מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כה

טעמא משום אתי למיכל אבל כיון דכתיב לא יראה לך בפ' ראה דבא ללמד דתליא בביטול ואין הטעם משום אכילה א"כ ליכא צריכותא וקשה ליכתוב חמץ ולא בעי שאור ועפ"י המכילתא הנ"ל א"ש דברי הכ"מ רפ"א מחמץ ומצה שכתב על הרמב"ם דחמץ ושאור שווים לענין ב"י וכ' הכ"מ דקשה דהוי למנות לג' לאוין ותי' דלאו דלא יראה חמץ ולא יראה שאור חד הוא דבא ללמד דחמץ ושאור שווין כדאי' בביצה דף ז' והקשה הצל"ח הא שם בש"ס יליף הגמרא מקרא אחרינא ולהנ"ל יש לומר דהכ"מ כיוון על המכילתא הנ"ל דקרא דלא יראה חמץ ולא יראה שאור בא ללמדינו דהלאווין הכתובים בשאור לא ימצא ולא יראה קאי גם על חמץ

ד) בר"פ אלו עוברין פליגו רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דלענין תערובת ונוקשה אית בי' לאו דלא יראה וכן דעת הרמב"ם כיון דריבה לענין אכילה נתרבה גם לענין בל יראה ותוס' פליגו שם ע"ז דווקא באכילה ריבה בי' לאו אבל לא לענין ב"י ולכאורה הו"א דאפילו לרש"י דווקא לאו דב"י אית בי' אבל בל ימצא וכן עשה דתשביתו לא שייך בתערובת ונוקשה דהרי בקרא מסיים גבי תשביתו שאור כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכן גבי לא ימצא הטעם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכרת אין לכ"ע בתערובת ונוקשה וא"כ קשה איך אפשר לומר דעובר נמי משום לא ימצא כיון דהקרא עצמו קאמר הטעם משום כרת עליו באכילה וזיל בתר טעמא ובלשון רש"י מבואר דגם לא ימצא אית בי' וצ"ע וצ"ל דהאי לשון כי אינו משמש בלשון דהא ונתינת טעם וחכז"ל אמרו דכי משמש בד' לשונות

ה) השג"א בסי' פ"א פלפל אי ח"ש אסור לענין ב"י דאיכ"ל דבב"י לא שייך חזי לאצטרופי ובדגול מרבבה בסי' תמ"ב במג"א בסק"ו כ' דווקא במידי דאכילה אמרי' ח"ש אסור מה"ת דומיא דכל חלב לפי"ז לפימ"ש למעלה במצוה י"ט דבחמץ אפילו לא חזי לאצטרופי אסור ח"ש מקרא דלא יאכל וגם קיי"ל כב"ה בביצה דף ז' דיליף ביעור חמץ מאכילה שדינם שוה וא"כ אפשר לומר דגם לענין ב"י ח"ש אסור מה"ת ובזה אמרתי ליישב קו' העולם על פלוגתא דב"ש וב"ה בריש ביצה דמקשין מה נ"מ בפלוגתתם הא ב"י הוי ניתק לעשה ואין לוקין ולאיסור הא ח"ש אסור מה"ת ואמרתי בזה דהרי גוף הפלוגתא דב"ש וב"ה תליא בזה ב"ש ס"ל לענין ביעור חמץ בכותבת ולא ילפי' ביעור מאכילה א"כ לדידי' באמת ח"ש מותר מה"ת לענין ב"י אבל ב"ה גם לדינא דקיי"ל כב"ה שפיר איכ"ל דגם לענין ביעור ח"ש אסור מה"ת דיליף ביעור מאכילה: מצוה כ"א היא להרמב"ם ולהרמב"ן מצוה כ"ב והיא מ"ע לכ"ע להרמב"ם מ"ע ט' ולהרמב"ן מ"ע יו"ד

