מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א יז

כשיטת התוס'. ובוודאי פשטות הסוגי' ובפרט לשיטת רש"י דמתשביתו יליף ביטול מוכח דחמץ שאינו ידוע נמי עובר: מצוה יב והיא ל"ת ח' לדעת הרמב"ם ולפי מנין הרמב"ן אינו נמנה זה כלל

מל"ת לדעת הרמב"ם שלא לאכול תערובת חמץ בפסח שנאמר כל מחמצת לא תאכלו דהיינו אם נתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס עוברין עליו בלאו ולוקין אבל אין בו כרת ולהרמב"ן דינו ככל איסורי תורה כזית בכא"פ בתערובת אית בי' אפי' כרת ולא צריכין קרא לזה והכ"מ כ' דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה באם אכל כדרכו אלא דכאן אי אכול אותה כדרכו לטבול בו לית בי' כזית בכא"פ אלא דמשטר קשטר לי' ואין זה דרך אכילתו ולכך איצטרך כל ופסק כר"א ולכך לית בי' כרת ואפשר ליישב לפי"ז קו' התוס' בפסחים כ"ג ע"ב ד"ה מאי שהקשו דלמה לא קאמר א"ב בין חזקי' לר"א אי נוקשה ותערובת אסור בהנאה לחזקי' הא בנוקשה ותערובת לא כתיב לא יאכל ממילא יהי' מותר בהנאה ולענ"ד לפמ"ש התוס' בפסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש דאי אין בגידין בנותן טעם חשיב אכילה רק הנאה ולכך לדידי' גם לחזקי' אסור בהנאה וכך אני אומר דגם בנוקשה ותערובת דגם נוקשה פירש"י והובא במג"א בסי' תמ"ב דאינו ראוי לאכילה ובתערובת לפמ"ש הכ"מ לדעת הרמב"ם הנ"ל מיירי נמי באכלו באופן דאינו כדרך אכילה ומקרי רק כהנאה וגם חזקי' מודה דאסור בהנאה וליכא א"ב בין חזקי' לר"א בזה

אמנם אפי' מפרשינן כן קשה למה נמנה זה לל"ת בפ"ע הרי הוא רק כדין מדיני המצוה ולהש"ע דווקא בתערובות אית בי' לאו זה ונוקשה לא פסקי' כר"א או כרב יהודא דגם לר"א לית לי' אמנם רש"י בחומש הביא בשם מכילתא לפרש כל מחמצת לא תאכלו היינו הן לענין לאו הן לענין כרת הפי' של מחמצת הוא שאור ואיצטרך בשאור לאו וכרת בפ"ע כדאיצטרך לה בביצה זי"ן ע"ב ובזה א"ש דנמנה למצוה בפ"ע מיהו ש"ס דידן עכ"ח פליגי ע"ז דהרי בפסחים כ"ח ע"ב לא דרש ר"י מחמצת על שאור וגם בפסחים מ"ג קשה ל"ל כי כל אוכל מחמצת לריבוי' נשים מהיכי תיתי למעוטי ואי מהקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות נהי דגם במחמצת כתיב היקש זה מיהו הצל"ח בפסחים כ"ח ע"ב כ' דמשם ליכא למילף היקישא וא"כ ל"ל גבי מחמצת לריבוי' נשים ובלא"ה דברי רש"י תמוהים דהרי בביצה זי"ן ע"ב מביא הקישא דר"ז דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר דזה שאור וזה חמץ ועי' בתוס' שם דהיינו לחייב כרת בשאור וא"כ דברי רש"י בחומש קשים וא"ש דברי הש"ס דידן דדרש ר"י מחמצת לנתחמץ מחמת דבר אחר וקשיא דברי רש"י בחומש דהא מדר"ז נפקא ונראה רש"י סובר דדווקא לבתר דכתיב מחמצת ללמד דשאור אית בי' לאו וכרת וא"כ קשיא קו' דר"ז כיון דגם בשאור איכא כרת א"כ למה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ ללמד דשווין אבל אי ליכא קרא בשאור דחייב כרת לא הי' קשה דלסיים בשאור דדילמא אין בשאור כרת וליכא הקישא דר"ז והר"ן וסייעתי' סוברים דאפ"ה איכא הקישא מדפתח בשאור ונותן טעם משום כי כל אוכל חמץ עכ"ח הם שווין. ועפי"ז יש ליישב קו' מהרש"א בפסחים מ"ג ע"א שהקשה שם על שיטת רז"ה ור"ן שכ' לפרש הא דממעטי' נוקשה ותערובות מכרת מקרא דכי כל אוכל חמץ היינו מכח יתורא דקרא א"כ מאי פריך שם מאי חזית דמרבי' מכל נשים דילמא מרבי' עירובו ואי אמרי' כרז"ה והר"ן הרי אית לן יתורא לזה עיי"ש שכ' דלר"י מוכרחין דברי הרז"ה וא"כ אכתי קשה דילמא ר"א סובר כר"י אמנם להנ"ל יש לומר דקו' הש"ס כך היא כיון דעכ"ח ע"י כל אתה בא לשבר ההיקש וכלל דמ"ע שהז"ג דיליף מהיקש דתפילין א"כ מנ"ל דבא לשבור היקש זה דילמא בא לשבור היקש דזה שאור וזה חמץ ומרבי' מכל דמחמצת לרבות בשאור דחייב עירובו בכרת ומכי כל אוכל חמץ ממעטי' תערובת חמץ דלית בי' כרת ואין דין חמץ ושאור שווין. ועכ"פ לפי פרש"י דמחמצת היינו שאור ואע"ג דאינו ראוי לאכילה חייבה עליו התורה משום דחימוצו קשה כדאי' בביצה זי"ן ואם נתערב א"כ אז אין חימוצו קשה אפי' אם נתערב בכא"פ איצטרך קרא לרבות דחייב ומיושב קו' הרמב"ן על הרמב"ם דלמה לי קרא אם יש בו בכא"פ ולהנ"ל איצטרך כיון דמצד עצמו אינו ראוי לאכילה ואין חמוצו קשה אפ"ה חייב בתערובת ודווקא עם נתערב בשאינו מינו אבל במינו בטל ברוב עי' מג"א סי' תמ"ב סק"א: מצוה יג היא להרמב"ם. ולהרמב"ן מצוה י"ר ולהרמב"ם היא ל"ת וי"ו וכן להרמב"ן

