מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א כ

להסביר טעם הרמב"ם דס"ל כמ"ש רש"י לעיל דף פ"ג דבו בכשר אפי' בפסול דהיינו דאמרינן דבו ארחי' דקרא למנקט הכא וממילא אין חילוק בין כשר לפסול. אמנם בחינוך כ' טעמא דקרא דאסרה התורה שבירת עצם היינו דיהי' נאכל הפסח כדרך המלכים ודרך חירות כי הפסח נאכל לזכר החירות לא כמאכל עניים החותרים אחר מוח העצמות ושוברות העצם ולכאורה קשה באמת על ר"ש דסובר אפי' בהי' לו שעת הכושר אין בו ש"ע דלפי הנראה אין בו רק חד מיעוטא בפסח מצרים דתיבת בו מיותר. משא"כ בעצם לא תשברו בו דפסח שני אפשר לומר דנקט לרבותא תיבת בו היינו אעפ"י דכשר והו"א דלדחי עשה את הל"ת וקמ"ל דלא דחי בעצם שיש בו מוח וכדמסיק בברייתא דאחד עצם. וממילא כיון דמצד הסברא אין חילוק כמ"ש רש"י הנ"ל א"כ אף דגלי התורה ולא בפסול היינו דווקא בלא הי' שעת הכושר דמסתבר ומנ"ל לאוקי אפי בהי' לו שעת הכושר כן צריך להבין לר"ש לכאורה. ונראה ליישב עפ"י טעם החינוך הנ"ל דכ' דצריך לאכול בדרך חירות וזה שייך אם הוא כשר ועומד לאכילה משא"כ בפסול דעומד לשריפה לא שייך ש"ע א"כ אפשר לומר ר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא וס"ל כטעם החינוך הנ"ל וממילא דריש ולא בפסול כנ"ל משא"כ הרמב"ם בפ"ג ממלוה ולוה וכמה דוכתי פרק דלא כר"ש ולא דרשינן טעמא דקרא וכיון דהוא גזה"כ אין לך בו אלא חידושו וממעטי' מבו רק הי' לו שעת הכושר ולכך פסק כר' יעקב

ה) בלשון הרמב"ם יש לדקדק וכן דקדק המנ"ח דכ' מפי השמועה למדו בטהור ולא בטמא וצריך להבין דל"ל מפי השמועה ונ"ל להסביר דאין ממעטי' מבו בטהור ולא בטמא דהרי כל עיקר פסח מצרים הי' בטומאה דעדיין לא הי' פרה אדומה ורוב הי' טמאים דאפי' אם קברי עכו"ם אינם מטמאין מ"מ במגע ומשא מטמאין אבל זה לא קשה דישראל היו דינם כבני נח ובן נח אין מקבל טומאה דחשיב כבהמה ואפי' במגע אין מקבלין טומאה וא"כ א"ש דהי' בטהרה פסח מצרים ושפיר נוכל למעט. וז"ש הרמב"ם מפי השמועה היינו מפי הקבלה אשר מקובל בידינו דהי' לישראל דין ב"נ דזאת אין מפורש בקרא. עי"ז נוכל למעט בטהור ולא בטמא. כן נראה לי לפרשו: מצוה יז היא להרמב"ם. ולרמב"ן י"ח. שהיא לשניהם ל"ת יו"ד