מ"ע לספר ביציאת מצרים בלילה הראשונה של פסח שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וביאר הרמב"ם במנין המצות מ' קנ"ז בלשון והגדת היינו שימשוך הדברים וירבה בסיפור מתחילה ועד סוף וכמו שסידרו חז"ל לקבוע בלבינו שלא את אבותינו בלבד הוציא ה' אלא כל הדורות עד סוף כל הדורות הוציא ה' וזה הוא בכלל לשון והגדת דהגדה מצינו בלשון המשכה בלשון התרגום נגיד שמא וכיוצא בזה ולכך מובן שנכלל בלשון והגדת היינו שכל המרבה ה"ז משובח ואין זה כמו מצוה לזכור יצ"מ בכל יום דזכירת יצ"מ בכל יום הוא רק בקיצור מופלג משום שע"י יצ"מ ונפלאות שעשה ה' לנו ניכר שהשגיח ה' על העולם התחתון וכמו שהאריך הטור באו"ח סי' תרכ"ה שלכך תלה המצות בזכר יצ"מ ולכך נתחייבו ישראל לשמוע בקול ה' ולעשות הרבה מצות יותר מכל האומות כנאמר כי עבדי הם אבל אין בכל זה הגדה וסיפור אלא בהאי קרא והגדת ומצוה זו היא דווקא בליל ט"ו בניסן כמו שקבלו חכז"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך והרמב"ם כ' שם דמיד בתחילת הלילה הוא מצוה וזה מרומז בכלל והגדת לבנך שהרי החיוב אף על מי שאין לו בנים ואמאי כתיב לבנך אלא להורות שהמצוה מיד בתחילת הלילה בשעה שהנערים נעורים ובספר מנ"ח הקשה מה בין מצות הגדה למצות זכירת יצ"מ ולענ"ד נראה דהנה הרמב"ם שם במנין המצות הביא לשון המכילתא שנאמר שם אין לי אלא כשיש לו בנים וכו' בינו לבין עצמו מנין ת"ל זכור את יום ומזה משמע דהמכילתא מפרשת דהוא כלל ואח"כ מפרש הפרט והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה וזה לכאורה קשה על מה שכ' רש"י בתורה זכור מכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום שהרי בעלמא אמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט ובאמת דברי רש"י עצמו שנוים במכילתא המובא בילקוט ותזכור ילפי' שמזכירין יצ"מ בכל יום וביאר המזרחי והג"א דזכור הוא המקור ולשון הוה בכל עת ובספר מנ"ח הקשה על רש"י שהרי בספ"ק דברכות ילפי' זה מלמען תזכור את יום צאתך וגו' ולק"מ שהרי במכילתא עצמו נאמר כן אלא שמסיים אין לי אלא ביום בלילה מניין ת"ל למען תזכור ומה שהקשה בספר מעיי"ח ובמנ"ח והצל"ח למה לא מנה מצות יצ"מ למ"ע וכבר כ' הצל"ח שם בברכות כיון דכתיב למען תזכור ואינו בלשון ציווי לכך אינו נמנה למ"ע בפ"ע עיי"ש אלא שהמנ"ח הקשה לפירש"י דיליף מלשון זכור את אשר יצאתם עמדה הקו' ולענ"ד ליישב עפ"י המכילתא הנ"ל דבאמת עיקר הקרא דזכור את יום אשר יצאתם קאי על ליל פסח כמו שנאמר בפרט והגדת לבנך בשעה שמצה ומרור מונחים אלא מדכתב זכור בלשון מקור דמשמע בכל עת מינה ילפי' כמ"ש הגור אריה דבכל יום וכיון דילפי' זה רק ממקרא שהיא הלמ"ס א"א למנות זה בכלל מ"ע המפורשין בתורה בפרט לפי מה דפסק הרמב"ם יש אם למסורה כמו שהוכיח הפרמ"ג סי' פ"ז בט"ז

ב) והנה המנחת חינוך הקשה הא דקיי"ל דמצות הגדה גם נשים חייבין מנ"ל ואי משום דאף הן היו באותו נס הא כתבו תוס' במגילה ד' דהיא רק מדרבנן ולענ"ד ל"ק דהרי בפ' ראה כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני ודרשו חכז"ל בפסחים ל"ו לר"ע הקרא דעוני בא ללמד כשמואל שעונין עליו דברים הרבה והיינו שחייבין לספר עליו ההגדה ומהיקשא דקרח הזה ילפי' דנשים חייבין במצות אע"ג דמעשהז"ג וההיקש זה נמי כתיב אצל לחם עוני מוכח ג"כ שצריכין לענות ומוכח דחייבין גם במצות הגדה ובזה מיושב קו' הצל"ח שהקשה שם דף כ"ח ומ"ג למה לי' למילף מהאי קרא דפ' ראה ת"ל מקרא דפ' בא כל מחמצת לא תאכלו שבעת ימים תאכל עליו מצות עיי"ש ולהנ"ל נלענ"ד בדווקא נקט האי קרא ללמדינו דנשים חייבין גם במצות הגדה ולכאורה מודחה בזה דברי הצל"ח שכ' לעיל דף כ"ח לר"י דיליף מהאי קרא לקבעו חובה והוא יליף חיובא דנשים מהקישא דכל מחמצת ולהנ"ל הא איצטריך הקישא אכתי לענין לחם עוני אלא שזה יש ליישב דאפשר דס"ל כריה"ג דדרש לחם עוני לחם הנאכל באנינות לאפוקי מצה של מעשר שני, אלא דבלא"ה גם לריה"ג איצטריך האי הקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דלא מיקרי לחם אלא דברים הבאין לידי חימוץ ומזה ילפי' דגם חלה לא נוהג אלא מחמשת המינין

