מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ל

מבואר הא דמוכח דמכווין לבזויי' ג"כ עובר זה בתר דכתוב לא תעבדם דמיותר בפ' כי תשא אבל לולא דכתוב בקרא ייתורא רק לא תעבדם דעשרת הדברות לא הוי דרשי' מיני' רק לאו דשלא כדרכה אבל מכווין לבזויי' לא הי' לאו אלא דווקא במאמין בהם ואז באמת הוי אמרי' כפי' הרמב"ן דהנך לאוין דלא תשתחווה ולא תעבדם הם רק כפירוש על לא יהי' דהן באמירה והן בפועל אסור לן לעבוד ע"ז והכל הי' נכלל בכלל לאו דלא יהיה רק בתר דכתיבי לאוי יתירי ומוכח אפי' מכוון לבזויי' עובר ועכ"ח דלאוי דלא תשתחוה ולא תעבדם הם לאוין בפ"ע ומיישב קו' הרמב"ן מה שהקשה מסוף מכות שאמרו תרי"א מצות נאמרו למשה ואנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענו ולהרמב"ם לא יהי' הם ד' לאוין ולהנ"ל א"ש מפי הגבורה וודאי לא שמענו אלא תרתי לולא דהכפיל הלאוין בתורה וא"כ שפיר אמרו מפי הגבורה שמענו היינו שהבינו שמיעה היינו לשון הבנה לא היינו מבינין אלא ב' מצות שכל לא יהי' הוה מפרשי' כפי' הרמב"ן וא"ש כנלע"ד נכון: מצוה כז ל"ת ט"ו להרמב"ם. ולהרמב"ן לא נמנה כלל

מל"ת שלא לעשות פסל ושום תמונה ואפי' לא עשה בעצמה אלא ציוה לאחרים לעשות לו וכן אם עשה הוא לאחרים יבוא לקמן מצוה רט"ו לאו עליו ולכך העושה לעצמו הוא עובר בב' לאוין וכ' הרמב"ם אפי' לא עשה בעצמו לוקה והחינוך תמה למה לוקה הא הוי לאו שאין בו מעשה ותי' הלח"מ פ"ג מע"ז כיון דאחר עשה הוי כאילו הוא עשה מ"מ הקשה החינוך הא אין שלד"ע ולפי מה דס"ל לרמב"ם מצוה פ"ו דנודר בשם ע"ז לוקה וכ' הכ"מ הטעם משום חומר דע"ז לוקה אפי' בלי מעשה וא"כ הה"ד כאן. ולכאורה יש לומר דהתורה חייבה אפי' הגורם והמצווה לא הוי פחות מגורם מ"מ קשה הא בשבת קי"ט ילפי' מדכתיב בשבת לא תעשה דווקא עשיי' אסור אבל גרמא שרי וא"כ ה"נ כתיב לא תעשה והוי לן למילף דווקא עשיי' אבל גרמא שרי ואכתי קשה אמאי עובר ע"י אחרים וכן מצאתי בס' מנ"ח שעמד בזה ולענ"ד ליישב דוודאי היכא דכתוב בקרא לא תעשה משמע עשיי' דווקא אבל היכא דכתוב בלשון רבים לא תעשו כדכתיב בפ' קדושים אלה' מסכה לא תעשו לכם דגם אם אחר עושה עבורו חל האיסור דהרי כתיב לשון לא תעשו וכתיב לכם דמשמע כל אחד העושה בשביל ישראל גם המצווה עובר ובס' התורה והמצוה בפ' קדושים כ' על הפסוק ההוא דלשון העשיי' נופל בין על מעשה האדם עצמו ובין על הנעשה בפקודתו ושניהם בפסוק אחד אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ונלע"ד להסביר הדבר יותר דהנה איתא בע"ז י"ט ע"ב לענין שכר ע"ז אימת אסור במכיש האחרון וכן לענין עשיית ע"ז נראה דעיקר האיסור בשעת הגמר אבל בתחילת העשיי' כל זמן שלא נגמר או לא גמרו אין כאן איסור ושייך בי' שליחות והנה מבואר בת"כ פ' קדושים וברמב"ם פ"ג מה' ע"ז אפילו מצוה לאחר לעשות הוא עובר ויליף לה בת"כ מקרא ואמרי' במכות דף ה' דאחד המקיף ואחד הניקף עובר והקשה הריטב"א הא קיי"ל מסייע אין בו ממש ותי' בחד תי' דכיון דאפי' בלי מעשה עובר בלאו אלא דהוי אין בו מעשה לזה מהני אפילו עשיי' כל דהו לשווי' כיש בו מעשה לחייב עליו מלקות לכ"ע ואפי' מסייע סגי וא"כ גם בנדון דהכא כיון דאם מצוה לאחר רק לגמור הע"ז אע"ג דאין שליח לד"ע מ"מ הוא עובר בלאו וממילא אם מצווה גם להתחיל גם תחילת עשיית ע"ז שאז עדיין אינו ד"ע לא שייך בי' דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין ונעשה שלוחו דאז עדיין אינו עבירה מ"מ אם גומר אח"כ אע"ג דעל הגמר לא נעשה שליח משום דברי הרב וכו' מ"מ כיון דעל הגמר לחודא ג"כ עובר בלאו המצוה והתחלה לא הוי פחות מעשיי' ולכך אצלו כעשה מעשה כמו בניקף