ל"ת שלא להאכיל בשר הפסח לישראל מומר לע"ז שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו וכן תרגום אונקלוס ומדברי רש"י בפסוק כל ערל לא יאכל בו מבואר אפי' רק מומר לערלות נקרא בן נכר ולכאורה הי' נראה דגם למומר לאחד משאר עבירות וזה תימה ובגמרא ר"פ הערל נמי מוכח כהרמב"ם וחינוך ששם אצרכי' משום דאין לבו לשמים וגם קרי לי' התם המרת הדת פוסל בפסח ובאמת טעמא בעי הא אפיקורס ומין ג"כ דינו כגוי כדאי' בפ"ד משחיטה מיהו זה יש ליישב דהרי לענין קרבן פסק הרמב"ם בפ"ד ממעשה הקרבנות דלוקחין מהם קרבן ויליף לה מקרא ממן הבהמה אמנם עדיין צריך טעם למה לא ממעטינן גם מחלל שבת בפרהסיא וצ"ע ואפשר דאז לא נצטוו עדיין על שבת מיהו אינו מספיק דניתנה תורה ונתחדשה הלכה ובמכילתא נמי איתא אחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע והמזרחי כ' דעכ"ח בן נכר מומר נמי בכלל דגוי כבר נדע מתושב ושכיר עיי"ש ובס' גור ארי' השיג עליו דא"כ מאי פריך ביבמות ע"א ע"א תושב ושכיר לר"ע ל"ל הא איצטרך לגלות על בן נכר ומכח זה כ' דסתם בן נכר משמע גם ישראל מומר אמנם לכאורה דבריו הם נגד הש"ס זבחים כ"ב ע"ב דאמר כל בן נכר ערל לב יכול בן נכר ממש ופירש"י דהיינו גוי ת"ל ערל לב אלמא סתם בן נכר משמע דווקא גוי ונראה ליישב קו' הגור ארי' דגם בלא תושב ושכיר ידעי' כן דמומר בכלל דהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו וגם כתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וממילא אפי' בלי קרא דכל ערל לא יאכל בו ידעי' לכל הפחות איסורא דערל אסור בפסח ואי בן נכר הוא רק גוי ל"ל קרא הא כל גוי הוא ערל ותיפוק לי' מכח ערל ואי לאזהרה הא בגוי לא שייך מלקות ועל המאכיל בלא"ה אין כאן מלקות כמו שפסק הרמב"ם והחינוך ולכך בן נכר היינו מומר. אמנם לשון בן נכר צריך ביאור איך נכלל בו מומר הא קיי"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא וצ"ל היינו שמדמה עצמו לבן נכר וזה אפשר על ב' אופנים או בגופו או בנשמתו, בנשמתו היינו באמונתו שאינו מאמין בה' ובריתו עם ישראל וגם באינו מאמין בהשגחתו ומנכר עצמו לה' וחז"ל יפה המליצו שהוא מתנכר לאביו שבשמים שאינו מאמין שיש לו אב בשמי' והיינו מומר לע"ז אבל שאר מומרים נהי דדינם כגוי אינו ראוי לקרותם בן נכר ולכך לא אמרינן דגם מחלל שבת בכלל, זה דעת הרמב"ם וסייעתי' אבל רש"י סובר כשם שהכופר בברית נקרא בן נכר הה"ד הכופר באות ברית דאינו מל קרי' לי' בפ' המילה את בריתי הפר וזה שמדמה גופו לבן נכר נוכל ג"כ לקרותו בן נכר ולפי"ז דרשי' דווקא ערל קרי לי' בן נכר אבל לא במומר מאחד משאר עבירות וגם דמילה שייכה לפסח והוי כמומר לאותו דבר כנלע"ד בכוונת רש"י. ועפי"ז א"ש מה דביבמות ע"א ע"א מצריך צריכא בין ערל לבן נכר וקשה דקארי לי' מה קארי ולהנ"ל א"ש דהמקשה סובר בכלל בן נכר יש לפרש נמי מי שמדמה עצמו לכן נכר וגם ערל קרי לי' לעיל בפ' לך את בריתי הפר וכן בהיפך כיון דאסור לאכול למי שמיפר אות ברית כ"ש מי שאינו מאמין בברית וע"ז מצריך שפיר דאי כתיב בן נכר לחודא הו"א דווקא מי שמדמה עצמו לבן נכר בהמרת הדת ואפי' אי נימא כפירש"י דגם ערל בכלל היינו באינו מל במזיד דקרי לי' קרא את בריתי הפר אבל מי שאינו מל מחמת אונס הו"א אע"ג דבגופו דמי לבן נכר מ"מ בנפשו אינו דמי ושרי לאכול איצטרך ערל ואי כתיב ערל הו"א לא משום הפרת ברית אסור אלא משום דמאוס ולכך איצטרך תרווי'. ועפי"ז מיושב נמי קו' מהרש"א שם דהקשה איך ס"ד דשווין הא מבן דבן נכר ילפי' דהמרת דת אינו פוסל במעשר וערל הא ילפי' בגז"ש דממנו דערל אסור במעשר ולהנ"ל נראה דזה אפשר לומר במסקנא אבל לס"ד עכ"ח כיון דערל אסור במעשר משום דהיפר אות ברית מכ"ש אם מפיר ברית ואינו מאמין ועכ"ח לס"ד בו זו לדרשא אחריתי ולכך כדמשני בו המרת דת פוסל ולא במעשר הוצרך לומר צריכותא והצריכותא שייך גם להתי' ולולא הצריכותא לא היה אפשר לקיים התי'