מל"ת שלא יאכל ערל בפסח שנאמר וכל ערל לא יאכל בו ולכ"ע גם ערל ישראל בכלל ולרש"י אפי' מתו אחיו מחמת מילה בכלל הלאו ולר"ת ר"פ הערל כיון דהוא אנוס כולי האי אינו נאסר בפסח ואע"ג דלענין נדר אמרי' דהנודר מהערלים אין ערלי ישראל בכלל מלשון רש"י ביבמות דף ע"א ע"א משמע דדוקא בנדר משום דבנדר אזלי' בתר לשון בני אדם מיהו זה ליתא דמבואר בהדיא בע"ז כ"ו ע"א דגם לענין דיני תורה חשיב ישראל ערל כנימול וא"כ קשיא מ"ש כאן דגם ישראל ערל בכלל ערל וצ"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה והני מולין נינהו דכאן מוכח כן וכ' המהרש"א בכוונתו דאי גוי תיפוק לי' מבן נכר וזה לכאורה קשה א"כ מאי צריך לומר שם צריכותא בין ערל ובן נכר תיפוק לי' דאי לא כתיב בן נכר הו"א דערל דווקא גוי ונראה דמהרש"א לאו דווקא קאמר מבן נכר אלא דהרי בהדיא כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו וכתיב בגר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיינו בן הנולד לו לאחר גירות כמ"ש התוס' ביבמות מ"ח רע"א דבנים שהיו לו בגיות הם כקטן שנולד וכיון דידעינן דמילת בניו מעכב מכ"ש מילת עצמו וכיון שבישראל כן מכ"ש בגוי וא"כ אי ס"ד דערל לא יאכל היינו גוים למה לי קרא ובגוי לא שייך מלקות ועל המאכיל כתבנו לעיל במצוה י"ג וי"ד דלית בי' מלקות וע"כ דבישראל ערל מיירי ובא הלאו למלקות וא"כ בלא בן נכר ידעי' דבכלל ערל גם ערל ישראל בכלל וכ"ז לר"א דסובר מילת זכריו מעכב אבל לר"ע דמכילתא דסובר דאין מילת זכריו מעכב וקרא דהמול לו כל זכר בא ללמד דמצות מילה קודם לפסח א"כ אין ראי' דערל גם ערל ישראל בכלל אלא כמ"ש מהרש"א מבן נכר ולדידי' לא צריך צריכותא והסוגיא קאי לר"א לכך מצריך והמהרש"א איכ"ל דקאי לר"ע. מיהו התוס' ביבמות דף עי"ן ע"ב ד"ה אי הביאו הגירסא דלר"ע אפי' מילת עבדיו מעכב א"כ גירסא דמכילתא הוא משובש

ב) והנה רש"י בחומש דערל אפי' מתו אחיו מחמת מילה בכלל ור"ת ביבמות פליג ע"ז כיון דאנוס הוא אינו בכלל ערל ובחידושי ביבמות שם הוכחתי דערל מכח שהוא טומטם שלא נקרע עדיין גם הר"ת מודה דמקרי ערל דאין האונס בא מכח הגוף עצמו אלא מכח שלא נקרע ורש"י אינו מחלק בין אונס לאונס מדלא מוקי האי ערל באונס דטומטם ומנ"ל באונס שמתו אחיו ועכ"ח דלא מחלק. אמנם לכאורה קשה על רש"י דבלא"ה הו"מ רש"י להוכיח דעכ"ח ערל מיירי אפי' באונס דאל"כ תיפוק לי' מכח ק"ו ממילת זכריו כדלעיל מיהו זה אינו דאיכ"ל דאיצטרך לאזהרה למלקות כדלעיל. ובזה ישבתי דברי התוס' ביבמות דף עי"ן ע"א ד"ה איש שהקשו לר"ע ל"ל קרא דערל לא יאכל בפסח תיפוק לי' דהוי כטמא וכו' יעיי"ש וקשה מאי קושיא הא איצטרך לפסח מצרים דאכתי לא ידעינן זה אמנם להנ"ל א"ש כיון דעכ"ח הקרא למלקות נאמר ואז במצרים לא שייך מלקות וא"כ עכ"ח לדורות נאמר והקשה שפיר ועי' במהר"ם לובלין ביבמות שם דף עי"ן ע"א ד"ה איש לא כ' כן אלא דבאמת הי' אפשר למילף ממילת זכריו ולפי דבריו עמדה הקו' על תוס' וצ"ע עליו. עכ"פ לפי מה שהקשה רש"י דתיפוק לי' מבן נכר ועכ"ח ערל אפי' מתו אחיו לדבריו קשה למה צריך ביבמות ע"א למצרך ערל ובן נכר הא איצטרך בלא"ה כדי דנדע דערל היינו אפי' מתו אחיו כפירש"י ולפמ"ש לעיל במצוה י"ג דהצריכותא איצטרך על בו א"ש. וגם איכ"ל דזה בכלל צריכותא דקאמר הש"ס דהו"א ערל דמאיס ובתוס' ביבמות ע"ב ע"ב ד"ה התם כתבו דווקא ערל שלא מחמת אונס מאיס וא"כ איכ"ל דהגמרא משני כקושיא שלי

ג) כבר כתבתי דטומטם ג"כ לא יאכל מספק שמא זכר הוא ולא נימול ובס' מנחת חינוך ראיתי שהקשה על בעל המאור דפוסק בנולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית דחשבי' לי' כוודאי מהול א"כ נימא סמוך מיעוטא דנולד מהול לפלגא דנקיבות והוי לי' רובא להכשיר ויהי' מותר לטומטם לאכול בפסח ולענ"ד אפשר לומר דס"ל דקיי"ל כתי' דמשני בבכורות דף מ"ב ע"ב דהואיל ואשתני אשתני ויצא מכלל הרוב והה"ד דיצא מכלל פלגא ופלגא דנימא מחצה זכרים ומחצה נקיבות ולכך הוי ספק וכן יש לומר דחיישי' ג"כ דהוי אנדרוגנס ותלי' שוב בפלוגתא אי זכר הוא או ספק זכר ולכך הוי ספק כן נראה לי

