מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כז

דמוציאין ממון ועדיין אם פדה ג' ספק פ"ח יהי' צריך ליתן לכהן ובזה אפשר ליישב קו' התוס' בב"מ דף ז' ע"א ד"ה מפריש וכו' דהקשה למה צריך עשרה שיין וכו' דאפשר רבה בר' אבו' סובר דהולכין בממון אחר הרוב ולכל הפחות בג' בוודאי צריך להפריש וא"ש

ה) החינוך כ' דמצוה זו נוהג בין בזכרים בין בנקיבות וההפלאה בס' המקנה בפ"ק דקידושין דף כ"ט הקשה כיון דמקשינן בכור אדם לפטור כהנים ולווים, והה"ד נשים לפטור מפדיון הבן כדאי' בקידושין כ"ט ה"נ דפטורין מפדיון פ"ח מיהו אין ראי' מהתם דהתי"ט פ"ק דבכורות מ"ו הקשה על הרע"ב דפי' לפדות הקשיתיו גם לרבנן והקשה הא זה אמרו דווקא לר"א אבל לחכמים לא איתקש והא דכהנים ולוים פטורים ילפי' ממדבר שפדו בהמת הלווים את בהמתם ואפשר לומר דהרי יש לפקפק על דברי המקנה דמה ענין זה לכהנים ולווים דבשלמא גבי כהנים ולווים דגם בניהם פטורים לגמרי לפדות עצמן אמרי' שפיר דגם פטרי חמוריהם פטורים משא"כ גבי אשה דילפי' בקידושין אע"ג שהיא אינה חייבת לפדותו אבל הבן מחויב לפדות את עצמו א"כ איכ"ל דגם על פ"ח שלה נשאר עליו חייב לפדותו ובפרט לפי מאי דקיי"ל כר"י דפ"ח אסור בהנאה א"כ הפדי' הוא להוציאו מאיסור הנאה ואיכ"ל דמחויבת ג"כ היא וזה אפשר כוונת הרע"ב לפדות הקשיתיו לדבר שאין צריך פדי' כלל הוא דהוי היקש אבל דבר דצריך פדי' ללמוד על הגברא דצריך לפדות א"ע לא נאמר הקישא ועכ"פ כיון דלדידן דקיי"ל דלא כר"א ואינו חייב באחריותו ולא ילפי' הקישא א"ש דברי החינוך דגם נשים חייבות כשאר מ"ע שאין הזמ"ג. מצוה כ"ג היא להרמב"ם, ולהרמב"ן כ"ד. והיא מ"ע לכ"ע חוץ מהראב"ד. מ"ע להרמב"ם י"א. ולהרמב"ן י"ב

