בסמוך כמו דפירש"י דמארצה ילפי' פישוט ידים ורגלים ועלי' וארצה נראה דיש להם כוונה אחת וא"כ אדרבה מדאיצטריך עלי' באבן משכית מוכח דבעלמא בל"ת אפי' בלא פישוט ידים ורגלים אסור כנלע"ד נכון: מצוה כט להרמב"ם והיא ל"ת י"ז להרמב"ם והרמב"ן אינו מונה זה לל"ת בפ"ע דהכל בכלל לא יהי'

ל"ת לאסור לעבוד ע"ז כדרך עבודתה אפי' עבודה בזוי' כפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקולס או מסלק לפניה אבנים והוכפל הלאו הזה בתורה וילפי' מיני' דהמגפף והמנשק לע"ז עובר בלאו כמו שפירש"י בסנהדרין דף ס' ע"ב ד"ה המגפף והסמ"ג לאוין י"ח הביא ג"כ הלאו הזה דמגפף ומונה לאו זה בפ"ע כדאיתא בסנהדרין ס"ג ולכאורה קשה על הרמב"ם למה לא מנה אותו במנין המצות שהרי ע"כ גם הרמב"ם סובר בזה כסמ"ג שהרי בפ"ג מע"ז פסק דעל מנשק ומחבק אינו לוקה משום דהוי לי' לאו שאינו מפורש דהייינו לאו שבכללות וקשה תיפוק לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהרי הרמב"ם ע"כ סובר דלאו הנאמר סתם וכולל הכל גם עניינים שחייבין עליו מיתה נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמבואר בלשונו פ"ט מגניבה דס"ל דלא ימכרו ממכרת עבד נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וע"כ ס"ל דמלאו לא תעבדו הנאמר בכי תשא ילפי' מגפף ומנשק ושם לא איצטריך הלאו לאזהרת מיתה וא"כ קשה למה לא מנה אותו ונראה שהרי כבר ביאר הר"ן בחי' סנהדרין ס"ג דלמה קרא ללאו הזה לאו שבכללות משום דפשטות הקרא הכוונה עבודה ממש אלא מכח יתורא דקרא אם אינו ענין לעבודה תנוהו ענין למגפף לכך הוי לי' כאינו מפורש וכמו לאו שבכללות והרמב"ם לטעמי' דדבר שאינו מפורש אינו מונה במנין המצות וה"נ לאו שבכללות אינו מונה רק חדא ממנו שהוא המפורש משא"כ השני שאינו מפורש לגמרי ולכך גם כאן אינו מונה ללאו דלא תעבדם הנאמר בכי תשא וא"ש. ועיי' בלח"מ בפ"ט ממאכלות אסורות שכ' כיוצא בזה בהא דלא מנה הרמב"ם הלאו הג' של לא תבשל גדי לאיסור דהואיל ובא באם אינו ענין אינו לוקה וגם לא נמנה במנין המצות עיי"ש

ובס' מנחת חינוך מצוה כ"ח כ' דניהו דקיי"ל בעובד ע"ז אפי' מכוון לבזוי' חייב מיתה מ"מ מומר לכהת"כ לא הוי דווקא במודה לע"ז ואני מסתפק בזה דלכאורה לפי דבריו אפשר לומר דגם התקרובת אינו אסור מה"ת בכה"ג וכעין שמבואר בי"ד סו"ס ד' לדעת הרמב"ם בזובח לגדי להר ושר שלה ואינו מכוון אלא לרפואה או לדברי הבאי אינו אסור אלא מדרבנן בהנאה וא"כ לא שייך לתרוצי על הא דפליגי ר"י ור"ל כמחשבין מעבודה לעבודה דהקשה התוס' ת"ל דהוי מומר וע"כ גם לפי תירוצם צ"ל כיון דהתורה אע"ג דמכוון לבזוי' עשה הכתוב כאילו עובדה ואין דברים שבלב דברים כיון שמתוך מעשים נראה בהיפך אפי' אומר כן בפירוש לא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ נראה דגם בכה"ג חשוב מומר לכה"ת כמו דמחלל שבת בפרהסיא אע"ג דמאמין בה' ובתורתו ובמדרש אמרו דמקושש לש"ש נתכוון אפ"ה ילפי' מדאסמיך מעשה דמקושש לקרבן ע"ז דכתיב שם בפ' שלח לך כי תשגו וכו' דמחלל שבת הוי כעובד ע"ז דכתיב בי' שם מכל מצות ה' דמיני' יליף שם דעובד ע"ז הוי ככופר בכל התורה כולה וכשם שבשבת אין חילוק אפי' מאמין ועושה לש"ש כך בע"ז אין חילוק כנלע"ד. וכן איתא בתבואת שור דעע"ז ומחלל שבת בפרהסיא אפי' מומר לתיאבון הוי מומר לכהת"כ ולתיאבון היינו דאינו מאמין בע"ז: מצוה ל' אליבא דהרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה כ"ח והוא ל"ת לכ"ע. להרמב"ם זה ל"ת י"ח ולהרמב"ן ל"ת ט"ו

