מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יח

מעלת וחשיבות הפסח הוי לי' בזיון אם יאכלנו מומר או גוי וכיון דמשום בזיון הוא א"כ ממילא נדע שישראל הנותן להם הוא המבזה את הקדשים יותר מהאוכל וידעי' דאסור. ועוד דהרי קו' המעיי"ח קשה ג"כ על קו' הש"ס שם דתושב ושכיר ל"ל דהא איצטרך לחייב המאכיל ונראה דקו' חדא מתורצת באידך כיון דלס"ד גוף האיסור שאסור לבן נכר ידעי' לחייב המאכיל נדע ממילא מתושב ושכיר דהם גוים ואי אפשר דהאיסור קאי עליהם אלא על המאכיל וידעי' כל דאסור לי' לאכול אסור להאכיל ועכ"ח דאיצטרך לגוף האיסור ובעי צריכותא ומ"מ ממילא כיון דבכלל בן נכר גם מומר לע"ז בכלל כל בן נכר ולדידי' לא שייך אזהרה דהוא פוקר בכל התורה ועכ"ח הכוונה על המאכיל פריך שוב על חושב ושכיר ל"ל נהי דגוף האיסור לא נוכל למילף מבן נכר דדילמא מומר ישראל גרע מגוי כמ"ש הרשב"א שם מ"מ גוף האיסור ידעי' מערל וממילא ידעי' מבן נכר לאסור להאכיל דבזה אין סברא לחלק

והנה על ל"ת י"ג וי"ד אין לוקין וכ' הכ"מ בהלכות ק"פ הטעם משום דאתיא מדרשא דקרא משמע לא יאכל ודרשי' כאילו כתיב לא תאכילום והפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג מסתפק בזה לענין חיוב המאכיל לקטן ובמח"כ אישתמיט לי' דהכא והחינוך כתב דהוי כלאו שאין בו מעשה אע"ג דהנתינה יש בו מעשה מ"מ כיון דאין הנתינה מצד עצמה אסור אלא משום אכילה הוי כאין בה מעשה האיסור וביארתי בכללי לאו שאין מעשה. מצוה יד היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה ט"ו. ולהרמב"ם ל"ת זי"ן וכן להרמב"ן

