מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כג

שלכד"ה ג"כ אסור והנה דבריו נכונים עפ"י סברת אחרונים הפרמ"ג והצל"ח הנ"ל שפירשו חזי לאצטרופי לענין חיוב מלקות אבל באמת יש לפרש חזי לאצטרופי באופן אחר דהלמ"ס דאין אכילה פחות מכזית עושה פעולת אכילה ואין לו חשיבות וכשם שאמרו לענין יוה"כ דבכותבת מיתבא דעתי' ובפחות מכן לא מיתבי' דעתי' והנה שוב יש הלמ"ס דבתוך אכ"פ הוא מצטרף דהיינו לענין כותבת דעושה פעולת האכילה וכן לענין שאר איסורים בח"ש והיינו דאמרי' דחזי לאצטרופי ואפי' אוכל היתר אח"כ נתחשב למפרע האכילת האיסור וכ"ז שייך בח"ש אבל בשכד"ה אם אמנם דגם שם אם אוכל אח"כ כדרך הנאתן פחות מעט משיעור יוכל להצטרף זה יכול לפקפק גם על השעה"מ אלא וודאי משום דזה הוי כשאר דברים אבל שלכד"ה ליכא שום צירוף וא"כ א"ש דלא מוציא מן הכלל בפסחים כ"ד חמץ בפסח מיהו כבר כ' המקור חיים דאיכ"ל דהיכא דאית בי' משום תשביתו אסור ואפי' שלכד"ה וע"ז הארכתי במקום אחר

ב) כבר הבאתי לעיל דהרמב"ם יליף דח"ש אסור מלא יאכל חמץ וכ' המ"ל בפ"א מחו"מ בשם המהרלב"ח הא דאיצטרך קרא בחמץ בפסח ולא יליף מכל חלב משום דחמץ הי' לו שעת הכושר ויש היתר לאיסורו לדידן דקיי"ל כר"ש וא"כ ליכא למילף מחלב ולכך איצטרך קרא בפ"ע ולכאורה זה צ"ע דהרמב"ם פ"ה מה' שבועות פסק דח"ש לענין שבועה אסור מה"ת והר"ן ר"פ שבועות שתים הקשה מנ"ל דמחלב ליכא למילף ותי' כיון דטעמא דח"ש משום חזי לאצטרופי א"כ בכל איסור דשייך ח"ל אסור ואפי' בשבועה וא"כ עמדה הקו' ל"ל מלא יאכל הא גם שבועה יש היתר לאיסורו ואפ"ה ילפי' מכל חלב א"כ איכ"ל כן נמי על חמץ וכבר הבאתי דהצל"ח כ' דמלא יאכל ילפי' אפי' היכא דלא חזי לאצטרופי כגון בשביעי של פסח.. ולענ"ד נראה דמלא יאכל אדרבה משמע דבעי' חלא"צ מדכתיב לא יאכל בלשון נפעל ופירש"י דהיינו שלא יהי' דבר המביא לידי אכיל' א"כ באוכל כ"ש אסור משום דחלא"צ בכאכ"פ ויבוא לידי אכילת כזית אלא דלפמ"ש לעיל דאפי' אם חזי לאצטרופי ע"י אכ"פ מקרי נמי חזי לאצטרופי א"ש לשון הקרא לא יאכל על מ"ש כמ"ש הרמב"ם דהיינו שאיסורו משום שיבוא על פעולת אכילה בכאכ"פ ומלשון זה עצמו מוכח דהטעם בח"ש משום חלאצ"ט ועפי"ז נראה לי ליישב קו' הנ"ל על המהרלב"ח דהנה תוס' ביומא ר"פ יוה"כ הקשו ל"ל טעם על ח"ש משום חלאצ"ט הא כתיב כל ואני מדקדק בהיפך מנ"ל באמת דהטעם משום חזי לאצטרופי דילמא הטעם משום גזה"כ אבל זה ל"ק מדכתבה התורה לא יאכל לומר דהטעם משום דמביא לידי אכילה א"כ מוכח מקרא דהטעם דח"ש משום ח"ל כדלעיל ומיושב קו' דידי וממילא א"ש דברי מהרלב"ח דאי לא כתבה התורה לא יאכל לא מצי למילף מכל חלב לא חמץ ולא שבועה דהו"א דטעם דח"ש משום גז"ה אבל לבתר דכתיב לא יאכל משמע מקרא דהטעם דח"ש משום ח"ל וגילוי מילתא על כל ג"כ דהוא מטעם ח"ל וממילא גם בשבועה אסור ומיושב קו' התוס' דשפיר איצטרך תרתי אבל לולי זאת הו"א דהוא רק גזה"כ

