מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כב

דאית בי' צד ממון שיפול בו מום אסור למוכרה משום דתנן בפ"ז דשביעית מ"ד דאין עושין סחורה בבכורות וכ' שם הר"ש וכן הרע"ב משום דיבוא לידי תקלה וא"כ אפילו איתא צד ממון אסור למוכרה א"כ א"ש הש"ס דתמורה מדרבנן אסור דילמא אתי לאשהויי ואין בו צד ממון אלא דלפי"ז קשה מאי פריך רבא בב"ק דף י"ב לר"נ מברייתא דמעלה מעל דילמא ר"נ מדרבנן קאמר והתם אקרא קאי ועכ"ח דשמע מר"נ דמדינא קאמר שהרי רבא הי' תלמידו וא"כ קו' הראשונה במקומה עומדת ונראה דס"ל להש"ס מדסתם ר"נ דאמר אין מוכרין אלא בכור בזה"ז משמע דרצה לאוקמי המתני' כאבא יוסי הנ"ל וס"ל בזמן הבית הכל ממון גבו' בבכור ולא יכול למכור הצד זכות שיש לו כשיפול בו מום דאל"כ הוי לי' לפרש מוכרין תם פירושו היינו דמוכר ע"מ שיפול בו מום ועכ"ח דלא רצה לאוקמי כת"ק דר"י הגלילי וס"ל כרבא בב"ק י"ג דגם מתני' דב"ק לא מוקי כר"י הגלילי ולכך פריך שפיר בתמורה דגם אינך מתני' ליכא לאוקמי כר"י הגלילי אבל אנן קיי"ל בש"ס דב"ק דמסיק רבא בקו' עכ"ת מתני' דב"ק כת"ק דר"י הגלילי א"כ הה"ד אינך מתני' וא"ש רש"י ביבמות ולדינא סובר רש"י כת"ק דר"י הגלילי כדעת הרמב"ם הנ"ל דאפי' בזמן הבית יש לכהן זכות כשיפול בו מום ולכך שפיר פסק רש"י דאמרי' בי' המע"ה

ובזה יש ליישב ג"כ קו' הלח"מ בפ"א מבכורות דין י"ז שהקשה דהרמב"ם פסק שם דאין מוכרין בכור תם בזמן הבית ולענין תמורה פסק דכהנים יש זכות בהם ולהנ"ל א"ש דמה"ת וודאי יש להם זכות ולכך הי' אפשר להמיר אבל מדרבנן לכתחילה אין להם למכור דילמא אתי לאשהויי ולכך כ' הרמב"ם שם דתם אין מוכרין

ד) ולפי האמור דלדעת הרמב"ם דפסק כת"ק דר"י הגלילי יש בבכור ושאר קדשים קלים ב' שותפים חלק גבו' וחלק בעלים וא"כ לפי מאי דמסיק בחולין מ"א ביש לו שותפות אדם אוסר דבר שאינו שלו יוכלו הבעלים לאסור גם חלק גבוה אמנם לפי' הב"ח ביו"ד סי' ד' דגם באית לי' שותפות אינו אוסר רק חלקו רק משום דאין ברירה ממילא אוסר חלק חבירו וא"כ קשה איך אמרי' בזבחים קי"ד דלר"י הגלילי יכול לאסור במוקצה קדשים קלים וכן בפסחים פ"ט אמרי' דלר"י הגלילי יכול לאסור קדשים קלים בנותן אתנן זונה ואמאי הא גם לר"י הגלילי יש חלק ממון גבו' הדם והחלב הוא ממון גבוה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' אית לי' שותפות בגווי' היכא דמבורר החלק להב"ח הנ"ל וצ"ע ואפשר מ"מ מאיס לגבוה ועפי"ז יש ליישב קו' המ"ל בפ"ד מה' מעילה ה"ח דהקשה דלמה כ' הרמב"ם דמוקדשים אין שייך לאסור במוקצה או באתנן הא פסק כר"י הגלילי להנ"ל אפשר ליישב עפ"י מה שתרצתי הקו' על הב"ח דבביצה דף כ' אמרי' דחלקי הבהמה יונקים מהדדי וא"כ ה"נ חלק הגבו' יונק חלק הבעלים דהוא אסור לגבו' ולכך אסור כולו אמנם על יונקים מהדדי גופא הקשה שם הצל"ח דלבטל ברובא ותי' רב לשיטתי' דמין במינו לא בטיל וא"כ ה"נ למ"ד מב"מ ל"ב שפיר איכ"ל לר"י הגלילי גם חלק גבו' נאסר וא"כ איכ"ל דהתם סתם רבי אליבא דר"י דס"ל מב"מ ל"ב ולכך קאמר שפיר דמוקצה ונעבד נאסר משום דיונק אבל למסקנא קיי"ל דמב"מ בטל א"כ שפיר פסק הרמב"ם דבמוקצה או באתנן לא שייך לאסור בקדשים משום דחלק הגבו' אינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום דיונקים הא בטל כקו' הצל"ח הנ"ל. ועפי"ז יש ליישב קו' מהרי"ט שהביא בס' מנחת חינוך על הרמב"ם דפסק בפ"ב מה' בכורות דכל דברים האסורים לגבי מזבח כגון מוקצה ירעה עד שיסתאב הא בפ"ד מאיסורי מזבח פסק דבמוקדשין לא שייך מוקצה והא בכור קדוש מרחם והיכא שייך בי' מוקצה ולהנ"ל איכ"ל דהרי הרמב"ם פסק כר"י הגלילי כמ"ש הלח"מ בפ"ח מנזקי ממון אפי' בבכור וכתבתי לעיל כוונתו דהיינו שיש לו זכות לאחר שיפול בו מום דאז הוא של הכהן וא"כ יש חילוק בין שאר קדשים לבכור דבשאר קדשים אין לו לבעלים רק חלק הבשר אבל לא חלב ודם ובבכור יש לו חלק גם בחלב ודם אם יפול בו מום ומחיים הוי הוא כשותף עם חלק הגבו' כיון שהבאנו לעיל דהשותפין יכולין לאסור וא"כ ה"נ יש לו זכות בחלב ודם ויכול לאסור אפי' חלב ודם ושפיר פסק הרמב"ם דבכור נחסר משום מוקצה דאין להקשות דאם שחטו א"כ הוברר דאין לו חלק כלל בו ואיך יכול לאסור דהרמב"ם סובר דאין ברירה וא"ש ודו"ק

