מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יט

אע"ג דעיקר הל"ת אינו במקדש כיון דהשתא הוא במקדש אינו דוחה מיהו בט"א בר"ה דף כ"ח ע"ב הקשה על דיעה זו מהא דיליף בשבת קל"ג אביי דמילה שלא בזמנה אינו דוחה מעולת שבת בשבתו ומאי ראי' התם הוי ל"ת שבמקדש וכן קשה מפ"ק דיבמות דף ה' דרצה למילף עשה דוחה ל"ת מפסח ותמיד ולא קשיא לי' דהא הוי במקדש. ולענ"ד גם הריטב"א וסייעתי' מודים בעלמא דווקא לאו דבל תוסיף מקרי לאו שבמקדש שהרי ע"י דין שנאמר במקדש דבכור יותן במתנה אחת ממילא ע"י זה יש איסור בל תוסיף ולאו אתיא מכח מקדש אבל כעין לאו דשבת וי"ט דהלאו הוא בכל מקום גם תוס' מודים דלא מקרי לאו שבמקדש כנלע"ד

ב) והנה הרמב"ם לא הביא שיעור השבירה ובגמרא חולין י"ח ארשב"ל השיעור כחגירת ציפורן ותמהו הקרבן עדה ומנ"ח מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה כמו בה' שחיטה וני' ואני ראיתי בירושלמי דנראה מבואר שם דהיא פלוגתא דאמר ר' אבא שם דשיעור שבירה היא דיוקא עד שירסס אלא שדברי ירושלמי אינם מובנים ותמוהים מאוד מהיכא מוכיח זה. ונלע"ד לפרש הירושלמי כבר הקשו התוס' דל"ל קרא בפסח שני ועצם לא תשברו דלא ידחה עשה לל"ת דת"ל דאינו בעידני' דעבר הלאו בשעת שבירה והעשה מקיים בשעת אכילה ונ"ל ליישב עפ"י הרמב"ם שכ' בפ"י מק"פ דדווקא דבר הנאכל בשור הגדול א"ע משום שבירה משא"כ דבר שאינו נאכל בשור הגדול בשלקו ואכלו בגדי הרך עובר אלאו דשבירת עצם וא"כ שפיר איצטרך קרא בעצם שיש בו מוח בגדי הרך דאכלו דהיא בעידנא דבשעת שבירה הוא אוכל ומקיים העשה וע"כ צריך קרא. אלא דאכתי אם נאמר דהשבירה היא כחגירת צפורן א"כ לא הוי בעידנא דבוודאי החוש מעיד דתיכף כשנוטלו בפיו עושה בו שבירה מעט כחגירת צפורן ואכתי לא הוי בעידנא ובשלומא לר"ל דס"ל דצריך דווקא במקום בשר וא"כ מזה נלמוד בעצם שיש בו מוח והעצם מפסיק בין המוח שהוא כבשר אפשר לומר דאינו עובר בעצם עד שבא למקום המוח אבל לא מקודם דמסברא אין נ"מ אם היא רחוק ממוח באורך העצם או בעוביו א"כ אפשר לומר שפיר דהוא בעידנא דעל השבירה אינו חייב בתחילת הפגם דאז אינו במקום בשר עד שמגיע למוח ואז תרויי' בהדי הדדי קאתי ושפיר איצטרך קרא ואפשר דר"ל יליף באמת מכאן דינו דאזיל לשיטתי' דס"ל דחגירת צפורן הוי שיעור שבירה דלכאורה מנ"ל הא דצריך במקום בשר בשלמא כזית מוכח שפיר דכתיב יאכל אבל במקום שבירה מנ"ל דצריך כזית דקרא ותיבת "בו" קאי רק על העצם, אבל להנ"ל א"ש דהכריח זה מדאיצטרך קרא דהא לא הוי בעידנא וע"כ כנ"ל. וכ"ז לר"ל אבל לר"י והכי קיי"ל דלא בעינן במקום שבירה כזית וע"כ שפיר קאמר ר' אבא כיון דנראה טעמא דר"ל דהוכיח זאת מדס"ל ממקום בשר ואנן הא לא קיי"ל הכי אלא כר"י א"כ שפיר קשה קו' התוס' דלא הוי בעידנא וע"כ צריך לומר כתי' הנ"ל ואם תאמר השיעור כחגירת צפורן א"כ אכתי לא הוי בעידנא וע"כ השיעור עד שירסס ומובן ההמשך בירושלמי כיון דקאמר מקודם דצריך דווקא ממקום בשר היינו מוח דנקרא בשר ואז הוי רק בעידנא וע"ז קאמר ר' אבא דאנן דקיי"ל כר"א הדא אמרת דצריך לרסס. וא"כ א"ש ר"ל בחולין לטעמי' ס"ל כחגירת צפורן משא"כ אנן דכר"י קיי"ל שפיר לא הביא הרמב"ם וסתם דסתם שבירה עד שירסס במשמעות הלשון