מ"ע לערוף פטר חמור אם לא פדאו מצוה לערפו שנאמר אם לא תפדה וערפתו והראב"ד פי"ב מבכורות השיג ע"ז דאין זה בכלל מצוה דהוא רק כקנס כדאי' במכילתא והובא ג"כ ברש"י הוא הפסיד ממונו של כהן ולכך יפסיד גם הוא וכל מוני המצות מנו אותו למ"ע דבאמת סברת הראב"ד קשה דהמכילתא נראה דקאי לר"ש דס"ל דפ"ח מותר בהנאה מחיים ולכך קאמר טעם עריפה משום קנס דהוא הפסיד אבל לדידן דקיי"ל כר"י דאסור בהנאה מחיים וכל איסורי הנאה או מהנקברים או מהנשרפים ויש מהם שמצוה לשורפם ויש מהם שמצוה לקברם לכך צוה לנו התורה שפ"ח מצוה לערפו ולקברו שם כדילפי' מע"ע עריפה עריפה כדאי' בכורות ט' וע"ע ילפי' משם שם ותמת שם מרים ומטעם זה נראה דלא מנו מצוה שכ' הרמב"ן במנין המצו' שלו בלאו הששי לאו שלא להנות מפ"ח דאמר קרא וערפתו כדילפי' בכורות ט' ע"ב עריפה עריפה מע"ע עיי"ש ברמב"ן דהוי כאילו כתב בהדיא ולהנ"ל נראה דס"ל לשאר מוני המצות דמצוה זו כבר נכלל במצות עריפה ולדידן דאסור בהנאה צותה התורה לבערה על ידי עריפה לקבורה. ובזה יש ליישב ג"כ מה דהעיר בס' מנ"ח דהרמב"ם פי"ב הט"ז מה' בכורות פסק דספק כגון גר שנתגייר וספק אם קודם שנתגייר צריך לערוף ולפדות בשה מזה מבואר דגם ספק צריך לערוף או לפדות והשה לעצמו והקשה מתוס' בכורות ט' ע"ב ד"ה לאפקועי דהקשו שם על קו' הש"ס דלר"ש למה יפרש על הספק דילמא הוא שלו והקשו דלמא משום דלא לבעי לערוף דאיכא מצות עריפה ותי' כיון דלא בא פדיי' כן לא בא עריפה מספק וזה שלא כדברי הרמב"ם עיי"ש שהאריך והביא דברי מהרי"ט ודברי התוס' קשים דמאי פשיטא להו דלא בעי פדיי' משום ספק מ"ע ולענ"ד פשוט כבר כתבתי לעיל במצוה כ"ב דפטר חמור הוא מתנות כהונה והוא לכהן כדכתיב וכל פטר רחם לך יהי' אלא שכאן הקילה התורה לבעלים שיכולין לפדות על שה כ"ש ומייתרי במאי דביני ביני וא"כ פשיטא דאם הפ"ח ספק דדינו המע"ה א"כ כ"ש דאין צריך לפדות אבל העריפה לר"ש לכאורה הוא רק גזה"כ כיון דמותר בהנאה ואין לכהן שום ריוח דאם נתנו הישראל לכהן צריך הכהן לפדותו או לערפו וא"כ אינו מובן הטעם ועכ"ח גזה"כ א"כ אפי' בספק פ"ח הו"ל ספק מצות עשה וחייב דספק דאורייתא מה"ת להחמיר לדעת התוס' ולדעת מהרי"ט אפי' להרמב"ם ספק מ"ע הוא מה"ת להחמיר דעשה חמור מל"ת ולכך הוה ס"ל לתוס' אפי' ספק צריך עריפה ותי' כיון דאין צריך פדיי' משום דהמע"ה ואינו בכלל מת"כ הו"ל כפשוט וא"צ ג"כ העריפה דהתורה תלה בי' העריפה ואם לא תפדה וערפתו וכ"ז א"ש לר"ש דמותר בהנאה והעריפה הוא רק גזה"כ וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דבעי פדיון היינו בוודאי אבל לא בספק אבל להרמב"ם דפסק כר"י דפ"ח אסור בהנאה מחיים מיד משעת לידה ובוודאי דינו ככל ספק הקדש כמו ספק בכור בהמה טהורה וכיון דספק איסור הנאה הוא בוודאי מספק חייב לבערו כמו שאר מצות ביעור שלא יבוא לידי מכשול א"כ לדינא אין פלוגתא בין התוס' והרמב"ם לדידן

והנה המעיי"ח הקשה על הרמב"ן שהבאתי לעיל במצוה וי"ו דסבר שלא להנות מפ"ח והקשה המעיי"ח הא ליכא לא לאו ולא עשה בקרא ולענ"ד משום הא לא אריא דהרי בע"ע כתיב וערפו שם העגלה בנחל וילפי' שם שם ממיתת מרים וא"כ מבואר בקרא בהדיא דהוא עשה וערפו שם והוי לאו הבא מן העשה וכיון דילפי' שם מע"ע הוי כאילו כתיב גם בפ"ח כמו שהביא הרמב"ן ראי' מתושב ושכיר דמנה הרמב"ם לאו לענין תרומה אע"ג דלא כתיב בי' רק דילפי' מגז"ש וה"נ זה דעת הרמב"ן וכבר כתבתי דלהרמב"ם אפשר דזה הוי בכלל מצות עריפת פ"ח והעריפה הוא משום דהוי כביעור שאר איסורי הנאה כמ"ש לעיל. פ' בשלח מצוה כ"ד ל"ת י"ג להרמב"ם. ולהרמב"ן נראה דלא מנה כלל מצוה זו. והמעיי"ח מסתפק בזה ומנה הלאו הזה לענין הוצאה

