מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כט

קרא על זה. ועיין במנחת חינוך שהביא בשם הה"מ כ"א מה' שבת דכ' בשם הרמב"ן דעשה דתשבות איכא ג"כ בדבר שאינו מלאכה ואפשר דגם בתחומין איכא איסור עשה

ו) והנה ביו"ט קיי"ל ג"כ איסור תחומין ועיין בפר"ח סי' תצ"ה שכ' דלרש"י בחגיגה י"ח דיו"ט ג"כ תחומין דאורייתא ולכאורה מוכח כן מהא דאמרי' בביצה ל"ו ע"ב גבי אין רוכבין ע"ג בהמה דלר"ע דתחומין דאורייתא איכ"ל דמחשש תחומין גזרו א"כ מוכח לכאורה דגם ביו"ט איכא לר"ע תחומין דאורייתא אלא דאפשר לומר דזה לדעת רש"י פ"ק דפסחים דף ה' ע"ב דס"ל דאפילו למ"ד הבערה ללאו יצאה מ"מ איכא גם ביו"ט איסור הבערה אבל לריב"א דמפרש שם דרבא הוכיח שם מר"ע הבערה אב מלאכה דאי הוי רק לאו בשבת לא הוי ביו"ט אסור כלל מה"ת דא"כ בתחומין דאינו אלא איסור לאו לכ"ע עכ"ח ביו"ט אינו אסור מה"ת וקשיא סוגי' דביצה הנ"ל דלר"ע הוי תחומין ביו"ט איסור דאורייתא וצריך לומר דכוונת הש"ס כיון דבשבת הוי איסור דאורייתא וגזרו רכיבה משום איסור תחומין שוב גבי יו"ט ג"כ אסור דיו"ט ושבת חדא נינהו כדאמרי' בביצה דף י"ז לענין טבילת כלים דאע"ג דביו"ט אינו אסור משום שמא יעבירנו מ"מ כיון דבשבת אסור אסור ג"כ ביו"ט ולא מקרי גזירה לגזירה וא"כ ה"נ. ובס' מעיי"ח מסתפק אם הרמב"ן דחולק עם הרמב"ם בענין י"ב מיל דאורייתא מונה לאו זה למנין המצות יעיי"ש ולענ"ד אפי' לרמב"ן יש למנות הלאו זה דבכלל הלאו זה דאל יצא איש ממקומו הוא מ"ש בשבת דף ג' סע"א דהטעינו חברו אוכלין ומשקין והוא יצא עמהן דעקירת גופו בכלל כעקירת חפץ ממקומו דמי וכן העמדת גופו כהנחת חפץ וא"כ זה דבר חדש שלא עשה שום מעשה בחפץ עצמו אלא בגופו ואפי"ה אסרה הכתוב כיון שהוא ענין בפ"ע אפשר שמונה הרמב"ן זה ללאו בפ"ע: פ' יתרו מצוה כה והיא להרמב"ם בוודאי. ואפשר דהרמב"ן ג"כ מודה לזה כדלעיל. מ"ע י"ב להרמב"ם ולהרמב"ן י"ג. ובעל ה"ג אינו מונה כלל זה למ"ע