ובזה אמרתי ליישב קו' שראיתי בס' עולת חודש מהגאון ר"א פלעקעליס ז"ל דבתמורה פריך לר"י דס"ל בנותר הטעם דאין לוקין משום לאו שאין בו מעשה ל"ל קרא דוהנותר היינו סמיכות דוהנותר כמ"ש שם התוס'. ומתרץ לכדחזקי' דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט והקשה הוא דהא אנן קיי"ל שבת כ"ה יו"ט עשה ול"ת וגם לאו שאין בו מעשה אין לוקין א"כ ל"ל קרא דוהנותר והמל"מ הקשה כן על הרמב"ם שכ' ג"כ הטעם דאין לוקין על נותר משום לאו הניתק לעשה ל"ל האי טעמא. ואמרתי ליישב דלכאורה י"ל קו' התוס' הנ"ל מבעידנא בדרך אחר דבפסחים נ"ט כ' התוס' בעשה דאלים דדחי עשה אחרת לא צריך בעידנא והטעם דבשלמא היכא דדחי ל"ת דמצד הסברא הל"ת אלים ורק מצד גזה"כ דחי הל"ת ע"כ צריך בעידנא והיכא דלא גלי לא דחי משא"כ היכא דמצד אלמות העשה דחי עשה אחרת והוא מצד הסברא ע"כ לא צריך בעידנא עיי"ש בתוס' ולפי"ז אפשר לומר סברא דהיכא דאיכא לאו אחר עם העשה ניהו דרש"י ורי"ף בב"מ ל"ב כתבו דאין הלאו דחי הלאו שכנגדו הובא במג"א סי' תמ"ו מ"מ עכ"פ מועיל דהעשה יהי' אלים ולא יוצרך בעידנא דבזה מצד הסברא הוא דחי הלאו ולא צריך בעידנא וכסברת התוס' לענין עשה ועשה. וא"כ הה"ד הכא דאיכא חוץ מהעשה דואכלו הבשר גם לאו דלא תותירו ומסברא דחי וא"צ בעידנא ומתורץ קו' התוס' אלא דכ"ז איכ"ל אי לא הוי ניתק לעשה כר"י שפיר הלאו מאלם העשה משא"כ אם ניתק לעשה היינו כסברת רש"י דהעשה מתקן הלאו א"כ אם ישרוף אח"כ אז לא הוי לאו כלום וא"כ הוי עשה לחודא ואכתי צריך בעידנא ולכך לא שייך תירוץ זה וא"כ אכתי צריך לתירוץ ראשון דלעיל ומזה מוכח דצריך לרסס וא"כ אפ"ל דאפי' לר"י איצטרך לדידן דקיי"ל כר"י איצטרך לסמיכות דוהנותר דהוי ניתק לעשה כי היכא דיוצרך לבעידנא וממילא קשה קו' התוס' וע"כ כתירוץ הראשון ונפקא מינה דינא דצריך לרסס כנ"ל ליישב הרמב"ם