ל"ת שאל יצא איש ממקומו שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השבת והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת שכ"א כ' הל"ת חוץ לאלפיים אמה נראה שדעתו שם לפסוק כר"ע וכדעת ר' אפרים המובא בליקוטי הרמב"ן ספ"ק דעירובין שפסק כר"ע אמנם בחיבורו הגדול בס' יד החזקה פכ"ז דשבת כ' הלאו הזה שלא יצא אדם חוץ לי"ב מיל כמו שהי' מחנה ישראל וכדעת הירושלמי כמו שהביא הרי"ף ספ"ק דעירובין דנראה דעתם דגם רבנן מודו די"ב מיל איסור תחומין דאורייתא ועל זה קאי הלאו דאל יצא איש ממקומו דהיינו מקום מחנה ישראל דאמרי' בעירובין נ"ה דהיתה י"ב מיל והנה לר"ע קאי פי' ממקומו היינו על המקום ששייך לכל עיר ועיר דתוך התחום שייך לעירו וכמי שגילה לן הקרא גבי ערי מגרש ומדותם מחוץ לעיר אלפיים אמה ובעירובין נ"א יליף לה עוד גז"ש מקום ממקום אמנם להרמב"ם קשה דנהי דמחנה ישראל הי' י"ב מיל היינו לאחר שקבעו הדגלים והי' אוהל מועד באמצע וישראל חונים רחוק מאוהל מועד כשיעור מיל כמו שדרשו חכז"ל מנגד סביב לאה"מ יחנו וע"ז אמרו שם לדידי חזי לי האי אתרא אבל בשעה שנאמר הקרא אל יצא איש ממקומו דהיינו שהי' באלוש וקודם מ"ת ולא הי' אוהל מועד ומסתמא לא הי' מחנה ישראל י"ב מיל ואיך נאמר דהאי מקומו מרמז על י"ב מיל מיהו אפשר ליישב זה עפימ"ש התוס' שבת פ"ח ע"ב ד"ה אתחומין שכ' דהאי קרא דאל יצא איש לא נאמר אלא בשנה שני' לאחר שהוקם המשכן אלא שנכתב במקומו ולפי"ז איכ"ל דבאמת בזה פליגי שם הנך תנאי מ"ד אתחומין אפקד כבר ממרה ס"ל דממקומו הפי' כר"ע ואידך דס"ל דאז לא אפקד אלא בשנה שני' ס"ל כדעת הרמב"ם ויותר נראה לי דנהי דאז עדיין לא היו י"ב מיל מ"מ מצינו כמה פעמים בקרא דנכתב על שם העתיד כמו דכתיב הוא ההולך קדמת אשור וכיוצא בזה וכיון דבשנה שני' נעשה מקום של ישראל י"ב מיל ונתעכבו שם ל"ח שנה וקבלו התורה ונשתרש בהם שורש האמונה והיראה והוא עדיין המקום המקיים אותנו בחוזק האמונה שנשתרש אז במקום ההוא ואותן י"ב מיל אמרו בעירובין נ"ה דחשבי' כעיר שלימה דחשובה כד' אמות ודרשי' בעירובין נ"א שבו איש תחתיו היינו ד' אמות של אדם ועל העתיד הזה נאמר אל יצא איש ממקומו מה שיהי' לעתיד לאחר זמן שיעור מקומו דהיינו י"ב מיל וא"כ פי' הקרא כך הוא שבו איש תחתיו דהיינו ארבע אמות או בעיר שהוא חשובה כד' אמות וכן דגלי מדבר שהיו חשובין כל המחנה כד' אמות ואם יצא משם אל יצא איש ממקומו אל יצא שיעור יותר ממה שהי' נקרא לפעמים ולאחר שיקבעו הדגלים מקומו. ועפי"ז יש ליישב קו' השעה"מ בפכ"ז משבת על הרמב"ן דס"ל דתחומין י"ב מיל לאו דאורייתא הרי בעירובין נ"ה ע"ב פריך אי מחנה ישראל הי' חשוב כיושבי צריפין איך הי' רשאי לפנות מאחורי מחנה ישראל הרי מחנה ישראל הי' י"ב מיל והקשה להרמב"ן מאי קאמר הא י"ב מיל נמי ל"ד ואי הקו' אליבא דר"ע א"כ לא הי' צריך הש"ס להקדים דמחנה ישראל הי' י"ב מיל עיי"ש ולהנ"ל א"ש דוודאי לסק"ד דמחנה ישראל הי' כיושבי צריפין ופי' שבו איש תחתיו דווקא בד' אמות שלו ופשטא דקרא דאל יצא איש ממקומו היינו דאל יצא בכל המחנה חוץ לי"ב מיל של המחנה ולס"ד זו גם הרמב"ן מודה די"ב מיל הוי דאורייתא אבל כדמסיק דעכ"ח כיון דעפ"י ה' יחנו הוי כקבוע ואינם כיושבי צריפין והוי כל המחנה כד' אמות ואל יצא איש ממקומו היינו חוץ למחנה קשיא לי' לרמב"ן מנ"ל דאל יצא חוץ למחנה ישראל ממקומו היינו י"ב מיל והיכא רמיזא אבל לס"ד גם הרמב"ן מודה זה דעת הרמב"ן אבל הרמב"ם סובר דגם למסקנא קבלנו דממקומו היינו על מה שיהי' לאחר זמן מקומם דהיינו י"ב מיל: