מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כו

מלשון הש"ע ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"א שאין בו אלא משום שהי' מצוה וא"כ בפדיון פטר חמור הוי ס"ס ולכך לא חשש הש"ע להביא דעת הרמב"ם ובאמת קשה לי לדעת הלבוש הנ"ל דס"ל דפדיון הבן לאחר ל' עובר בכל עת קשה לי מגמרא קידושין כ"ט ע"ב פלוגתא ת"ק ור"י באם צריך לפדות ולעלות לרגל דת"ק סבר פודה ואח"כ עולה ור"י סובר עולה ואח"כ פודה שזה מצוה עוברת וזה מצוה שאינה עוברת ולדעת הלבוש קשה הא מבואר בש"ע סי' שכ"ח באו"ח דאם יש חולה הצריך לאכול בשר ויש כאן בשר נבילה מוטב שישחטו לו בהמה ולא יאכילו אותו נבילה וכ' הר"ן ביומא הטעם משום דעל נבילה עובר בכל כזית וכזית ומוטב לעבור על איסור סקילה אחת מלעבור על לאווין הרבה וא"כ ה"נ כיון דעל מצות פדיון הבן עובר בכל רגע לדעת הלבוש א"כ מוטב לקיים מצות פדיון הבן ולא יעלה לרגל שעל זה אינו עובר רק פעם אחת ואף דיש לומר דהלבוש ס"ל כטעם הרא"ש דלכך שוחטין משום דקיי"ל שבת הותרה אצל פ"נ ושאר איסורין אינו רק דחוי' לכך מוטב שישחטו לו מליתן לו נבילה מ"מ הרמב"ם פסק בפ"ב משבת דגם שבת דחוי' אצל פ"נ ועכ"ח צ"ל טעם הר"ן א"כ קשה כנ"ל וצ"ע ואפשר לומר דטעמו לאו משום דיליף מפדיון הבן אלא משום דיש בקרא שינוי מעיקרא כתיב בכור אדם אך פדה תפדה את בכור האדם ואת הבכור הבהמה הטמאה תפדה ופדויו מבן חודש בכסף חמשת שקלים דהך ופדויו קאי על בכור אדם והפסיק באמצע בבכור בהמה טמאה ועכ"ח צ"ל דהך ופדויו מבן חודש קאי אלפניו על בכור בהמה טמאה ולאחריו תפדה בכסף חמשת שקלים היינו בכור אדם וא"כ בשלמא בכור אדם דאינו נפדה מיד שפיר אמרה התורה ופדויו דווקא מבן חודש אבל בכור בהמה טמאה דקיי"ל דנפדה מיד א"כ למה כתב ופדויו מבן חודש אעכ"ח אתי לעיכובא

ב) והנה פטר חמור ילפי' מקרא תפדה היינו לאלתר ואע"ג דקיי"ל דכל שלא שהה שלושים יום באדם וח' ימים בבהמה הוי ספק נפל מ"מ גלי קרא דנפדה מיד ובמנ"ח הקשה הא בספרי ילפי' דלאחר מיתה אין פודין ובשבת קל"ו אמרי' דנפל הוי כבשרא בעלמא א"כ איך פודין שמא ימות ולענ"ד הרי אמרו בחולין דף ל' דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברים אפי' שחט בו שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת היא כחי לכל דבריו ובתוס' בכורות דף ל"ב ע"א ד"ה הא כתבו דאיכ"ל דאפי' בר תמורה דאם לאחר שחיטה הי' תמורה ועדיין מפרכסת הוי תמורה לחד תי' ועיין במל"מ בפ"ה מה' עירוכין ה' י"ג שהביא דעת התוס' בכמה דוכתא דפליגו ע"ז דהיכא דנשחט כהלכתה לא אמרי' דהוי כחי דווקא לא נשחט כהלכתה עיי"ש עכ"פ להרמב"ם דאמרי' דמפרכסת הוי כחי לכל דברי' לכאורה קשה משבת קל"ו דאמרי' בנפל הוי בשרא בעלמא ובס' שלום ירושלים ס"פ ר' אליעזר דמילה הכריח לענין שחט ושחט בה רוב שנים הוי כחתך בשרא בעלמא דאל"כ איך אמרי' ביומא גבי כה"ג קרצו ומירק אחר על ידו ממ"נ כיון דעבודת יוה"כ צריך להיות ע"י כה"ג עכ"ח צ"ל כיון ששחט רוב לא מעכב ואיך הי' רשאי אחר לחלל שבת ולחתוך גם המיעוט וע"כ הוכיח דלאחר שנשחט הרוב שוב לא הוי כחי והוי כמחתך בשר וא"כ קשה הא דאמרינן לעיל דמפרכסת הוי כחי' לכל דברי' ועכ"ח שבת שאני דמלאכת מחשבת בעי' ובעי' דומיא דמלאכת המשכן וחיותו דנפל הוי רק כמקצת חיות כמו ח"ש וגרע מיני' דלא שייך חזי לאצטרופי ולכך איכ"ל דאסור רק מדרבנן ולכך מדמה לי' שם בשבת קל"ו בפלוגתא דתנאי אי שחיטת נפל מטהרת אותו מידי נבילה דלענין שחיטה נמי אמרינן בחולין י"ט דבעינן שיצא רוב חיותו בשחיטה ובנפל הוי רק מקצת חיות ועיי' ברשב"א שבת קל"ו אבל לשאר ענינים שפיר איכ"ל כיון ששחט רוב שנים עדיין כחי הוא ולכך ג"כ פודין פ"ח לאלתר לאחר לידה אפילו אם הוא מהמיעוט דחשש נפל אפ"ה הוא כחי ומהני פדיון וכ"ש לפמ"ש הרי"ט אלגאזי דהא דלאחר מיתה אין פודין ילפי' מדכתיב אם לא תפד' וערפתו ובנפל שייך ג"כ עריפה כנלע"ד

