מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כד

בביתו לאחר זמן איסורו אעפ"י שלא ידע הוי כאכל חלב בשוגג ועיי"ש מה שכתב בשם הרמב"ם ונראה מדבריו אעפ"י שבדק חמץ כדינו אפ"ה אם נשאר בביתו עובר בב"י אם לא ביטל וצריך טעם לזה כיון שבדק והוא בחזקת שאין לו חמץ חזקה דאורייתא ולמה עובר ונראה דיליף לה מהאי קרא דלא יראה לך שדרשו בספרי והובא בר"ן וברמב"ן בליקוטיו דלא יראה לך היינו בטל בלבך עי' ברמב"ן בליקוטיו שביאר היטב פי' הספרי הנ"ל ונראה לפי דבריו דהכתוב בא ללמדינו בלשון לא יראה בלשון נפעל שלא יהי' אפשרות שיהי' לך חמץ ברשותך והיינו דווקא ע"י ביטול שע"י בדיקה אפשר עוד שימצא חמץ א"כ שפיר איצטרך שני כתובים לא ימצא מוסיף טמון ואכתי הו"א דסגי בבדיקה כדעת הר"ן ריש פסחים ולכך כתוב לא יראה לך ללמד דבבדיקה לחודא אם נמצא חמץ עדיין עובר וא"כ כל לאו מוסיף איסור לכך שפיר נמנה לב' לאוין. והא דבש"ס פסחים וי"ו ע"ב אמרי' דביטול בעי' רק משום גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה דמשמע דאינו רק מדרבנן נ"ל כמ"ש הצל"ח שם דכבר כ' הרמב"ם בפי"א מברכות דכל שבודק ממילא הוי ביטול כיון דרוצה לבער כל חמץ הוי ביטול בלב וא"כ לא יצטרך לבטל בפה אבל מדרבנן תיקנו חכמים הבודק צריך שיבטל אעפ"י שבודק והוי כביטלו אפ"ה צריך לבטלו בפירוש משום גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ויהי' דעתו עליו ויהי' מחשבה מוציא מיד מחשבה וא"ש

ב) הרמב"ם בפ"א מה' חמץ כ' דדין שאור וחמץ שווים והראב"ד שם השיג עליו דאינם שווין לגמרי דחמץ דווקא אם לא נפסל מאכילת כלב עובר עליו אבל בשאור עובר אפי' נפסל מאכילת כלב או דראוי לשחקו ולחמץ בו עיסה אחרת עיי"ש בהה"מ ובכ"מ ועיין בלח"מ שהקשה על הראב"ד מביצה דף וי"ו דפריך ל"ל שאור ול"ל חמץ ולדעת הראב"ד הא איצטרך דאי יליף שאור מחמץ הו"א דאינו עובר עליו אלא בשלא נפסל מאכילת כלב דדי לבא מן הדין להיות כנדון וע"כ איצטרך שאור עיי"ש ולענ"ד קשה על הרמב"ם דלכאורה מוכח כהראב"ד דהרי הר"ן בפסחים דף מ"ה הקשה למה פת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם יהי' אסור וצריך לשורפו הא קיי"ל שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ותי' משום דראוי לשחקו ולחמץ בו עיסות וכן מבואר בברייתא דפת שעיפשה לכך אסור משום דראוי לחמץ בו עיסות ולכאורה נראה לדברי הרמב"ם קו' הר"ן לק"מ דהרי כ' הרמב"ם בפי"ד ממ"א לכך אינו ראוי לגר אינו חייב משום דהוי שלכד"א ועי' בפלתי בסי' פ"ז שהעיר בזה ומינה מוכח דס"ל להרמב"ם דאפי' אינו ראוי לגר עדיין נקרא נבילה אלא דפטור משום דהוי שלכד"א וא"כ בב"י דלא תליא באכילה בוודאי אעפ"י שאינו ראוי לגר עדיין נקרא חמץ ושפיר עובר עליו ואיכא ג"כ מצות תשביתו שאור מבתיכם כיון דעדיין נקרא חמץ ושאור וממילא ג"כ באכילה באיסור עשה כמ"ש המק"ח בסי' תמ"ב דאם אוכל שלכד"א הוא מבטל מ"ע דתשביתו וא"כ ל"צ טעם הר"ן משום דראוי לשחקו וקשיא על הברייתא בפסחים מ"ה דאיתא פת שעיפשה עובר עליו משום דראוי לשוחקו ול"ל האי טעמא ועכ"ח כראב"ד דשאור אפי' נפסל מאכילת כלב עובר עליו ואיך כ' הרמב"ם דשאור וחמץ שווים ואי ס"ל להרמב"ם דגם בחמץ אפי' נפסל מאכילת כלב עובר עליו דהרי כל הפוסקים