ג) והנה אע"ג דקיי"ל כר"י הנ"ל דבעינן כזית בשר על העצם ובלא"ה אינו לוקה מ"מ נראה לענ"ד דאפי' אם נשאר בו רק כל שהוא בשר אסור מה"ת לר"י ובזה אני מיישב קו' מנחת חינוך מאי פריך לר"ל בגמרא פ"ד ע"א כיון דקולף הלא יכול לשברו דהא גם לר"י קשה ל"ל לפרך האפר לגמרי יקלוף כל האבר ואח"כ ישבור באמצעות העצם ובאמת אני ראיתי בירושלמי פלוגתא ר"י אמר אבר שאין עליו בשר אסור לשברו ור"ל אמר מותר לשברו וא"כ לר"י מוכח דעכ"פ איסור דרבנן יש והקושיא רק לר"ל ואפי' תימא דהיכא דיש בשר במקום אחר גם לר"ל איסור יש עכ"פ הקושיא יהי' על ר"ל דיקלוף כולו. וכבר צידד המ"ל מדנקט הרמב"ם באין בו מוח אינו חייב דעכ"פ איסורא איכא עיי"ש בפ"י מקרבן פסח ובחינוך סי' קמ"ו (ובמל"מ הובא בטעות סי' קל"ט) כתב אפי' לא נשאר בו כלל כיון דאם הי' נשאר בו אסור לשבור לכך הוא מסתמא ירא לקלוף ממנו כל הבשר עד העצם ממש ונשאר קצת דבוק בעצם כי ירא לחטור היטב ממילא צריך אפי' באין מוח לשרוף והמ"ל תמה עליו עיי"ש ולענ"ד יש ליישב דעתו דסובר כדעת הרמב"ם דהנה הרמב"ם כ' כיון דלאחר כמה ימים בהי' לו שעת הכושר עובר על ש"ע ע"כ שורפין עצמות הפסח שלא יבואו בהן לידי תקלה וכבר תמה המ"ל ל"ל שלא יבואו ת"ל מפני תקלה המזומנת דצריך לשרוף המוח שבתוכו מצד נותר. ואי מיירי באין בו מוח ל"ל שריפה כדמקשה בגמרא. ונ"ל דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת וכ' הר"ן ר"פ שבועות שתים דאפי' בשבועה דא"א למילף מכל חלב מ"מ כיון דהטעם הוא משום חזי לאיצטרופי א"כ בכ"מ ח"ש אסור א"כ נראה הה"ד כאן אע"ג דלר"י בעינן דווקא כזית בשר מ"מ אף בכ"ש אסור לשבור, לא מבעי' להמזרחי הובא במל"מ דאכילה לר"י בכ"ש אלא דהלמ"ס אוקמו' אכזית א"כ ה"נ בח"ש אסור לשבור. אלא אפי' למאי דמסיק המל"מ לר"י דאכילה בכזית מ"מ כיון דמצד חזי לאצטרופי לשיעור אכילה גם כ"ש בכלל א"כ כאן נמי י"ל דתליא בב' פירושים שבפמ"ג יו"ד ס"ג והצל"ח פסחים מ"ג ובנוב"י. דלחד פירושא חזי לאצטרופי היינו דמקודם הי' חזי לאצטרופי א"כ גם כאן הי' מקודם חזי לאצטרופי (משא"כ לפי' השני דחזי לאצטרופי היינו דיאכל אח"כ בכא"פ חצי זית דכאן בשבירת העצם לא שייך זאת כמובן) והוי אז איסור דאורייתא א"כ אפשר לומר היכא דלית בי' בשר כלל אסור עכ"פ מדרבנן משא"כ לר"ל דח"ש מותר מן התורה ואפי' בנשאר בו קצת אין איסור מה"ת ממילא נוכל לומר היכא דלית בי' בשר כלל אפי' איסור דרבנן ליכא וא"כ א"ש דמקשינן רק ר"ל לשיטתי' דאפי' אם נתרץ דעכ"פ איסור דרבנן יש אכתי נוכל להקשות נקלוף לגמרי ואז אפי' איסור דרבנן ליכא ומיושב קו' המנחת חינוך דלא מקשה אר"י, ובזה יש לכוון דעת הרמב"ם בפ"ט מפסהמ"ק דכ' בעצמות הפסח מצאן צריך לשרפן והקשה המ"ל דהוא דווקא לר"ש דתלינן מסתמא לא שיברו מתחילה רק אחר דעושה נותר והוי שימוש נותר וכמו דמתרץ בגמ' פ"ג ע"א עיי"ש ולהנ"ל איכא למימר אפי' אם לא ניחוש למ"ש החינוך דנשאר בו עכ"פ קצת בשר מ"מ זאת בוודאי בעצמות שחלץ המוח שבהן בוודאי יש לחוש דנשאר דבוק בהם קצת מוח דשם בהחלל א"א לבדוק היטב משא"כ בחוץ ואפי' אם נימא דברוב הפעמים לא נשאר שם מ"מ מיעוטא הוי ומיעוט לפעמים נשאר שם מקצת וא"כ אפ"ל אפי' לר' יעקב דהוי פלגא ופלגא מ"מ לא מקל נן בספיקו מצד ספק שימוש נותר דרבנן כיון דאיכא אכתי ספק דילמא נשאר מעט מהמוח וסמוך מיעוטא לפלגא ולא אזלינן בספיקו לקולא והגמרא אפשר לומר קאי אליבא דר"ל ומעט הנשאר לא נחשב לכלום דכ"ש אינו אסור מה"ת וע"כ צריך לאוקמי כר"ש וכמ"ש רש"י. ובאמת אפשר דגם הגמרא קאי לר' יעקב אליבא דר"י דח"ש אסור וא"כ לפעמים נשתייר שם כ"ש ואסור עדיין משום שבירת עצם וצריך לשורפו מפני התקלה כמ"ש הרמב"ם דסמוך מיעוטא לפלגא והיינו התקלה הוא דא"י לשבור דילמא נשאר שם ולפי"ז יש ליישב גם החינוך סי' קמ"ו הנ"ל

ד) אנן קיי"ל דבפסול אין בו משום שבירת עצם ודווקא בפסול מעיקרא היינו קודם זריקה לפירש"י או כרמב"ם בשעת זריקה משא"כ בהי' לו שעת הכושר כגון פסול נוחר והי' לו כבר שם פסח אפי' לאחר כמה ימים יש בו משום שבירת עצם וכן פסק הרמב"ם בפ"י מק"פ והמנחת חינוך תמה על פסק הרמב"ם דפסק כר' יעקב דהוא כר"י דמוקי פלוגתת רבי ורבנן בנפסל והי' לו שעת הכושר אבל אביי ור' פפא ור"ש ברי' דרב אידי כולהו ס"ל דבפסול אפי' הי' לו שעת הכושר אין בו משום ש"ע. ונ"ל