ולפי"ז אם ציוה לגוי לעשות אפשר דאין בו מלקות דגוי לא נעשה שלוחו כלל אפי' בהתחלה דאין שליחות לגוי מיהו בנתיבות המשפט סי' שמ"ח צידד לומר דבאיסור גם לגוי יש שליחות עיי"ש. ולפמ"ש בס' מחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א בפועל דידו כיד בעה"ב איכ"ל דאפי' בגוי אמרי' כן והה"ד הכא וראיתי בס' מנחת חינוך שכ' דהיכא דאית לי' שותפות בגווי' איכ"ל יש שליח לד"ע מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' והביא ראי' מב"מ דף ח' ולענ"ד כיון דהטעם דאין שליח לד"ע אמרו חז"ל משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ועכ"ח דאדעתי' דנפשי' קעביד וא"כ נהי דזוכה לחברו באחד שגנב בשותפות לחברו מ"מ כיון דאדעתי' דנפשי' קעביד הזכי' לחברו אין נקרא שליח לענין העבירה ואין המשלח חייב כנלע"ד: מצוה כח להרמב"ם. והוא ל"ת ט"ז להרמב"ם. והרמב"ן אינו מונה זה לל"ת בפ"ע

שלא להשחוות לע"ז וע"ז הוא כל שיעבוד זולתו האל ב"ה שנא' לא תשתחוה ומדברי הרמב"ם פ"ג מע"ז ה"ג נראה דמלאו הזה ילפי' ג"כ אזהרה על העושה אחת מד' העבודות לע"ז אפילו שלא כדרכה דנהי דאמרו בגמרא סנהדרין ס' ע"ב דהשתחווי' לעצמו יצאה ללאו מ"מ איכא ק"ו אם בהשתחווי' שהוא רק כבוד גם לשמי' ואינו עבודה אזהיר ק"ו בעבודת פנים ואע"ג דאין מזהירין מן הדין מ"מ הא איתא ברמב"ם במנין המצות שורש י"ד והובא ברמב"ן בשורש ב' דהיכא דעונש מפורש נוכל למילף אזהרה גם מק"ו מיהו לפמ"ש המעיי"ח בפ' משפטים מצוה מ"ם ובמרגניתא טבא שורש הב' דף מ"ג דהיכא דאין העונש מפורש בקרא אלא דילפי' מדרשה שוב לא נוכל למילף אזהרה מק"ו וא"כ בנדון דידן אני מסתפק אי הוי דרשה דזובח יחרם דדרשי' לד' עבודות אי מקרי מפורש בקרא וא"כ דלא הוי כמפורש בקרא צ"ל עכ"ח דלאו דארבע עבודות ילפי' מלא יזבח עוד לשעירים וכמ"ש הר"ן בחי' סנהדרין שם. ולפי"ז יש ליישב הרמב"ם שלא הביא ולא מנה הלאו דלא יזבחו זבחיהם לשעירים על הדרש דדרש בסנהדרין דף ס"א משמי' דר"א דקרא בא ללמד בזובח למרקולס ולהנ"ל א"ש דס"ל כפי' הר"ן שם דדוקא למ"ד דהשתחווי' על הכלל כולו יצאה אייתר לן לאו דלא יזבחו זבחיהם ודרשי' כר"א זובח למרקולס אבל לדידן דקיי"ל דהשתחווי' ללמד על עצמו יצאה וא"כ לית לן אזהרה על ד' עבודות ומק"ו אין מזהירין היכא דאינו מפורש כדלעיל א"כ איצטרך לא יזבחו לאזהרה ואפי' נימא דילפי' מסיפא דקרא מייתורא דאשר הם זונים אחריהם לרבות אפי' מרקולס מ"מ כיון דרק מייתורא אתיא אינו נמנה במנין המצות כמ"ש הרמב"ם הכלל בשרשיו