ב) והנה ענין הלאו ביאר הרמב"ם דהכתוב בא לאסור להאכיל לבן נכר דעל הבן נכר עצמו לא שייך הלאו דהוא אינו חושש והמעיי"ח הקשה ע"ז א"כ למה הצריכו אותו ביבמות הנ"ל תיפוק לי' דאיצטרך לאסור המאכיל ולכאורה הו"א כיון דביבמו' קי"ד ילפי' מג' קראי דאסור להאכיל בכל איסורין לקטן א"כ הה"ד לגדול והפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג כ' סברות בזה וא"כ גם לאיסור להאכיל לא צריך קרא ולמלקות הא פסק הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה. אלא דאין זה מספיק דהרי הקרא בפסח מצרים נאמר דאז עדיין לא הי' הקרא לאסור המאכיל ואפי' לר' יאשי' בפ"ג דערלה דמפרש הקרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל מ"מ הא ר' יונתן פליג עלי' וס"ל דבא לאסור בהנאה ואפי' לר"י איכ"ל חמץ דאית בי' כרת שאני ועמדה קו' המעיי"ח ונראה לי דמסברא ידעינן לי' דאיסור דערל תושב ושכיר ובן נכר דאסרה התורה להם אינם כשאר איסורים שהם רעים ומזיקים לנפש אלא אדרבה מכח