ג) הנה בירושלמי ר"פ כל שעה יליף מקרא דלא יאכל דאפי' ליתן לכלבים דהפקר אסור ומזה קשיא על הרמב"ם מנ"ל ללמוד מלא יאכל ח"ש דילמא בא ללמד כירושלמי הנ"ל דאפי' לכלבים דהפקר אסור ובאמת במכילתא הובא בילקוט יליף ר' יאשי' מלא יאכל לחייב המאכיל כאוכל ומזה ג"כ קשה על הרמב"ם הא איצטרך קרא להכי אלא שביבמות קי"ד דבכל התורה אתיא מבינייהו לחייב המאכיל כאוכל דהיינו שלא למספי בידים וקטן אוכל נבילות באמת אין מצווין להפרישו ובלא"ה כיון דחמץ אסור בהנאה בלא"ה אסור למיספי ול"ל קרא ע"ז ועל זה אפשר לומר משום הנאה לא מלקינן ובא הכתוב לגלות דחייב מלקות אבל הא קיי"ל דעל לאו שאין בו מעשה אין לוקין והמאכיל הוי אין בו מעשה אלא שאפשר לומר דר' יאשי' ס"ל דלוקין על לאו שאב"מ אבל לדינא קיי"ל דאין לוקין לכך א"א לדרש לא יאכל לחייב המאכיל דבלא"ה אסור בהנאה ורק לענין מלקות הא לדינא אין לוקין ועי' בפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג ולכך לא פסק הרמב"ם כר' יאשי' אמנם הא דלא הביא דרש דירושלמי קשה ולכאורה הי' אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דזה מקרא דלכלב תשליכון אותו מוכח וכמ"ש הבאר יעקב ביו"ד סי' כ"ט בשם התשב"ץ דכתיב אותו ולא כל איסורין שבתורה מוכח אפי' לכלב של הפקר עיי"ש ובאמת קשה לי ע"ז מאי פריך בפסחים כ"ב לר' אבו' דס"ל כל מקום שנאמר לא יאכל אא"א וא"א הנאה במשמע ל"ל אותו הא איצטרך לרבות כלב של הפקר וצ"ל להתשב"ץ סברא זו ממילא נשמע אפי' לולי הדיוק דאותו דגם לכלב של הפקר אסור שדבר האסור לו שלא יצטרך להפסידו לגמרי להשליך לנהר וכן נראה שם בדברי התשב"ץ וא"כ לפי הגמרא הנ"ל מוכח דא"צ קרא על זה וממילא גם חמץ ידעי' וע"כ לא הביא הרמב"ם דרש של הירושלמי מיהו אפשר לומר שכוונת הרמב"ם והירושלמי עולי' בקנה אחד שבאמת הנאה זו להאכיל כלב של הפקר אינו הנאה גמורה אלא מקצת הנאה ואם לאכילה צריך שיעור אכילה ממש הי' צריך גם שיעור הנאה ומדגלי לא יאכל דאפי' מקצת הנאה אסור כפי' הירושלמי ממילא מוכח דאפי' מקצת אכילה אסור בק"ו מהנאה אם מקצת הנאה אסור ק"ו מקצת אכילה וא"ש דברי הרמב"ם מדגלי לא יאכל דאפי' לכלב של הפקר אסור אפי' דלא הוי רק מקצת הנאה ממילא מוכח מכ"ש דח"ש דאכילה אסור ולא הוצרך הרמב"ם להביא הך דרש דירושלמי ועפ"י הנ"ל ממילא מיושב קו' דלעיל על מהרלב"ח דאיצרך למיכתב לא יאכל ללמד דגם מקצת אכילה והנאה אסור. ועפי"ז יש מקום לדברי המנ"ח שהבאתי לעיל דאפשר לומר דחמץ שלא כדרך הנאתן נמי אסור