ל"ת שלא נשבע לבטלה שנאמר לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא וכו' וכ' החינוך וכן הרמב"ם בפ"א ופ"ה משבועות דלשוא כולל ד' דברים או שנשבע על זהב שהוא אבן והב' על אבן שהוא אבן וג' נשבע לבטל המצוה והד' שנשבע לעשות דבר שא"א לו לקיים כגון שלא יישן ג' ימים רצופים או שנשבע שלא יאכל זי"ן ימים רצופים וכן הוא לשון הש"ע בי"ד סי' רל"ו והראב"ד בפ"א משבועות כ' על הרמב"ם שהו"ל להעתיק מה דאמר עולא והוא שידוע לג' בני אדם וכ' הכ"מ דאין זה השגה דהרמב"ם סמך עצמו עמ"ש בפ"ה משבועות ושם הביא הא דעולא דבעי' שידוע לכה"פ לג' ולי הדבר קשה דעולא קמ"ל דבאינו ידוע עובר משום שקר ולא משום שוא כדמסיק בשבועות כ"ד ע"ב והרמב"ם לא הביא זה בפ"ה והלח"מ בפ"א ובפ"ה ר"ל דלהרמב"ם באמת פטור גם משום שקר באינו ידוע וזה דבר שא"א דהרי מבואר בגמרא הנ"ל דבכה"ג חייב משום שקר ונראה ליישב דשפיר מרומז זה ברמב"ם דהרמב"ם כ' שם בפ"ה ה' ב' דינים א' בנשבע על החמה שהיא גדולה מן הארץ לא הוי שבועת שוא ולא הוי כנשבע על תרין שהוא תרין כדאי' בירושלמי משום דעולא אמר דבעי שיהא ידוע לג' שע"י ג' מתפרסם וס"ל לרמב"ם דזה שייך על ב' מיני שוא בין שנשבע לשנות על אבן שהוא זהב ובין בנשבע על אבן שהוא אבן שגם זה בכלל שוא ואעפ"י שהמשנה אינו מפרשת אלא דשוא היינו נשבע לשנות היינו משום דעל אבן שהוא אבן פשיטא דזה נכלל בכלל שוא דהיינו שנשבע בחנם על לא דבר כמ"ש התיו"ט פ"ד דאבות מ"ז וס"ל לרמב"ם דעל שניהם אמר עולא דבעי' דבר מפורסם ולכך כיון דגודל השמש מהארץ אינו נודע אלא ליודעים בחכמה ולכך אינו עובר בכה"ג לא משום שוא ולא משום שקר שוב כ' הרמב"ם שאם נשבע בהיפך שהשמש קטן מן הארץ ג"כ לא הוי שוא וכ' הטעם משום דלפי ראות עינים נראה כך וכוונתו ודעתו כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ד ע"ב בנשבע שראה כעולי מצרים לא הוי שבועת שוא וכל שהוא בדרך גוזם ונראה כך בעיניו פטור ובס' מנחת חינוך הקשה למה הוצרך הרמב"ם לומר משום דנראה כך ת"ל דהוי כאילו אינו ידוע לג' בני אדם כמ"ש בגודל השמש ולענ"ד פשוט דבזה רמז הרמב"ם דאם הי' טעם רק משום דעולא דלא מפורסמי מ"מ הי' חייב משום שבועת שקר ולכך אמר משום דכך הוא לפי ראיי' א"כ פטור בין משבועת שוא ובין משום שקר וא"כ מיושב דברי הכ"מ בפ"א דשפיר כ' דמהרמב"ם ספ"ה מוכח דעל הא דעולא חייב משום שקר ולא הי' צריך להביאו גם בפרק א'

ועוד הביא הרמב"ם וכן בחינוך דאם נשבע דבר שא"א לקיימו הוי שבועת שוא כגון שבועה שלא יישן ג' ימים או שלא אוכל זי"ן ימים ועל שלא אוכל פלפל הר"ן בפ"ג משבועות ויתבאר לקמן אי"ה ושמעתי להקשות מפה קדוש אדמ"ו הגאון בעל חת"ס זצ"ל בשם הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל על הש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם ובאמת הרמב"ם כ' ואמר שבועה שלא אטעם כלום וש"ע העתיק רק שבועה שלא אוכל זי"ן ימים והקשה בשלמא הרמב"ם שכ' שלא אטעום כלום הוי שפיר שבועות שוא דאינו יכול להתקיים אבל הש"ע שכ' סתם שבועה שלא אוכל זי"ן ימים ואנן קיי"ל דאכילה בכזית כת"ק דר"ע וא"כ עדיין הי' יכול לאכול פחות מכשיעור וישהה יותר מכדי אכילת פרס דלא מצטרפי ונהי דאסור מה"ת מ"מ השבועה לא הוי עליו דאינו בכלל השבועה ויכול להתקיים ולמה יהי' זה שבועת שוא וקו' זו שייך גם על החינוך שלא כ' תיבת "כלום" ותי' מרן זצ"ל כיון דאמר שלא אוכל שבעת ימים איכא לפרש שלא יאכל שיעור אכילה במשך שבעה ימים וא"כ הוי שפיר שבועת שוא ובזה הי' אפשר לפרש הירושלמי שכ' הכ"מ בפ"ה ה"כ שירושלמי