הביאו בשם הרמב"ם דבחמץ אינו אסור אם נפסל מאכילת אדם וכן כ' הרמב"ם בפ"ד מה' חמץ ומצה דין י"א וא"כ צ"ע למה אמר הברייתא הטעם דראוי לשחקו ונראה דהרמב"ם ס"ל כר' יוחנן בכורות דף כ"ג דלענין טומאה אפי' אינו ראוי לגר מטמא במגע ובמשא כמו שפירשו התוס' שם וא"כ עכ"ח דחשיב גם אז נבילה וקשיא לי' לישני' דאמרי' בע"ז ס"ח דאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה וע"כ מפרש היינו לענין אכילה משום דהוי שלכד"א אבל לבר פדא בבכורות שם דס"ל דאינו ראוי לגר אינו מטמא טומאת נבילות עכ"ח ס"ל דבטל לגמרי מתורת נבילות ה"נ לענין חמץ ושם בבכורות מוכיח הש"ס מברייתא דר' חייא דס"ל כבר פדא ומניח ר' יוחנן שם בקושיא ונראה דס"ל להרמב"ם דהאי ברייתא דקאמר הטעם משום דראוי לשוחקו ס"ל כב"פ וברייתא קמייתא דלא קאמר הטעם משום דראוי לשוחקו ס"ל כר"י והרמב"ם פסק כר"י ולכך לא קאמר נמי הטעם דראוי לשוחקו וכן הרי"ף שם לא הביא הטעם דראוי לשחקו וא"ש. ועפי"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הי"א דלא הביא דברי הירושלמי שהקשה הראב"ד ממנו על הרמב"ם דס"ל דהירושלמי קאי על בר פדא ובאמת צריך לי עיון דברי הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת אוכלין הי"ד שפסק דאם נפסל מאכילת אדם שוב אינו מקבל טומאה וצ"ע מדברי עצמו בפי"א מה' מ"א דכתב הטעם באינו ראוי לגר פטור משום דהוי שלכד"א א"כ מוכח דס"ל כר"י הנ"ל וא"כ אמאי אינו מקבל טומאה

והנה הה"מ והכ"מ כתבו טעם אחר דלכך בנפסל מאכילת אדם עובר בב"י משום דראוי לשוחקו וס"ל כמ"ש הר"ן הנ"ל ואפ"ה ס"ל דבשנפסל מאכילת כלב אפי' שאור אינו עובר בב"י דכ' דשאור וחמץ שוה ונראה כוונתו דאפי' אם גם לאחר שנפסל מאכילת כלב ראוי לשוחקו אפ"ה אינו עובר עליו כיון דנפסל מאכילת כלב לא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואם יש עפר שראוי לחמץ בו בוודאי אינו עוברים עליו מש"ה אני תמה על שיטת הראב"ד דס"ל דשאור אפי' נפסל מאכילת כלב עוברים עליו משום דראוי לחמץ בו ומה בכך דנהי דלפי הנראה ס"ל דחמץ אינו ראוי לחמץ דלא כהר"ן ופליג עליו במציאות אלא ס"ל דטעמא דעובר בב"י אע"ג דנפסל מאכילת אדם הוא מטעם שכ' הרמב"ם הנ"ל דעדיין שמו עליו מ"מ בשאור שנפסל מאכילת כלב דלענין טומאה לא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואיך יעבור עליו בב"י על עפר ונראה דס"ל כיון דשאור עומד לחמץ בו עיסות אחרות דזה תכליתו וכשהוא חימץ עיסה אחרת יהי' חוזר וניער מעיפושו שנפסל מאכילת כלב ויהי' ראוי גם לאדם דס"ל כל העומד לחמץ הוי כאילו חימץ כבר וכר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולכך לא נתבטל ממנו שם שאור עדיין ונראה דהראב"ד יליף זה מהא דאמר ר"ז בביצה דף זי"ן ע"ב דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר דזהו שאור וזהו חמץ והתוס' שם הקשה כיון דאית לן צריכותא דב"ה ל"ל להקישא דר"ז ולהראב"ד נ"ל דא"ש דהכתוב אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכן אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואינו מובן ההמשך בקרא הזה ונראה דהתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם דמזה משמע דאפי' נפסל מאכילת כלב כיון דראוי לחמץ בו עיסה אחרת