במנחת חינוך הקשה עוד דפסקי הש"ע סותרין אהדדי דבה' עבדים ביו"ד סי' רס"ז פסקי' דהמפקיר עבדו צריך גט שיחרור וא"כ עכ"ח דרשי' הא דכתיב עבד איש דמינה מפיק שמואל דא"צ ג"ש עכ"ח דרשי' אותו שרבו מל אותו בעכ"ח ואנן קיי"ל ביבמות מ"ד כרבנן דאין מלין אותו בעכ"ח וכן הקשו התוס' על ריב"ל ולענ"ד אע"ג דלא קיי"ל כשמואל היינו בעבד שקנאו הרבו גם לגופו אבל בעבד שלא זכה בו אלא מעשה ידיו וכיון שהפקירו הרי קנין ממון שלו נפקע וקנין הגוף אין לו וא"כ נראה דכ"ע בכה"ג אינו מעכב את רבו מלאכול בפסח והרמב"ם פ"ח מה' עבדי' כ' הלח"מ דס"ל כר' אחאי ביבמות מ"ה דס"ל הא דעבד כנעני גופו נקנה היינו דווקא במל וטבל אבל אי רק מל אותו ולא טבל עדיין לא קנאו לגמרי וא"כ בכה"ג נראה דמועיל הפקר שלא יעכב שוב ושפיר דרשי' עבד איש גם להרמב"ם כשמואל וא"ש פסק הרמב"ם: מצוה יח היא להרמב"ם ולהרמב"ן היא י"ט להרמב"ם מ"ע ח'. ולהרמב"ן מ"ע ט'

מצות עשה לקדש בכורות הן באדם הן בבהמה טהורה ובבהמה טמאה ופטר חמור מצוה זו נוהגת בישראל בכל ענין ובכהנים דווקא בכור בהמה טהורה אבל בכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בהם ובח"ל פליגי אי נוהג. להרמב"ם במנין המצות ובחיבורו פ"א מבכורות לפי הנוסחא שהביא הרמב"ן והרא"ש סוף בכורות דאינו נוהג בח"ל ובש"מ הביא ג"כ בשם המאירי שהביא בשם כמה גדולים דבכור בהמה טהורה אינו נוהג בח"ל והרמב"ן תמה ע"ז מכמי עובדא דאיתא בגמרא שהי' בח"ל ונהג בהן בכור מיהו החינוך יישב זה בלשונו שכ' מ"מ מדרבנן נוהג גם בח"ל וא"כ א"ש כל הני עובדא דאיכ"ל דמדרבנן הוא וכן כתבו התוס' בקידושין ל"ז דלפי ס"ד דש"ס דכל דכתיב בי' ביאה אינו נוהג בח"ל והמהרש"א הקשה ע"ז עיי"ש ומחק גי' ברש"י ואני אמרתי לקיים נוסחא גי' רש"י וכוונת רש"י על מה שהעיר הרמב"ן בחומש סוף פ' בא דמתחילה כתיב סתם קדש לי כל בכור פטר רחם ואח"כ כתיב והי' כי יביאך והרמב"ן יישב דאותן הבכורים שיצאו ממצרים הי' צריך לקדש מיד אבל אינך שהי' במדבר לא נתחייבו עד בואם לארץ אבל כוונת רש"י שם נראה דפשיטא לי' כיון שצוה הקב"ה קדש כל בכור משמע כל הבכורים אפי' אותן שנולדו לאחר מכות בכורות וזה שכ' רש"י בפטר רחם תלי' רחמנא דבעיקר המצוה לא כתיב כי יביאך ואע"ג דבפ' שני' כתיב כי יביאך עכ"ח כדמתרץ שם עשה מצוה זו כדי שתכנס לארץ עכ"פ להחינוך מדרבנן גם הרמב"ם מודה וא"ש כל סוגיות הש"ס והמעיי"ח יישב דגם הרמב"ם מודה בכורי ח"ל קדשו אלא דאינו מתנת כהונה ועיי"ש ועכ"פ בין להחינוך בין להמעיי"ח קשה לי דאיתא בתמורה ח' דפליגי ר"י ור"ע אי כהנים ממירין בבכור והקשה ריב"נ דאין למילף בכור מחטאת דאין ממירין דחטאת ואשם אין לו חלק מחיים אבל בכור אית לי' חלק מחיים ור"ע השיב אפ"ה גז"ה הוא והי' הוא ותמורתו קודש כשם שהוא אינו שייך רק בבעלים כך