אנכי זה הוא מ"ע, הרמב"ם בה' יסוה"ת כ' לידע שיש שם מצוי ראשון שהוא מחויב המציאות שהוא המציא כל העולמות וממציא בכל עת כל הנמצאות דהיינו שהוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומשגיח בעולמו והרמב"ן כ' שידעו ויאמינו ובחינוך במצוה זו כ' להאמין ובה"ג אינו מונה כלל למצוה והרב בעל מגלת אסתר הקשה על הרמב"ם והביא ראיה לבה"ג מהוריות דף ח' ע"ב דאמרי' שם על קרא אשר צוה ה' מיום ההוא והלאה איזה מצוה הנאמרה ראשונה זה ע"ז ולהרמב"ם זה אינה מצוה ראשונה אלא אנכי ולענ"ד נראה ליישב דהרי הרב ר' חסדאי הסכים עם בה"ג דאי אפשר למנות זה למצוה דכל מצוה צריך להיות להם ידיעה קודם ממצוה לידע מי מצוה על זאת ולכך קודם שצוה הקב"ה את עשרת הדברים הי' צריך לומר אנוכי ה' שהוא המצוה ולענ"ד הרמב"ם מיישב זה במתק לשונו שהאמת אין המצוה הזאת להאמין שכבר האמינו ישראל בה' כנאמר בקי"ס ויאמינו בה' ובמשה עבדו אלא עיקר המצוה לידע דהיינו שהאמונה הזאת תהי' להם כידיעה ובירור הדברים דהיינו להשים נגד עיניהם דברים המבררים את אמיתות אמונה הזאת להרמב"ם שם ע"י המחקר כמ"ש בה' יסוה"ת וכבר כתבתי במ"א דלי נראה שעיקר הבירור והחיוב לברר אמיתת אמונה הזאת ע"י הנסים ונפלאות ע"י מעמד הר סיני שכולנו עמדנו אצל ה"ס ושמענו קול ה' בכח וכל ישראל זכו למדרגת הנבואה אז וכזה וכיוצא בזה צריך האדם שיעמוד לנגד עיניו שיבורר לו בבירור ממש שה' הוא הממציא כל הנמצא וכמ"ש הרמב"ן שע"י שיוכל הקב"ה לשדד הטבע מוכרח שהוא הבורא והוא המציא הטבע זה הוא בכלל אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהיינו שתדע בבירור ע"י יצ"מ וע"י מעמד הר סיני תדע ותבין כי ה' הוא האלקים המהווה כל הוויות והוא מחויב המציאות ונמצא באשר נמצא ולפי"ז נראה דעיקר מצוה זו לא שייך אלא לדורות דהרי בשעת מתן תורה זכו כולם לנבואה וראו כל זה בנבואה ולא שייך לצוות על זה שישימו לב להבחין ע"ז ועכ"ח עיקר המצוה זו על לאחר זמן אז המצוה לבחון ולברר ולשים נגד עיניו את כל זה וא"כ כיון שלאותה שעה עצמה לא הי' המצוה זו לא שייך לומר לשון צו שהרי אמרו בספרי כל מקום שנאמר צו אינו אלא מיד ולדורות ועכ"ח לשון צו לא נאמר על מצות אנכי אלא על לא יהי' לך שהוא מצות ע"ז ולכך שפיר אמר בהוריות הנ"ל על הקרא דאשר צוה ה' דאיזה מצוה ראשונה זה ע"ז ולעולם לדינא שפיר איכ"ל כהרמב"ם דנמנה זה בכלל תרי"ג מצות

ולפי האמור נראה דבכלל מ"ע זו הוא כל ענייני אמונות שהקב"ה הוא הבורא עולם והוא מנהיגו ומקיימו מהרסו ומשדדו לפי צורך העולם כאשר ראינו בניסים ונפלאות בשעת יצ"מ שהוא יתברך אין בו חסרון ובלתי משתנה שהוא המחויב המציאות בכל הישות יש בו בעצמותו בזה שאמר אנכי ה' שבשמו הגדול נרמז בו שהוא הי' הוה ויהי' והמהוה כל הוויות כולן שהוא אלוקינו כנאמר כי חלק ה' עמו שבשעת הצורך הוא משדד העולם באותו נסים ונפלאות ולזה ראי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובין הווי' ובין השידוד הוא עומד בלי שינוי והוא הוא והיינו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ בלתי משתנה וכנאמר בפ' האזינו ראו עתה כי אני אני הוא בלתי משתנה כמ"ש בעל העקרים מ"ד דדבר המשתנה אינו שייך לומר עליו אני אני הוא וזה בכלל דברי הרמב"ן שכ' שהמצוה הוא שידעו ויאמינו שבכלל מצוה זו יש דברים ששייך עליהם ידיעה כדלעיל ויש שיאמינו. ועכ"פ א"ש שמנה הרמב"ם זה למצוה בפ"ע שאין זה רק הקדמה לידע מי המצוה כמ"ש ר' חסדאי אלא נכלל בו כמה דברים לידע ולהאמין כנ"ל: מצוה כו להרמב"ם ולהרמב"ן מצוה כ"ז. והוא ל"ת לכ"ע. להרמב"ם זה ל"ת י"ד וגם להרמב"ן כן