וע"ז עצמו קשה לקרא אמאי וע"ז השיב הקרא כי כל אוכל חמץ ונכרתה שעי"ז נעשה חמץ בעומד לכך והוי כאילו הוא כבר חמץ וא"כ עיקר איסור השאור משום דעומד להיות חמץ דכל העומד לדבר כאילו כבר הי' ולכך אפי' נפסל מאכילת כלב עדיין מצות תשביתו בי' ולאו דלא ימצא כי' לשיטת הראב"ד ומיושב קו' התוס' בביצה הנ"ל דזה עצמו בא הכתוב ללמד דאיסור השאור משום דסופו להיות חמץ ונ"מ לשאור שנפסל מאכילת כלב וממילא יליף בביצה שם כיון דאיסור השאור הוא משום דסופו להיות חמץ עכ"ח שיעורו של זה כשיעור של זה כב"ה וכ"ז למסקנא דאית לן הקישא דר"ז אבל אי לית לן הקישא דר"ז בוודאי הי' אמרינן דשאור אסור מצד עצמו וממילא בעינן דווקא שלא יהי' נפסל מאכילת כלב ופריך ב"ש שפיר ל"ל שאור הא איכא ק"ו מחמץ דהרי לב"ש ל"ל הקישא דר"ז. ואפי' למאי דמתרץ דאיכ"ל דגם ב"ש ס"ל כר"ז מ"מ כיון דס"ל דר"ז קאי דווקא לענין אכילה דתליא בראוי לאכילה ושאור אינו ראוי ועכ"ח משום דסופו להיות חמץ ולכך לענין אכילה שאור וחמץ שווים אבל לענין ב"י ס"ל לב"ש דלא תליא בראוי לאכילה ושאור אינו אסור משום סופו אלא מצד עצמו ולכך לא יליף ביעור מאכילה ושפיר קשיא לי' ליכתוב בחמץ וק"ו לשאור דמצד עצמו וודאי אם נפסל מאכילת כלב אינו אסור ומיושב קו' הלח"מ

ג) כבר אמרנו דלכך מנה הרמב"ם לב' לאווין משום דב"י וב"י כל אחד מוסיף איסור חדש ועיי' בצל"ח ביצה ז' ע"ב שביאר ג"כ טעם הרמב"ם משום דכל אחד מוסיף דבר חדש עיי"ש ובס' מעיי"ח הקשה להרמב"ן שכ' בשורש ט' שכל לאו שנכפל ואינו בא לדרשה לוקין עליו ונמנה א"כ לאו דלא יראה דמשנה תורה הי' לו למנות ויהי' ג' לאוין ולענ"ד דקרא דמשנה תורה דרשו ממנו בספרי דלא יראה לך בטל בלבך ובא ללמד או כמו שכתבתי לעיל אות א' דבדיקה לחוד לא מהני או דבא ללמד דביטול מועיל וכמו שביאר היטב הרמב"ן ברפ"ק דפסחים בליקוטיו דלא יראה לך היינו שלא יהי' נראה לך כאלו הוא שלך והיינו בטל בלבך וא"כ איצטרך לדרשה וכמו שביאר שם הרמב"ן ולכך אינו נמנה ואפי' לרש"י דס"ל מתשביתו נפקא ביטול איצטרך לא יראה לך דבטל בלבך דעיקר תלה בביטול בלב דביטול בלב סגי וא"ש דלא נמנה ללאו בפ"ע ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהעיר הצל"ח בביצה דף ז' דלב"ש דלית לי' צריכותא תלתא לך ל"ל דדוחק לומר דס"ל כריה"ג ולהנ"ל נראה לי דלך דכתיב במשנה תורה לא יראה לך דבא ללמד שלא יהי' כלך והיינו ביטול וא"כ איצטרך לדרשה שלא יהי' נראה כשלך ואפשר לומר דמשו"ה כתיב בהאי קרא שבעת ימים דהר"ן ריש פסחים ר"ל דאפשר הא דהחמירה התורה לא יראה הוא משום דילמא אתי למיכל ולענ"ד זה אי אפשר דהרי לפי ספרי הנ"ל בא הכתוב דביטל סגי ואי משום חשש אתי למיכל גם בביטול שייך ואפשר דלכך נקט קרא שבעת ימים דאפי' בפסח עצמו דאית בי' כרת אפ"ה מועיל ביטול אם בטלו מעיקרא ולא חיישי' דילמא אתי למיכל מיני' ומיושב מה דמקשין על מה שהוכיח הנוב"י מה"ק חאו"ח סי' כ"א להרמב"ם וחק יעקב אליבא דרש"י דס"ל דגם בע"פ אית בי' לא יראה וקשה הא קרא כתיב שבעת ימים ולהנ"ל א"ש שרבותא נקט שבעת ימים דאפי"ה מועיל ביטול וא"כ יש ליישב היטב קו' הצל"ח דב"ש דל"ל צריכותא דב"ה איכ"ל דצריכותא דב"ה אפשר לומר אי קיי"ל כהר"ן דב"י משום אכילה א"כ מחמץ ליכא למילף שאור והיינו אי