אמנם עדיין קשה מהא דאמרי' בסנהדרין דף ס"ג דשלש השתחוויות נאמרו אחד כדרכה ושלא כדרכה והשני שלא כדרכה שמשתחווה למבוזים דהיינו לפעור או למרקולס א"כ עדיין קשה לענין השתחוי' הו"ל למנות השתחוי' לב' לאוין ולכך נלע"ד לפי הנראה ומבואר במנין המצות לרמב"ם ל"ת ה' ול"ת וי"ו נראה דאופן הראשון שכתבתי דאזהרה לד' עבודות ילפי' מלא תשתחוה וק"ו כדלעיל וכל העבודות שהן לשמים בין ד' עבודות בין השתחוי' הכל נכלל לל"ת אחת מק"ו ועוד נראה שם יותר מדברי הרמב"ם דאפי' בעושה אחת מאלו ד' העבודות מהשתחואה ג"כ ילפי' מלא תשתחווה להם והטעם נ"ל כיון דכתיב בעשרת הדברות לא תעשה פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ וגו' ואשר במים בכלל זה גם תמונת מרקולס ופעור וע"ז מסיים הקרא לא תשתחוה להם א"כ מוכח מהאי קרא דגם בעובד לבזויין בזביחה או בהשתחואה חייב ולאו דלא יזבחו לשעירים הוא רק כפל הלאו כמ"ש שם הרמב"ם ולהכי אינו נמנה ללאו בפ"ע אלא דקשה ע"ז מסנהדרין הנ"ל דג' השתחואות כתיב ולהרמב"ם גם שלא כדרכה בבזיון נדע מלא תשתחוה דעשרת הדברות ונ"ל ליישב עפ"י לשון החינוך במצוה זו שכ' דהי' אפשר לפרש לא תשתחוה ולא תעבדם דעשרת הדברות היינו וי"ו החיבור תרוויי' בהדי הדדי השתחואה לצורך עבודה אלא מכח שהוכפל לאו בפ"ע דהשתחואה ידעי' דהשתחואה בפ"ע ולאו דלא תעבדם בפ"ע כ"נ מדברי החינוך וא"כ אפשר ליישב קו' הנ"ל דכך כוונת הגמרא בסנהדרין ס"ג דאם הי' נכתב רק לאו אחר להשתחואה דהיינו לאו דכי תשא לא תשתחווה לאל אחר הו"א דווקא לאינם בזוים וע"ז לא הוצרך הש"ס לומר הטעם דלא סגי בלאו די' הדברות דהא איכא למיטעי כמ"ש החינוך אלא השתא דכתוב לאו דכי תשא ומזה מוכח דהשתחואה איסור בפ"ע וא"כ גם בעשרת הדברות עכ"ח לא תשתחוה בפ"ע ולא תעבדם בפ"ע וא"כ קשיא ל"ל לאו דעשרת הדברות לזה וע"ז משני דבעי' למבוזים דהיינו דבעשרת הדברות נכללו כל התמונות וקרא דכי תשא בא רק לגלות על הקרא דעשרת הדברות דכל אחד בפ"ע הוא א"כ לפי האמת הכל נלמד מקרא דעשרת הדברות ואינך לאוין הם רק כפילות הלאו ולברר הדברים ולכך לא נמנה השתחואה רק ללאו אחד וא"ש

ב) והנה בכלל השתחוי' קיי"ל בין השתחואה בשטוח ידים ורגלים ובין השתחואה שלא בשיטוח ידים ורגלים בכלל האזהרה כדאי' להדיא בהוריות דף ד' וברמב"ם בה' שגגות ובס' מנחת חינוך הקשה ע"ז מנ"ל כן והביא כן בשם ט"א מגילה כ"ב הא אמרי' שם ובשבועות ט"ז דהשתחואה היינו שטוח ידים ורגלים ומנ"ל לאבור בע"ז אפילו רק בהשתחואת הגוף ולענ"ד הדבר מבואר מסברא ומדוקדק נמי לשון הגמרא בהוריות שדקדק בעל מנ"ח שאמר ואב"א השתחואה בכדרכה מאי בעי בזה ולענ"ד ענין השתחואה בפישוט ידים ורגלים הוא שמכניע כל כחותיו מכף רגליו עד ראשו למי שהשתחוה לו ולפי הנראה לא נשמע זה ממשמעות לשון השתחואה אלא השתחואה