ל"ת שלא להאכיל לגר חושב ולגוי שמל וכבר כתבתי למה מפרש על שלא להאכיל ולא כפשטא דקרא עיי"ש והחינוך נקט תושב לגר תושב ושכיר היינו גר שמל ולא טבל וקשה מהש"ס דף ע"א ע"א דמסיק חושב ושכיר לענין נולד מהול והכ"מ תי' ג' תירוצים ראשון תי' דהרמב"ם סובר דאיצטרך בערבי מהול ועדיין קשה מהסוגיא ואפשר כוונתו, כמ"ש בס' גור ארי' לתרץ רש"י בחומש דמפרש כן והקשה עליו הרמב"ן ותי' דרש"י קאי לר"א דתושב ושכיר קאי ואיצטרך לגז"ש אלא דקשיא לי' כקו' התוס' ביבמות ע' ע"ב ד"ה אלא לאפנויי דמשום אפנויי אי אפשר דנקט שקר ונהי דהתוס' תי' דמיירי בנכרי אכתי הדיוק שקר דמשמע דווקא גוי הא אפי' ישראל ערל אסור ולכך איצטרך לאוקמי בערבי מהול דנהי דנקרא אפ"ה ערל אפ"ה איצטרך לגז"ש והדיוק א"ש דישראל מהול הא שריא. עוד תי' דמיירי בגר שמל ולא טבל וגם זה איכ"ל דכוונתו כגור ארי' הנ"ל דלגוף הדין דבעי' נמי טבילה כבר ידעי' כמ"ש התוס' ביבמות מ"ו ע"ב מאבותינו וכ"כ הרמב"ן במלחמות בשבת קל"ה אלא דאיצטרך לגז"ש ושלא יהי' הדיוק שקר אמרי' דמיירי בגר שמל אמנם תי' הג' שכ' הכ"מ לחייב המאכיל קשה א"כ אינו מיותר והרמב"ם בפ"ז מתרומות כ' דאתיא לגז"ש וכבר הקשה הלח"מ בפ"ט מקרבן פסח דין זי"ן כן ועוד קשה סוגיא דיבמות ע"א ע"א דפריך לר"ע תושב ושכיר ל"ל והא איצטרך לחייב המאכיל ואני אמרתי ליישב גוף קו' הרמב"ן בחומש וקו' הנ"ל דהשג"א בסי' מ"ט הקשה למה אמרי' דכל גוים אפי' נימולים הם כערל הרי בני קטורה חייבים במילה להרמב"ם ותי' דהרי אמרינן ביבמות ע"א דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו וא"כ בני קטורה אינם מצווים בפריעה ומל ולא פרע כאילו לא מל ושפיר גם בני קטורה נקראים ערלים ולכאורה קשה לי ע"ז הרי ערבי וגבעוני מהול כ' במזרחי ובהג"ה אצל הילקוט פ' בא שהם מבני קטורה ובמצרים עדיין לא נצטוו בפריעה והי' בני קטורה כמולין וא"כ מאי פריך תושב ושכיר ל"ל הא איצטרך לפסח מצרים ונראה ליישב דתוס' לקמן ע"א ע"א ד"ה בו המרת כ' דבו של בן נכר ושל תושב ושכיר אי אפשר לפרש בו אינו אוכל אבל אוכל במצה דפשיטא וגם אין לפרש בו דאבל אוכל במעשר דהרי תושב ושכיר הוא גוי והוי ערל וערל ילפי' בדף ע"ג דערל אסור במעשר ומ"ש התוס' בסופו דבו דתושב ושכיר למעט דהמרת דת אינו פוסל במעשר קשה טובא דהרי תושב ושכיר הם גוים והם ערלים, ועל אם אינו ענין תנוהו לבן נכר ג"כ לא משמע כוונת התוס' דכ' דתושב ושכיר היינו גוי וצ"ע ובשלומא לר"א דבא לאפנויי ובאמת מיותר גם בו לגלות על היתור ולאפנויי אבל לר"ע עמדה הקו' ונראה דקו' חדא מתורצת באידך דזה באמת כוונת קו' הש"ס דתושב ושכיר ל"ל לר"ע היינו כל הקרא גם על בו ואז במצרים לא הי' תרומות ומעשרות ועכ"ח על לעתיד ואז כבר נצטווינו על הפריעה וגם בני קטורה נקראים ערלים ושפיר פריך. ובזה מיושב המשך הש"ס דהמתין להקשות על ר"ע חושב ושכיר ל"ל והני מולין נינהו לבתר דמפרש האי בו למאי אתא ולהנ"ל א"ש דע"י הבו עיקר הקו'. ועפי"ז יש ליישב קו' הרמב"ן על רש"י דהרי רש"י נקט לשון המכילתא ובמכילתא באמת דרש בו למעט מצה ולא ס"ל כש"ס דילן ואע"ג דלית בי' קדושה אפשר דהו"א משום דאיתקש לפסח או דהתורה עשתה סייג לפסח דגם בתורה מצינו סייג עי' באבות דר"נ פ"ב ויהי' איך שיהי' איכ"ל המכילתא לשיטתי' א"ש וגם הקו' על תי' ג' דכ"מ איכ"ל ליישב דהש"ס פריך מכח בו לר"ע אבל להרמב"ם פוסק כר"א ובו לחייב המאכיל מיהו רש"י בחומש אי אפשר ליישב בזה דהרי רש"י בסנהדרין דף נ"ט פי' דבני קטורה הי' אברהם מחוייב לימול אבל הם פטורין ול"ק קו' שלי ולא שייך התי'. אמנם להחינוך שמפרש תושב ממש ושכיר היינו גר שמל ולא טבל ובסי' רפ"ב פסק כר"א דתושב ושכיר לגז"ש ולפי הסוגיא ר"פ דהערל מאן דאמר כר"א לא מפרש שכיר לגר שמל ולא טבל ונראה דווקא ר"א לשיטתי' ס"ל דבעינן מופנה מ"ב צדדים אבל מצד אחד למדין ומשיבין ולדידי' איצטרך תרתי אבל לדידן סגי במופנה מצד אחד ואיכ"ל שפיר לגר שמל ולא טבל אבל על נולד מהול לא צריך קרא דקיי"ל דהוי ספק ערלה כבושה ולא איצטרך קרא לרבות ספיקא ולכך עכ"ח גר תושב לפשטא ולגז"ש ושכיר לגר שמל ולא טבל ונוהג בזו"נ ואין לוקין עלי' כמ"ש במצוה שלפני': מצוה טו היא להרמב"ם. ולהרמב"ן היא מצוה ט"ז והיא לשניהם ל"ת ח'