ג) ומטעם זה נראה לי דלא כתשו' שג"א סי' י"ב דכתב נשים אינם חייבין בהזכרת יצ"מ בכל יום וחשיב לי' כמעשהז"ג ולענ"ד אפילו הוי מעשהז"ג הרי שם כתיב למען תזכור את יום צאתך כל ימי חייך לא מבעי' אם מפרשי' למען שע"י אכילת מצה ועניות דברים הרבה תזכור את יום צאתך מארץ מצרים בוודאי משמע גם נשים חייבין אלא אפי' כמ"ש הרשב"א בח"א ספ"ק דברכות דלמען אינו סיבה אדרבה הוא חיוב בפ"ע כמו בעבור שבעבור זה תזכור ג"כ יצ"מ כל ימי חייך ג"כ משמע דהקישא דלא יאכל חמץ קאי גם אלאחר לאחריו ועוד בפסחים דף קי"א ע"ב יליף ר' אחא ב"י דחייב להזכיר יצ"מ בק"ה מדכתיב למען תזכור את יום צאתך וכתיב זכור את יום השבת ופרש"י דילפי' בגז"ש וקיי"ל דאין גז"ש למחצה ונשים חייבין בקידוש היום דבר תורה וממילא מוכח דחייבין גם בזכירת יצ"מ. וגוף הסברא של שג"א שרצה לומר דאפי' מצוה שנוהג בכל יום אלא כיון שעבר זמנה שוב מתחיל חיוב אחר ומקרי מעשהז"ג כבר כתבתי דלא נראה לענ"ד ולדבריו יהי' נשים פטורות גם מברכת השחר דלא עשני גוי והנותן לשכוי שמברכין על טובו של עולם ובעבר זמנו בטל מצותו וח"כ לא הי' נשים חייבין לברך והמג"א סי' רצ"ו סקי"א כ' דבדבר שאינו אלא ברכה אין הנשים רשאין להחמיר על עצמן ולא אשתמט שום פוסק לומר דאין הנשים רשאין לברך אדרבה המנהג שמברכין במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו ועוד מה הועיל השג"א שרצה ללמד זכות על הנשים שאינם נזהרים להזכיר יצ"מ בכל יום וקשה אפילו הי' מעשהז"ג מ"ש מקריאת מגילה וארבע כוסות שחייבין משום שאף הן היו באותו נס לחד תי' במגילה ד' מה"ת ולחד תי' הוא רק מדרבנן וא"כ עכ"פ חייבין מצד שאף הן היו באותו נס וצ"ע: מצוה כ"ב היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה כ"ג. דהיא מ"ע יו"ד להרמב"ם ולהרמב"ן מ"ע י"א

לפדות פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וזמן הפדיון לא קבע התורה לנו ופסק בש"ע סי' שכ"א סעי' א' דעד שימות יכול לפדותו והרמב"ם פסק שעד ל' יכולין לפדות ולאחר ל' עוברין על עשה בכל עת ובס' מנ"ח הקשה למה לא הביא בש"ע סי' שכ"א את דעת הרמב"ם כדרכו ולענ"ד ניהו דלר"ש בכורות י"ג דפסק הרמב"ם כוותי' או לרבא ס"ל כן הוא משום דיליף פדיון פטר חמור מבכור אדם מיהו בבכור אדם עצמו מצינו פלוגתא דהלבוש באו"ח סי' תקנ"א כתב בפדיון הבן לאחר שעבר זמנו בכל יום ויום עובר והמג"א בסי' תקס"ח סק"ו הביא בשם התוס' דמ"ק דלאחר שעבר זמנו שוב אינו עובר עליו וא"כ גם בפדיון הבן עצמו לפי דעת התוס' אין עוברין בכל יום וכן מבואר