ה) בכור תם צריך שיקרבנו ואם עבר עליו רגל אחד עובר בעשה. שלשה רגלים בבל תאחר. ושנה בלא רגלים ג"כ עובר בעשה ומטעם זה הקשה המפרש בירושלמי ביבמות דף צ"ט על פירש"י דפי' על הא דהכהנת שנתערב וולדה דבכורו ירעה הא עובר בבל תאחר והערוך לנר תי' ביורש אינו עובר בלאו א"כ לפי"ז צ"ל דאינו עובר ג"כ בעשה. וגם של שנה אינו עובר בעשה. ואפשר לומר עוד דמש"ה אינו עובר בב"ת דבפסחים דף ח' מסיק ר' אמי דמי שאין לו קרקע אין צריך לעלות לרגל משום שנא' ולא יחמוד איש את ארצך בארצך דווקא אם יש לו והכא אין להם קרקע דאינו יודע של מי הוא ואינו מיוחד אפי' לאחד והפירות אינו של אחד מהם אפילו אם תקפו ואין מוציאין אותו אמרי' בב"מ דף ז' דהיכא דתקפו כהן אינו מוציאין מידו לא הוי שלו ואמרי' נמי בב"ק דף פ"ט דשדה של שותפין לא חשיב מיוחד א"כ אין מחויבין לעלות לרגל ומי שאינו מחויב לעלות לרגל אינו עובר בב"ת כמו גבי עשה דקאמר ר"ה דף ח' אשה אינה חייבת בשמחה אינה עוברת א"כ שפיר אמרי' דירעה עד שיסתאב ולא יעבור על ב"ת וא"ש. וגבי בעל מום בוודאי לאו דב"ת אינו עובר אבל מצוה הוא לאכול בתוך שנתו כמ"ש הרמב"ם בה' בכורות ואם הוא דאורייתא או דרבנן פלפל בזה במנ"ח והוכיח דהוי רק דרבנן מדאמרי' בבכורות דהתירו לו להמתין עד חמשה עשר יום לאחר השנה משום השבת אבידה כדי שלא יצטרך לאכול מיד ואי הוי מה"ת לאכול בתוך שנתו איך מתירין לו לעבור על ד"ת וגוף הדבר מבואר בירושלמי ר"ה דף ב' ע"א דהא דבכור דבע"מ יהי' נאכל דווקא בתוך שנתו הוא רק מדרבנן והנה המנחת חינוך רצה לומר דבכור בע"מ מונין לו שנתו דווקא משעה שנפל בו מום דהיכא דנולד עם מומו מונין לו משעה שנולד ואם נולד תם מונין לו מיום ח' א"כ היכא דנפל בו מום אז מתחיל שנתו מיום שנפל והוא בעצמו כ' שלא משמע בראשונים כן עיי"ש ונ"ל להסביר שהדבר נכון מסברא שגוף הדבר שנחלק בין הוא ראוי לאכול או לא צריך ביאור דהרי בקרא סתמא כתיב לפני ה' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה דמשמע שנה דידי' ועכ"ח דהסברא דכל זמן שאינו נודע שהוא בר קיימא שהוא חשש נפל אינו ראוי' להיות עולה לה מן המנין שהרי כאילו לא הי' ואינו ראוי לקרות בה שנה ובתורה גילה לן גבי קדשים אפי' כלו לו חדשיו לא נקרא להוי בר קיימא עד שימלאו לו שבעת ימים כמ"ש ומיום השמיני והלאה א"כ שפיר מתחיל שנתו וקיומו מיום השמיני ואילך א"כ שפיר לא נמנה מתחילה אבל לאחר ח' איך אפשר לומר משום שאינו נאכל אינו מונין לו שנה