ג) פטר חמור קיי"ל כר"י דמחיים אסור בהנאה בקידושין נ"ח אמרי' דאין יכולין לקדש בו אשה ואע"ג דיכול לפדות אותו בשה שוה כל דהוא מה דביני וביני ויש לו זכות בגווי' אפ"ה אין מקדשין בו וכ' התוס' רי"ד שם הטעם דכל כמה דלא פדאה לאו מידי יהיב לה ולי הדבר קשה דהרי פטר חמור הוא ממתנות כהונה כנאמר בקרא פ' קרח פטר רחם בישראל לך יהי' דהיינו ששייך לכל הכהנים וט"ה לבעלים אלא שכ' הקרא אח"כ ובכור אדם ובהמה טמאה תפדה ולפי הנראה כשם בשאר מתנות כהונה אין לבעלים אלא טובת הנאה כך ראוי פטר חמור ג"כ כשם שאין הבעלים יכולים לקדש בבכור ומעשרות למ"ד ט"ה אינו ממון כדאי' לקמן ס"פ וה"נ בפטר חמור וא"כ ממ"נ מאי הקשה שם בקידושין נ"ח יכול לקדש בו אמאי הא אינו שלו והוא מתנות כהונה ועכ"ח כיון דיכול לפדותו בשה שוה כל דהוא וישאר לו מה דביני ביני והוי כשלו א"כ גם לר"י וממ"נ קשה על ר"י קו' הנ"ל הא יכול לפדותו על גבי השה שהרי לקמן סוף פרקין מסיק הש"ס דמתני' סבירא לי' ט"ה אינו ממון וראיתי בס' מהר"ם מינץ המחודשים בסי' וי"ו הקשה על השיטה דאיסור הנאה לא חשיב לה בעלים א"כ מאי קמבעי' בירושלמי ר"פ כ"ש דפטר חמור אם הרג אדם אם הוא בעריפה או בסקילה ת"ל דאינו יכול לגמור דינו דהרי אמרי' בב"ק מ"ד דאם נגח והקדישו אינו יכול לגמור דינו דכתיב והועד בבעליו ואין לומר דהירושלמי קאי על ר"ש דגם לר"ש נראה דטעמו דמותר בהנאה משום דעומד לפדות והיכא דנגח בוודאי שום אדם לא יפדנו דעי"ז יחייב סקילה יעיי"ש וגוף הסברא שכתב דטעמי' דר"ש הוא משום דעומד לפדות כפדוי דמי לא נראה כן בגמרא בכורות ט' ע"ב דיליף לה מקרא א"כ איכ"ל דקאי שם לר"ש וכן מוכח עוד מהא דפ' בכורו' דף ט' ע"ב לר"ש למה צריך פדי' בספק פ"ח ואי ס"ד דאם אינו פודה הוא אסור בהנאה דהרי לכך הוא מותר בהנאה משום דעומד לפדות וכפדוי דמי וא"כ מאי פריך דלא יפדה דאם אינו פודה אסור בהנאה אבל לי קשה ג"כ מטעם הנ"ל דגם לר"ש קשה מאי קמבעי' בירושלמי ולית לי' בעלים דמתנות כהונה קודם שנתנו ואפשר דר"ש לשיטתי' דס"ל כל העומד לפדות כפדוי וכיון דמצוה לפדותו חשיבא שפיר כבעלים מצד הואיל אבל לר"י דהוא בר פלוגתא דר"ש דלא ס"ל כל העומד שפיר כ' התוס' רי"ד אע"ג דבידו לפדותו השתא מיהו לא פדאו אמנם לפי מה דכ' הר"ן בפ' כ"ש דכל היכא דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל א"כ עדיין אינו מיושב אפי' לר"ש ואפשר לומר היכא דאיכא מצוה אפי' במחוסר ממונא נמי אמרי' הואיל ועדיין צ"ע. מיהו אפשר דהירושלמי מבעי' לי' בכבר נתנו ליד כהן אבל על הש"ס דקידושין קשה מיהו אפשר גם בסוגיא דקידושין משום דס"ל דמתני' סתמא קתני אפי' נותנו לכהן ולכך פריך דלר"ש יהי' בנתנו לכהן קידושיו קידושין ועפי"ז אפשר דבכהן דלא מקרי מחוסר ממונא דהרי גם השה נשאר בידו ושייך שפיר לומר הואיל וא"כ עמדה קו' התוס' רי"ד למה לא אמרי' הואיל ואי בעי פרק ואפי' לר"י להוי קידושין וצ"ל דסוגיא הכי קאמר דלר"י יש ליישב המשנה כמ"ד דלא אמרינן הואיל אבל לר"ש קשי' ובזה יש ליישב סתירת הסוגיא דבכורות דף ט' באמת אמרי' דגם לר"י מקודשת במאי דביני וביני ולהנ"ל א"ש דשם קאי הסוגיא אליבא דהלכתא דקיי"ל הואיל וא"ש