ד) הנה הממחה חמץ ושותה חייב כרת כמו בעין כמו שלמדו חז"ל בחולין דף ק"כ נפש לרבות את השותה דאם המחהו ואכלו חייב והתוס' שם הקשו למה צריך קרא ע"ז הרי בכל דוכתי קיי"ל דשתי' בכלל אכילה ותי' בתוס' נידה דף ל"ב ע"ב דהו"א כיון דהמחה הוי כגוף אחרינא ולא הוי בכלל חמץ דהוי כפנים חדשות והת"ח בחולין שם תי' באופן אחר דהו"א שהוא שלכד"א לכך איצטרך קרא וכוונתו עכ"ח שאינו ממש שלכד"א, דבזה קיי"ל דפטור אלא כוונתו דלא הוי כדרך הרגילות ממש לאכילה ואיצטרך קרא לגלות שזה עדיין לא חשיב שלכד"א ממש והנה התוס' שם בחולין הקשה דל"ל קרא בחמץ לרבות השותה ת"ל דמ"מ הנאה מיקרי ותי' דעל הנאה אינו חייב כרת ומקשה בהגהות מל"מ על תוס' בסוגיא דחור"א דלמה לא יהי' חייב כרת על חמץ לר' אבוה הא כתיב לא תאכל ותי' דיש חילוק בין לא יאכל ללא תאכל והקשה מאי הקשו התוס' הא בלא"ה קשה קו' התוס' דל"ל קרא לרבות השותה ת"ל דמ"מ הנאה מיקרי ועכ"ח צ"ל כתי' התוס' בחולין דעל הנאה אינו חייב כרת וא"כ ל"ק דלמה לא יהי' חייב כרת על הנאת חמץ ונראה ליישב דלכאורה קשה לפי תי' התוס' בנדה דף ל"ב ע"ב דהו"א כיון דהמחה לא הוי כגוף החלב א"כ ל"ק קו' התוס' ת"ל דהוי הנאה הא לא הוי חמץ ואינו חייב ונראה דתוס' קאי עפ"י הר' שמואל בד"ה היכא דיש שני מיני משקין היוצאין א' שהמחה אותו דבר וזה בוודאי הוא עצמיות הדבר ולא איצטרך קרא אלא משום דכתיב בי' אכילה כתי' הת"ח הנ"ל אמנם המשקין הנסחטין מהם בזה אפי' לא כתיב אכילה צריך קרא דהם רק זיעה בעלמא ועפי"ז א"ש דלמה צריך קרא ללמד על המשקין היוצאין כמותו מקרא דנפש דהיינו במיחוי דהגמרא קאי על המיחוי שפיר מקשה התוספת אפי' לא הוי אכילה ת"ל מצד הנאה ע"ז תי' התוס' שפיר מצד הנאה אין בו כרת באמת לא ילפי' הממחה אלא משקין היוצאין מהן דהו"א שהיא רק זיעה בעלמא דאכתי קשה וא"כ מיושב קו' הגהת מל"מ הנ"ל דשפיר מקשה תוס' בסוגיא דחזקי' ור"א ואין לומר מדאיצטרך נפש ואי חייב על הנאה כרת ל"ל נפש כקו' התוס' באמת ז"א דלעולם על הנאה חייב כרת אלא דאיצטרך נפש על המשקין היוצאין דאינו אלא זיעה בעלמא כמ"ש הר"ש ושפיר הקשה והוכרח לחלק בין יאכל ללא תאכל והכלל כן הוא באמת לענין המשקין היוצאין כפי מה שהביא הבא"י ומרן הגאון חת"ס ז"ל דמשקין היוצאין ע"י בישול הם כממשו של דבר וכנמחה אותו הדבר בעצמו ואפי' אם משקין היוצאין אינו חייב עליהם כשהם מחוים אבל כשיקפאו חייב עליהם כמעיקרא ואפי קודם שיקפאו מ"מ חייב עליהם מדאורייתא כסברת הר"ש אבל משקין שיצאו רק ע"י סחיטה וכיוצא בו יש דברים שאמרי' בהו שאינו אלא זיעה בעלמא ואינו חייב עליהם רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' מ"א שבטבל וחדש וכיוצא משקין היוצאין מהן אינם כמותו

ולענין שלכ"א אי אסור גבי חמץ כבר כתבתי למעלה מצוה ט' דאינו מוכרח לומר דאסור ואע"ג דכ' המק"ח באו"ח סי' תמ"ב סק"ב מתשביתו מוכח אף שלכד"א אסור היינו אם אוכל וכיוצא בו דמבטל מצות תשביתו אבל אם מסיק בו תנור וכירים איכ"ל אם נהנה הוי שלכד"ה ומותר מה"ת ובמצוה ט' בארתי יותר: מצוה כ' הוא אליבא דהרמב"ם. ולהרמב"ן כ"א. והוא ל"ת י"ב לכ"ע

שלא יראה שאור ולא חמץ בכל גבולינו ונחשב שאור וחמץ לחד לאו והנה כבר כתבתי לעיל במצוה י"א שהכ"מ בהחו"מ הביא בשם הרא"ם בביאורי הסמ"ג דהקשה על הרמב"ם לפמ"ש בשורש ט' למנין המצות דב' לאוי' בענין אחד לא נימנין לב' מצות ולמה מנה לאו דלא יראה ולאו דלא ימצא לב' לאוין ועיי"ש שתי' דהלאו דלא ימצא מוסיף לאסור ואפי' בטמון ועי' מה שכתבתי שם ולענ"ד נראה דגם לאו דלא יראה בא להוסיף איסור דהרי המג"א בסי' תל"ד סק"ה כ' בשם הטור דאם לא ביטל ומצא חמץ