ו) והנה לענין ספק בכור קיי"ל המוציא מחבירו עליו הראי' ואפי' וודאי בכור אלא שהבעלים ספק אם חייבין הם אמרי' המע"ה וכבר הובא בשו"ת מרן חת"ס סי' ש"ט בחיו"ד דמ"ש מהא דאמרי' בחולין קל"ד ספק לקט לקט משום דכתיב עני ורש הצדיקו ועיי"ש שתי' כיון שהגברא ספק אם הוא כהן ואינו מחויב בעני ורש הצדיקו אמרי' המע"ה ואכתי אם הבעלים וודאי ישראל והבכור ספק אמרי' בב"מ דף ו' המע"ה שם נשאר הקו' דמ"ש מספק מתנות כהונה וראיתי בחי' מרן הגאון זצ"ל שהקשה כן ותי' דחזקת פטור דאם מועיל גם לוולד לענין דאין הוולד שייך לכהן ולי נראה עוד דגבי מתנות כהונה שהם חלק גבו' ואמרי' בהו משולחן גבו' קזכו לא שייך הא דספק לקט

והנה כבר כתבנו למעלה דהמעיי"ח כ' דבכור בח"ל אינו מתנות כהונה וגוף הדין דבכור בעל מום יליף בבכורות דף כ"ח מלך יהי' ואמרי' ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וכשוק הימין דלכאורה קשה דהרמב"ן קאמר בשורש י"ב דמתנות כהונה שאינו זוכה משולחן גבו' הוי הנתינה מ"ע בפ"ע א"כ בכור בע"מ דאמרי' בב"ק י"ב דאינו זוכה משלחן גבוה א"כ להוי מ"ע בפ"ע איכ"ל כיון דבקרא עצמו מבואר יהי' לך כחזה התנופה ושם משולחן גבו' קזכי ואינו מ"ע בפ"ע וגילה דגם מתנת בכור בעל מום אינו בפ"ע ובזה מיושב מה שדקדקו התוס' על לשון שלא מצינו בכל התורה כולה ולהנ"ל כיוון על שינוי וחידוש שנמצא בכור בע"מ דלא מצינו כיוצא בזה לענין מ"ע בפ"ע בכל התורה: מצוה יט היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה כ'. שהיא לשניהם ל"ת י"א

מל"ת שלא לאכול לא שאו ולא חמץ בפסח שנאמר לא יאכל חמץ ואפי' בהנאה אסור לכ"ע והאוכל כזית בפסח במזיד. חייב כרת וכן אם אכל שאור חייב כרת כדאי' בקרא בהדיא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומזה רצה בספר מנ"ח לילף מדאסרה רחמנא שאור משמע אפי' שלכ"א ולענ"ד אין מזה הכרח כבר כתבתי לעיל במצוה י"ב דאע"ג דשאור אינו ראוי לאכילה מצד עצמו אם תיקנו ע"י דברים אחרים שיהי' ראוי לאכילה אז חייבה התורה וכך מרומז באותו פסוק תערובת חמץ כמו שדרשו חכז"ל מייתורא דכל לרבות תערובת חמץ ולעולם דבחמץ שלכ"ה מותר מה"ת כמ"ש התוספות בפסחים כ"ח. ובס' מנ"ח הנ"ל כ' עוד הטעם ללמוד דשלכד"ה אסור בחמץ עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"א מחו"מ דלא יאכל חמץ בא לרמז על חצי שיעור ופי' האחרונים במקום דלא שייך חזי לאצטרופי כגון שביעי של פסח סמוך לבין השמשות א"כ לפמ"ש השעה"מ דשלכד"ה גרע מח"ש דלא שייך בי' חזו לאצטרופי א"כ היכי דבח"ש ג"כ לא שייך חזי לאצטרופי אז