שלא להאמין בשום דבר כי אם בה' והוא תלוי' במחשבה עיין ברמב"ן בחומש, ודעת הרמב"ם במנין המצות שדיבור לא יהיה כולל ד' לאוין לא יהי' ולא תעשה לך פסל ולא תשתחוה ולא תעבדם אבל הרמב"ן חולק עליו ואמר דהכל נכלל בלא יהי' הן במאמין בע"ז ואומר אלי אתה או שעושה פעולה ועבודה לע"ז והקשה הרמב"ן עליו מש"ס סוף מכות שאמרו תרי"א מצות נאמרו למשה מסיני ואנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענו וא"כ מוכח דהוי רק חד לאו ויפה תי' במעיי"ח דאפי' נאמרו הנך ג' לאוין בעשרת הדברות מ"מ כיון שנאמרו ונשנו ע"י משה רבינו ע"ה שפיר אמרו תרי"א ע"י מרע"ה עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב בדרך אחר דלכאורה נראה לי ראי' לדעת הרמב"ם דהנך לאוין הם לאוין בפ"ע דהרי אמרו בסנהדרין ס"ד דפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוון לבזוי' אפי"ה חייב ופסקו הרמב"ם בה' ע"ז עכ"ח כמ"ש הריב"ש והובא בכ"מ כיון דהוא ע"ז שאחרים עובדין אותה בכך גם המכוון לבזוי' ואינו מאמין בה עובר עיי"ש בלשון הכ"מ וכיון דהמעשה אפי' אינו מאמין בה אסור א"כ הלאוין של לא תשתחוה ולא תעבדם ולא תעשה פסל אפי' באינו מאמין בהם וא"כ א"א שבאו לפרש הלאו דלא יהי' דקאי דווקא על המאמין בה וכעין זה מצאתי בס' מנ"ח במצוה זו אמנם גוף הדין דמכוון לבזוי' חייב קשה מנ"ל זה וכבר האריכו הריב"ש וכ"מ פ"ג מה' ע"ז, ובפ"ה מה' יסוה"ת הביא הכ"מ ג"כ להקשות בשם הרמ"ך על הא דפסק הרמב"ם שם דאע"ג דע"ז יהרג ואל יעבור אפי"ה אם עבר ולא הניח עצמו להרוג פטור והקשה הרמ"ך מ"ש ממכוון לבזוי' וכ"מ רצה לומר דבאמת במכוון לבזוי' אינו חייב מיתה אלא חטאת ולענ"ד נראה פשוט דהנה ע"ז חייבה התורה על המעשה אפי' בלא כוונתו לעבוד מיהו מעשה אונס קיי"ל דאונס כמאן דלא עביד דמי ולכך פוער דמכוון לבזוי' דהמעשה נעשה כדרך העבודה חייב אפי' מכוון לבזוי' אבל אם אנסו לעבוד ע"ז א"כ המעשה נעשה באונס וכמאן דלא עביד דמי ולכך פטור ומטעם זה ל"ק נמי מה שהקשה שם בכ"מ דהוי לן למיפטר מכוון לבזוי' מטעם הוא ולא מוטעה כמו דילפי' מההוא ולא אנוס א"כ הה"ד ולא מוטעה ולהנ"ל א"ש דבמחשבה לא איכפת לן אם הוא מוטעה אם באמת רוצה לעשות אותו מעשה בפועל אלא בטעם עשיית המעשה הוא טועה מצד טעם זה א"א לפוטרו דלענין ע"ז לא תליא בטעמו אלא במעשה שאם הי' מעשה מוטעה וסבר דהשתחווה לבה"כ והשתחוה לע"ז זה אפשר למעט מצד הוא ולא מוטעה אבל אם המעשה כרצונו אעפ"י שבטעמו הוא מוטעה זה אינו פוטרו אבל אם המעשה הוא באונס דאונס כמאן דלא עביד דמי שפיר פטור כיון דאין כאן מעשה דכמאן דלא עביד. איברא דזה גופא טעמא בעי מנ"ל דהתורה חייבה לענין ע"ז דווקא על המעשה ונראה דהמהרש"א הקשה על רש"י דף ס' ע"ב ד"ה אבל המגפף דפרש"י דתרי לא תעבדם כתיב חד לכדרכה וכו' והקשה המהרש"א דעל כדרכה ל"ל קרא ת"ל מקרא דפן תדרוש לאלקיהם וכו' איכה יעבדו וכו' ונראה ליישב דהרי בפוער עצמו לפעור חייב אפי' מכוון לבזויי' מנ"ל זה דאדרבה מקרא דפן תדרוש משמע דמאמין בה וגם מנ"ל דנענשין ע"ז בכה"ג ובשלמא לענין מיתה היכא דאתרו בי' וקיבל התראה איכ"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואינו נאמן אבל שיהי' לאו בלי התראה או חטאת עדיין אינו מוכרח לכך איצטרך ייתורא דלא תעבדם דכדרכה אפי' מכוון לבזויי' דהמעשה אסור ושוב א"צ לדחוק עונש מנ"ל דאיכ"ל כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"א ד"ה אחת וכיון דלענין אזהרה אין חילוק הה"ד בשאר ענייני עבודה של ע"ז אין חילוק. ועכ"פ לפי הנ"ל