מל"ת שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה שנאמר לא תוציאו מן הבית הבשר חוצה ואם הוציא כזית ועשה עקירה והנחה לוקה והבשר לאחר שהוציאו אסור. הרמב"ם בפ"ט כ' דאסור מקרא מבשר בשדה טריפה וכן פירש"י בפסחים דף צ"ה ע"א והמהרש"א שם הקשה דרש"י בדף פ"ה יליף לה מקרא אחרינא דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול עיי"ש ולענ"ד דרש"י סובר דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בפסחים פ"ו דר"י סובר דפסח נאכל בב' חבורות אם חלקו מיד אבל אדם אחד אינו רשאי לאכול בב' חבורות דס"ל לר"י דיש אם למסורת בבית אחד יאכל היינו הגברא ולדידי' אין האיסור הוצאה והמחיצה מצד הפסח עצמו אלא מצד הגברא וא"כ לא דמי לשאר בשר שיצא חוץ למחיצתו דילפי' מבשר בשדה טריפה ולכך בדף פ"ה דקאי לר"י פרש"י הטעם משום דלא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול אבל לר"ש דסובר דפסח אינו נאכל בב' חבורות וכאילו מבזה אותו כשמוציאו לחבורה אחרת וא"כ זה מחיצתו מצד עצמו וא"כ לקמן דף צ"ה דחשבינן לאיסור הוצאה למצוה שעל גופו ונראה דזה שייך רק לר"ש דהאיסור מצד הפסח אבל לר"י הא האיסור מצד הגברא א"כ לא דמי לשאר מצוה שעל גופו וכיון דהסוגיא קרי' לי' מצוה שעל גופו עכ"ח קאי לר"ש ולכך שפיר כ' רש"י דיליף איסור אכילתו מבשר בשדה טריפה ומיושב קו' המהרש"א

ועפי"ז יש ליישב הרמב"ם דכ' בסוף הלכות ק"פ דפסח שני מותר להוציאו והקשו עליו דזה נגד הש"ס הנ"ל דף צ"ה ונראה דנהי דהרמב"ם פליג על הא שכתבתי לעיל דלר"י אין האיסור מבשר בשדה טריפה דאיהו פסק בפ"ט כר"י ואפ"ה כתב האיסור אכילה מקרא דבשר בשדה טריפה ועכ"ח סובר כיון דהכתוב קרי לי' חוצה ועשה וקרא לחבורה מחיצה ממילא כשיצא משם הוא כבשר שיצא חוץ למחיצה ואפ"ה מודה הוא לסברא הנ"ל דלר"י לא דמו לעצם לא תשברו דכתיב בפ"ש שהיא מצוה שבגופו אבל הוצאה לר"י דתליא בגברא לא דמי לעצם לא תשברו ולא מקרי מצוה שעל גופו והסוגיא קאי לר"ש ולכך הרמב"ם דפסק כר"י דפסח נאכל בב' חבורות אלא דאין גברא רשאי לאכול בב' מקומות ולא דמי ללא ישאירו ממנו עד בוקר ולא לעצם לא תשברו ולכך סובר הרמב"ם לר"י בפ"ש אין בו איסור הוצאה כנלע"ד: מצוה טז היא להרמב"ם. ולהרמב"ן הוא י"ז. ולשניהם היא ל"ת ט'

מל"ת שלא לשבור עצם בפסח שנאמר ועצם לא תשברו בו ואמרו חז"ל אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ודווקא כשיש עליו כזית בשר או מוח דווקא ומכאן יליף רבא בזבחים צ"ז דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולדעת הטורי אבן בריש חגיגה ושעה"מ בפ"ג מנדרים דליכא מאן דפליג ע"ז אבל בקרבן אהרן פ' צו סוף פ' ה' ובנוב"י מה"ת חאע"ז סי' קמ"א סובר דפליגי עלי' ואיכ"ל לר' אשי בזבחים שם סובר דהכא הטעם משום דאינו בעידנא ממש עי' בתוס' זבחים ובפסקי תוס' דף צ"ז שם. ולדעת התוס' עירובין דף ק' דווקא אם הל"ת היא שבמקדש אבל השעה"מ שם וכן הוא בעירובין בריטב"א שם הביא ליישב קו' התוס' דמתן ד' ידחה ל"ת דבל תוסיף משום דהוי ל"ת שבמקדש וא"כ מוכח