ד) והנה פטר חמור מצוה לפדותו בשה אפי' שוה כל דהוא פודין בו ואם אין פודין כשה אלא בדבר אחר צריך ליתן דמי שווי' כדאי' ביו"ד סי' שכ"א ובחינוך שכ' דאם אין לו שה פודה בשיווי דמי השה דבריו צ"ע והוא נגד הש"ס בכורות י"א ע"א ודף ט' ע"ב ונגד דברי הרמב"ם ושאר פוסקים ועכ"ח שהוא ט"ס וצ"ל כנ"ל

והרמב"ם כ' דלכתחלה גם בשם צריך להיות שוה עין יפה סלע ובינוני ג' זוז ועין רעה שקל. וקיי"ל דבשה אחד יכול לפדות אפי' כמה פטרי חמורים ונ"ל דהיינו דווקא בזא"ז וכפירש"י בספ"ק דבכורות שאם פדה ונתנו לכהן ואח"כ לקח ממנו ולפדות בו ולדעת ר"ת בכורות דף ד' ע"ב אפי' אם פדה ישראל ספק פטר חמור דקיי"ל דפודה והשה לישראל ג"כ יכול לפדות בו פעם אחר אבל בפעם אחת בשה אחת לפדות כמה פטרי חמורים פשוט לענ"ד דאינו יכול לפדות דהרי אז מגיע לכל פ"ח רק מקצת שה וכבר הביא המנ"ח בשם המהרי"ט דאפי' שייר רק אבר אחד משה הצריך שחיטה אין יכול לפדות בו והא דילפי' בבכורות ד' הא דיכולין לפדות בשה א' כמה פטרי חמורים מקרא ואת בהמת הלווי' תחת בהמתם ופרש"י בחומש הא בבת אחת וודאי אין יכול לפדותו צריך לדחוק דהקרא ג"כ הכי קאמר דבהמת הלוים רואין כאילו פדה וחזר ופדה והנה הרמב"ם לא הביא דין זה ותמהו עליו ולענ"ד לשיטת ר"ת דס"ל גם בפדיון ספק פ"ח ונשאר השה ביד ישראל יכול ישראל שוב לפדות בו זה איכ"ל רק לר"ש דס"ל פ"ח מותר בהנאה אבל לר"י דס"ל דפ"ח אסור בהנאה וע"י הפדיון הותר קשה כיון דהשה ספק אם הוא לכהן אי לישראל ונהי דהמע"ה ונשאר ביד ישראל מ"מ מידי ספק לא נפקא אלא דיש לו חזקה וא"כ כשפודה פ"ח הרי חמור יש לו חזקת איסור הנאה ויש לן חזקה נגד חזקה ואיך נפטר פ"ח השני זה שהוא ספק אם הוא של בעלים והוי ספק דאורייתא לפי"ז אפשר לומר דהרמב"ם סובר דגוף הדין פשיטא אלא דהרבותא דיכול לפטור אפי' בשה שהוא ספק אם הוא של בעלים דהיינו לר"ש אבל אנן קיי"ל כר"י דאסור בהנאה ובספק באמת אין פודין ובוודאי אם לקח שוב מהכהן פשיטא ולכך לא הוצרך הרמב"ם להביא זה

ובאמת אני מסופק לדעת ר"ת אם פדה בספק שה ב' ספיקות לדעת מהר"י בן לב המובא בס' שב שמעתתא שמע' א' פ' י"א דבס"ס מוציאין ממון א"כ כשפדה בשה א' ב' ספק פטרי חמורי' הוי השה ס"ס שהוא לכהן ס' שמא הראשון הוא לכהן ואת"ל שהראשון אינו פ"ח דילמא השני דבס"ס מוציאין ממון והוי ראוי ליתן לכהן ואפי' אם נאמר כמ"ש הפ"י להקשות על מהר"י ב"ל דס"ס הוא כרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב הא כ' בש"ש שם פ"כ דבג' ספיקות לפמ"ש הש"ך בסי' ק"י שפיר מועיל אפי' נגד חזקה ואיכ"ל